כסא רחמים על אבות דרבי נתן לח:ג

שמא כשהיית יושב ודורש וכו' זחה דעתך עליך וכו' . שמעתי בקטנותי מחכם גדול בדורנו זלה"ה שמטעם זה ביטל מה שהיה דורש ברבים שמא יבא לזוח דעתו ומוכח דהוא עון חמור שר' ישמעאל צדד לומר שנתחייב מיתה בשביל זה עכ"ד. ואני בעניי אומר דודאי הוא עון להתגאות במה שדורש ובכבוד שיש לו. אמנם ענין הדרוש להוכיח לעם במת"ק ודש"ן ולומר חידושי תורה ברבי' הוא ענין נשגב ונפלא מאד מאד ואין כאן מקום להאריך בזה. ואם כן לדעתי הקצרה האיש החכם יחזיק במוסר וידרוש לזכות את הרבים ויזהר שלא להתגאות כלל וישים אל לבו שחכמתו וחידושיו אינם אפי' כגרגי' חרדל לגבי הראשונים ומה שמכבדים אותו זה חסד עליון שמכסה מומי בני אדם ויתן חינו והני מילי ואביזרייהו דברי אמת קש"ט שנים עשר יהו בין עיניו וה' לא ימנע טוב להולכים בתמי':

כגון שלא ימצאו להם עדים להתירם וכו' שמעתי משם מורינו הרב הגדול שארנו (בן בתו של מז"ה חס"ל) כמהר"ר אברהם יצחקי ז"ל דאיך יתישב הפ' דכתי' במז' ק"ט יהיו ימיו מעטים פקודתו יקח אחר יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה וכו' דהא כתיב יהיו ימיו מעטים ואמאי אצטריך אשתו אלמנה ובניו יתומים ואין לדרוש כדדריש בבריתא שלנו דנשיהם מבקשות לינשא ואין מניחים אותם דהכתיב פקודתו יקח אחר דהיינו אשתו. והפסוק עצמו צריך ישוב. והיה מפרש הרב ז"ל עם הדין בא"ה סי' ל"ז האשה שאמרה מת בעלי נאמנת ותנשא. באה צרתה ואמרה מת בעלי תני לי כתובתי אינה נאמנת ולא תנשא וכתובה אין נגבית מחיים. והכתוב במי שיש לו שתי נשים מיירי וז"ש פקודתו יקח אחר שאמרה מת בעלי והדין הוא תנשא. ואשתו אלמנה ובניו יתומים היא אשתו אחרת דאמרה מת בעלי תנו כתובתי דלא תנשא והיינו דקאמר ואשתו אלמנה שאין מניחים אותה לינשא ובניו יתומים שאין מניחין אותם לירד לנכסי אביהם ואמר ינקש נושה דבע"ח יכול להתפרע ממה נפשך. ומספר ירחים לאו דוקא אלא פירושו מספר השנים. ורש"י ז"ל פ' בחוקותי על פאת אשר לא שבתה בא חשבון שני הגלות כשנות השמיטות ע"ש:

תוספות: על עינוי הדין ועל עוות הדין ומפני המורים בתורה שלא כהלכה. וא"ת דהול"ל על עוות הדין ברישא דחמיר ממינוי הדין דהשתא הו"ל זו ואצ"ל זו וזו ואצ"ל זו אינו אומר בש"ס אלא מדוחק וכן התוספות בכמה דוכתי מקשים תימה דהוי זו ואצ"ל זו וכונתם דאין לומר זו ואצ"ל זו אלא מתוך הדחק. וי"ל דהכי פירוש הבריתא דידן על עינוי הדין שמכיר הדיין והבע"ד בדבר ודאי ולא זו דהוא החטא הניכר לדיין ולבע"ד אלא אף זו עיוות הדין דניכר לדיין ולא לבע"ד דאינו ודאי לו כי הדיין עיות הדין ולאו כ"ע דינא גמירי שעיות הדין ולא זו דהדיין כבר ידע אלא אף על המורים בתורה שלא כהלכה דבע"ד לא ידע וגם המורה בעצמו לא ידע שהורה שלא כדין שהוא אינו יודע ספר וסובר שהורה כדין לפי דעתו המשובש גם זה גורם העונש והוי כאינך ועל דרך זה ניחא דהוי לא זו אף זו. ואל תשיבני כי אלו החלוקות עינוי ועיוות הם שתי תיבות והתוספות ריש פ"ב דקידושין כתבו דבשתי תיבות לא אמרינן לא זו אף זו. לזה אומר דעינוי הדין ועיוות הדין הם שתי חלוקות. ותו דהריטב"א בחידושיו שם פליג על התוס' ומצאתי בתוספות ר"י כ"י שכתב כדברי הריטב"א ז"ל ובמ"א הארכתי בס"ד: