כסא רחמים על אבות דרבי נתן ב:א

איזהו סייג שעשתה תורה וכו' . חוזר לפרש מה שאמר פ' ראשון:

יכול יחבקנה וכו' . הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש בתחילתו כתב תניא באבות דר' נתן יכול יחבקנה וכו' יכול ישן עמה בבגדי' על המטה ת"ל לא תקרב מעשה באדם אחד שקרא וכו'. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך דף קס"ד ע"א ודילגו מ"ש יכול תרחץ בפני' וכו' עד מעשה באדם א', מפני שאינה הלכה אלא כר' עקיבא בשבת דף ס"ד. ופירשו הראב"ד והרשב"א ז"ל מ"ש בבריתא שלנו וידבר עמה דברים בטלים פירוש דברי הרגל ע"ש וכן אמרו בסדר אליהו רבא פ' ט"ו יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברי תפלות ע"ש:

תוספות: יכול תרחץ בפניה ותכחול עיניה וכו' . בירושלמי שילהי גיטין אמרו כתיב והדוה בנדתה זקנים הראשונים היו אומרים תהא בנדתה לא תכחול וכו' עד שתבוא במים א"ל רבי עקיבא משם ראיה אם אתה אומר כן אף היא עצמה מביאה לידי כעירות והוא נותן עיניו בה לגרשה ואתי' דזקנים כב"ש ודר' עקיבא כבית הלל ע"כ. ויש לחקור דבריתא שלנו דתני ר' נתן אתיא כזקנים הראשונים ולדברי הירושלמי דזקנים כב"ש א"כ קשה על בריתא שלנו דנקט כב"ש והלא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ואם לא היה סברת ב"ש ל"ק דהאי תנא פליג על רבי עקיבא וסבר כסבי קמאי. ואפשר דתנא דבריתא שלנו סבר דסבר' זקנים הראשונים מצי אתיא כבית הלל ולא חש דיגרשנה דהא לבית הלל אין לגרש משום חן וכיעור רק שעשתה לו מעשה שאינו הגון אפי' הקדיחה תבשילו ולכן יכולה להיות בלי רחיצה וכיחול בימי פרישתה ולא יבא לגרשה ומה גם דבקרב ימים תתייפה כי קשט"ה פניה ולהכי נקט תנא דברישא שלנו כזקנים הראשונים. אמנם סתמא דתלמוד ירושלמי סבר דזקנים הראשונים אתו כב"ש ואינה הלכה אלא כבית הלל ומותרת לכחול וכו':

וכבר הרשב"א ז"ל בחידושי גיטין בסוף חידושיו מייתי הירושלמי הלז וכתב עליו וז"ל ותימה הוא דלמה מוכרח לומר ודר' עקיבא כבית הלל כדברי עצמו היל"ל דהא אית ליה לרבי עקיבא דמשום נוי מצי לגרשה ולדברי ב"ה עד שימצא דבר כגון שהקדיחה תבשילו אבל משום כעור ונוי לא וצ"ע עכ"ל. והנה רבינו ז"ל קושיא אחת דיבר שתים שלש זו שמענו דקשה על הירוש' אמאי מוקי לזקנים הראשונים כב"ש ופני זקנים לא נהדרו לאשויינהו דלא כהלכתא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. נימא דאתו כב"ה ודוקא היכא שימצא דבר כגון שהקדיחה תבשילו מצי לגרשה אבל משום כעור ונוי לא. ותו דלפחות נימא דהזקנים ור' עקיבא כלהו אליבא דבית הלל דר' עקיבא סבר דבזה מודו בית הלל דעושה מעשה שתתגנה והוי כהקדיחה תבשילו או יותר. וטעם זקנים דזו עושה מצוה ויבא יומה שתתקשט ולא מצי מגרשה ונמשך מסברות אלו לענין דינא דהלכה כזקנים דקי"ל אין הלכה כרבי עקיבא מחבריו. אמנם השתא הכי דאזלי אליבא דבית שמאי אין הלכה כמותם:

ואפשר לומר דמברייתא דתורת כהנים סוף פרק טהרה במחלקת הזקנים ור' עקיבא יש להוכיח כדברי הירושלמי וכך היא שנויה. והדוה בנדתה זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנדתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים עד שבא ר' עקיבא ולימד נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה הא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים עכ"ל. ומדקדוק לשון בריתא זו מוכח דהזקנים כב"ש ור' עקיבא כב"ה חדא דמדקאמר זקנים הראשונים היו אומרים דתיבת היו אומרים משמע דהיו אומרים זה וחזרו בהם או לפחות נקט היו דלדידן נתבטלו דבריהם. גם מאי דקאמר עד שבא רבי עקיבא ולימד מוכח דר' עקיבא לימדנו להועיל והיינו טועים עד שבא רבי עקיבא ולימד כי כן הוא משמעות לשון זה וכי האי גוונא אמרינן בעלמא. גם מלשון ר' עקיבא נראה שדקדק לומר דבריו אליבא דבית הלל דאי דבריו אינם אלא כסברתו דמצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה הול"ל בפשיטות שתתגנה ויגרשנה. אמנם אמר נכנס הדבר לידי איבה כלומר דמתוך דתהיה בלי ריחוץ וכיחול ישנאנה ואח"כ יבקש לה עילה לגרשה כגון הקדיחה תבשילו וכיוצא וזהו פירוש מ"ש נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה ובחון לשון הזהב אנכנס לידי איבה ומזה ימשך דמבקש לגרשה בטענת דבר. הראת לדעת דמנסח הברייתא דתני לה בספרא מוכח דזקנים נדחו דבריהם. ודברי ר' עקיבא הם כבית הלל וסמכו כל השומעים לדברי ר' עקיבא. וכמ"ש בירושלמי דזקנים כב"ש ור' עקיבא כבית הלל. ובעיני אינו רחוק לומר דסתמא דירושלמי אבריתא דתורת כהנים סמוך ותנא ירושלמאה מייתי הבריתא דזקנים בקצור שהרי לא הביא דרשת ר' עקיבא וסתמא דתלמודא ידע הבריתא באורך ולימדנו כי אורחי' בלישנא קליל' דזקנים כב"ש ור' עקיבא כבית הלל. ובדור אחרון נתפשט תורת כהנים וכמה אמוראי בתראי דמערבא היו מוסיפין בתלמודא דידהו על דרך אמוראי בבלאי בתראי שהיו מוסיפין בתלמוד בבלי כנודע ובזה נסתלקו הקושיות הנז':

שוב ראיתי לגאון עזנו הרב מש"ל פ"י דגרושין דין כ"א שהקשה בירושלמי דזקנים מצו אתו כב"ה ותירץ דאם תתגנה בעילה כל דהוא מגרשה והביא קושית הרשב"א ותירץ דחידושא אשמועינן דר' עקיבא כב"ה זהו תורף דבריו. וזכיתי לכוין קצת לדברי הרב ז"ל ואנו בעניותנו הכרענו הענין מבריתא דספרא:

הגם הלום ראיתי להרב מעדני מלך ז"ל בסוף פרק תנוקת שעמד בזה ומסיק כדאמרן ואולם יען שלפי קצורי יש לי איזה הרגש בדבריו יצא עת"ק לשון חרב ז"ל והוא דהרא"ש שם מביא הבריתא דזקנים ורבי עקיבא וכתב מכאן למדו לטבילת נדה מן השורה ורב יהודאי גאון ז"ל כתב טבילת נדה מק"ו וממגעה וכו' ור"ת ז"ל אומר דטבילת נדה שמעינן מהאי קרא אך במי נדה וכו'. ועל זה כתב הרב מעד"מ וז"ל מכאן למדו וכו' מסקנת רבינו ז"ל היא וכן בתוספות פ' החולץ דף מ"ז וכו' ואומר אני דא"א להעלות על הדעת שקודם שבא ר' עקיבא לימד כך שלא היה להם לדין תורה שהנדה תהא בטומאת' עד שתבא במים חס לן לאסיקי הכי אדעתין דאם כן אתה משוה לכל הראשונים בועלי נדות חלילה וחולין הוא לומר כן אלא שזקנים הראשונים לא פירשוהו מן הכתוב אעפ"י שהיה להם בקבלתם בתורה שבע"פ שאין נדה מטהרת עד שתבא במים וכו' ואפשר שהי"ל הסמך דרב יהודאי או דר"ת והקרוב אלי דזה הכריח לרב יהודאי ולר"ת לדרוש ממקראות אחרים ולא הספיקו עצמם בהא דרבי עקיבא וכו' שהוא לימוד פשוט וכו' אלא זקנים אחרים שלא דרשו כר' עקיבא וא"כ ביאת מים מנ"ל לפיכך דרשו ומצאו וכ"ש וכו' דר' עקיבא דלימד כך לטעמיה אזיל דכשתתגנה יכול לגרשה ואנן דלא קי"ל כותיה לא אדחייא דרשת הזקנים וכו' ומ"מ מדחזינן דהר"מ ספי"א דאסורי ביאה פסק דמותרת הנדה להתקשט וכ"פ י"ד סי' קצ"ה ש"מ דאדחי' דרשת הזקנים לגמרי וכו' וא"ת והא אנן לא קי"ל כר' עקיבא בהא דמצא אחרת וכו' א"כ איך פסק כר' עקיבא דמותר להתקשט ונ"ל דיש לחוש שתתגנה בעיניו ועי"ז ישים לה עלילות דברים עד שיגרשנה עכ"ל בקצור:

ויש להעיר בדברי הרב ז"ל שכתב דא"א להעלות וכו' דקודם שבא ר"ע לא היה להם וכו' שתבא במים ח"ו וכו'. ואיני יודע אמאי העלים עין מדברי הרא"ש שכתב בדברי זקנים הראשונים לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים וכ"כ הרי"ף בה' נדה וכן הוא בת"כ סוף פ' טהרה וכן הוא בירושלמי סוף גיטין. ומאחר דזקנים הראשונים אמרו עד שתבא במים מה מקום לומר כל מה שאמר וכתב דא"א להעלות וכו'. גם מ"ש דלא הוצרכו רב יהודאי ור"ת להנך קראי ולא הספיקו עצמם בלימוד פשוט דרבי עקיבא וכו' ק"ק דאטו בלימוד ר"ע הפשוט נזכר בכתוב שתבא במים והלא בכתוב ליכא למדרש אלא דגם שעברו הימים היא בנדתה. ומזה מוכח שצריך לעשות איזה עניון אבל לא פורש שהענין הוא שתבא במים וא"כ להכי הוכרחו רב יהודאי ור"ת לעשות לימודי' שצריכה ביאה במים. ומ"ש הרא"ש שם פ' תנוקת על דברי ר' עקיבא מכאן למדו לטבילת נדה מן התורה אין כונתו דמדברי רבי עקיבא דדריש קרא דהדוה בנדתה נלמד טבילה אלא דמהתם מוכח דצריך ענין להסתלק מן הנדה. ואחר זה הביא דרב יהודאי ור"ת ילפי ביאת מים מקראי מה שאינו מפורש בקרא דר' עקיבא:

איברא דהרב מעד"מ על דברי התוספות ביבמות דף מ"ז ע"ב שהזכיר סמך ושם כתבו התוספות וז"ל טבילת נדה לא כתיב קרא בהדיא ופירש רב יהודאי וכו' ור"ת וכו' אך במי נדה וכו' ור"י פירש נפקא וכו' תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים עכ"ל. הרי שכתבו בשם ר"י דנפקא מהא דאמר רבי עקיבא ואחר דר"י ראה דרב יהודאי ור"ת למדו מקראי. קאמר ר"י דמדר' עקיבא נפקא כלומר ואין צורך ללימודי רב יהודאי ור"ת. וכן כתבו התוספות ביומא דף ע"ח ע"א ע"ש. ויתר על כן כתבו התוס' בחגיגה דף י"א ע"א אמאי דאמרינן התם טהרות מכתב כתיבן לא נצרכא אלא לשעור מקוה דק"ו דרב יהודאי אית ליה פירכא אלא מהאי קרא נפקא דכתיב ותהי נדתה עליו ואחר תטהר בנדתה תהא עד שתבא במים כדדריש ר' עקיבא פ"ק דשבת וכן פירש ר"ת דמהתם נפקא טבילת נדה הלכך הו"ל כאלו כתיבה עכ"ל. הרי שכתבו דמק"ו לא נפיק אלא מדר' עקיבא והו"ל כאלו כתיבה:

ובזה ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושי שבת על דף ס"ד בהא דרבי עקיבא שכתב וז"ל בנדתה תהא עד שתבא במים ולזקנים הראשונים איכא למימר דנפקא לן מבמי נדה יתחטא וכו' ורבי עקיבא ס"ל דדילמא ההיא לטהרות אבל לבעלה דחול הוא לא צריכה עכ"ל. הרי דעשה עיקר לדרשת ר"ע ויישב לזקנים הראשונים וגם הרא"ש בתוספותיו ליבמות על דף מ"ז הבי' דברי רבינו יהודאי ור"ת ז"ל ואח"כ קאמר דרשת ר' עקיבא. אלא שכתב לכל הדברות דטבילת נדה לא כתיבה בהדיא. ומ"מ למדנו מדברי התוספות והרשב"א והרא"ש דסברי דהא דדריש רבי עקיבא בנדתה תהא עד שתבא במים הוא לימוד עיקרי כמבואר. ומוכרח לומר דסברי דכיון דר' עקיבא דריש והדוה בנדתה בנדתה תהא הגם שעברו הימים ומוכרח שתעשה ענין ליטהר ממילא משמע שתטבו' והרי הוא כאלו כתיב ומהגם דכתיב בזבה שבעת ימיה תהיה בנדתה וכתיב וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר ופשיטא שהוא בטבילה וכן אמרו בפסיקתא בנדתה תהיה עד שתטבל:

ברם בדברי התוס' דחגיגה נראה דיש כמה ט"ס דמייתי קרא ותהי נדתה עליו וגם שרמזו פ"ק דשבת וגם מ"ש וכן פירש ר"ת נראה דהכל ט"ס וצ"ל והדוה בנדתה. פ"ו דשבת. וכן פירש ר"י. וגם בתחילת דבריהם יש ט"ס כמו שיראה הרואה כל דיבור התוספות. והראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש בריש שער הטבילה והרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך שער ז' דיני הטבילה הזכירו פסוק ז' ימים תהיה בנדתה ע"ש. וכן רש"י בשבת דף י"ג והתוספות ביבמות דף מ"ז שהבאתי לעיל ובכתובות דף ס"א ע"א ורש"י במ"ק בכתובות הביאו בש"מ על דף ס"א ושם כתב רש"י דהכי אמרו בנדה ע"ש. ואפשר שהוא ט"ס. וראיתי מ"ש הרב פני משה פי' ירושלמי סוף גיטין שכתב דאין צורך למ"ש הרשב"א בחידושי שבת אלא זקנים הראשונים נפיק להו תרתי מהך קרא דהיל"ל והדוה בנדה ואמר בנדתה לאשמוענין תרתי ע"ש ואינו מחוור כלל ואין זה דקדוק דארחי' דקרא לומר הכי בנדתה כדכתיבנא כמה זמני וכפי דרכו הוה מצי למימר דזקנים הראשונים סברי דתרתי שמעינן מהך קרא והדוה בנדתה דשתי הדרשות שקולות הם לדרוש בכתוב שלא תרחץ וכו' וגם תהא בנדתה עד שתבא במים ובכי האי גוונא דרשינן תרתי דהי מיניהו מפקת על דרך דאמרינן בריש ערכין דדריש מדכתי בנפשות כמה דרשות ושאר דוכתי ורבי עקיבא סבר דליכא למדרש דלא תרחץ וכו' דא"כ אתה מגנה אותה על בעלה:

חזרנו לדברי הרב מעד"מ שהוקשה לו דר' עקיבא אזיל לשיטתיה דמגרש משום חינא ואנן לא קי"ל הכי ואיך הרמב"ם והטור פסקו הא דיכולה להתקשט והו"ל כמזכי שטרא לבי תרי וכן הרב מנחת יעקב בתורת השלמים סי' קצ"ה נתקשה בזה ושוב ראה דברי הרב מעד"מ ע"ש. ואשתמיט לשני המאורות הגדולים דברי הירושלמי הנז' דקרי בחיל דר' עקיבא אתי כבית הלל. ומה שתירץ הרב מעד"מ ק"ק דהי"ל להסתייע מברייתא דת"כ כמו שכתבנו בעניותינו לעיל. ומ"ש הרב פני משה מפרש הירושלמי לתרץ קושית הרשב"א יש להשיב על סגנון דבריו ומה שהביא ראיה אינה ראיה כאשר יראה המעיין:

ומשתכל הוית ולהרב קרבן העדה בפירושו לירושלמי שם סוף גיטין שהביא קושית הרשב"א על הירושלמי וכתב וז"ל ונ"ל דבבלי פ' במה אשה מייתי להך בריתא אלא שיש שינוי בדברי ר' עקיבא דגרסינן התם עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אבל הירושלמי לשיטת בית הלל השיב לכך קאמר והוא נותן עיניו בה לגרשה כלומר מדקדק אחריה ונמצא בה דבר מעתה אין מקום לקושית הרשב"א ובס' מש"ל פ"י דגרושין דחק בזה וא"צ עכ"ל. (ומש"ע הוא על דברי המגיה במש"ל ולא עמדתי בדבריהם) ולא ידעתי מאן שם ליה לחלוק עלינו את השוין דהבבלי והירושלמי פליגי בזה. ונמשך מזה דלפים מאי דקי"ל כבית הלל ולא כר"ע דאפי' מצא נאה א"כ הי"ל לפסוק כזקנים הראשונים, דדברי ר' עקיבא הם לפי שיטתו והרמב"ם והטור ושאר פוסקים פסקו דמותרת להתקשט והוא הפך הבבל וכבר נודע דתמיד קי"ל כבבלי דהוא בתרא. ותו דאינם דברי הבבלי רק הוא ברייתא דמייתי הבבלי התם ואם כן הברייתא הפך הירושלמי. ואם נפשך לומר דהא דקאמר הירושלמי דזקנים הראשונים ור' עקיבא הוא בריתא אף דלא מייתי לה בשם הבריתא א"כ הוא פלוגתא דתנאי בדר' עקיבא. ותו נעלם ממנו שהוא בריתא דתורת כהנים כמש"ל ולפי דבריו הפך הבבלי דבת"כ קאמר נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה ולשון זה מוכח דהוי כבית הלל. ומי הכניסו לרב בזה והי"ל לפרש דגם מ"ש בבבלי אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה היינו שיבקש לה עילה לגרשה ולזה דייק תנא לומר ונמצא בעלה מגרשה דהיל"ל אתה מגנה אותה על בעלה ומגרשה אלא רמז דיבקש לה עילה כדאמרן. ומ"ש דהרב מש"ל דחק בזה ואין צורך. שותיה דמר לא גמירנא דהרב מש"ל תריץ יתיב כתירוצו בטוב טעם ודעת ולא עלה על לב לאשויי פלוגתא בין התלמודים והרי הוא כמבוא"ר ותו ק' על הרב ז"ל דבפירושו פירש וז"ל ודר' עקיבא כב"ה שמותר לגרשה אפי' לא מצאה חן לפניו וצריכה תמיד להתנאות לפניו עכ"ל. ולכאורה מפרש דלא כירושל' דהירושלמי קאמר כבית הלל דבעי דבר הקדיח' תבשילו וכיוצא והוא מפרש דלא מצאה חן וצריכה תמיד להתנאות והוא סברת ר' עקיבא:

והנה ראיתי להרב פר"ח ז"ל בביאורי לה' גיטין סי' קי"ט ס"ק ב' וז"ל וא"ת וכי ר' עקיבא פליג אב"ה וי"ל דר' עקיבא ס"ל דב"ה לא נחלקו בדבר זה מעולם. ולפ"ז הדבר פשוט דלא קי"ל כר' עקיבא אלא כת"ק וכב"ה ובמצא נאה הימנה אינו יכול לגרשה בע"כ וזה דעת הטור והרשב"א והרמב"ם אבל בירוש' לא משמע הכי (והביא הירוש' הנזכר וקו' הרשב"א) ולדידי לק"מ משום דהירוש' סבור דר' עקיבא לא פליג אב"ה דמשום דאיכא למטעי בסברת ב"ה דדוקא בהקדיחה תבשילו מצי מגרש אבל לא במצא אחרת נאה קמ"ל ר' עקיבא דליתא וכו' ומ"ה תלה הירוש' סברת ר' עקיבא בסברת ב"ה ולא בסברת עצמו משום דהירוש' לפרושי לב"ה קאתי עכ"ל:

ואני בעניי אומר דאע"ג דפריך הש"ס על איזה תנאים היכי שביק ב"ה ועביד כב"ש ומשני דסבר ההוא תנא דלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה מעולם וכמ"ש בש"ס בשבת דף מ"ב ע"א וביבמות דף כ"ח. מ"מ על ר' עקיבא אין להקשות הכי דהגם דודאי מדקי"ל הלכה כר' עקיבא פשיטא לן דסבר על הרוב כבית הלל. מ"מ זמנין דר' עקיבא סבר כמ"ש דהוא תלמיד ר' אליעזר דסבר כב"ש כמתבאר מסוגית המפקיד דף ל"ז ומדברי הראשונים בשיטה מקובצת שם. ומ"מ יכול לפרש דר' עקיבא דקאמר אפי' מצא אחרת לב"ה קאמר. ועל דרך זה אמרו בשבת דף י"ח ע"ב ובדברי רש"י ותוס' ודוק היטב כי קצרתי. ומ"ש הרב בביאור הירושלמי דסבר דר' עקיבא לפרושי לבית הלל אינו מוכרח ויש לפרש הירושלמי כמש"ל ואין להאריך: