כסא רחמים על אבות דרבי נתן א:ד

לא שהעתיקו אלא שהמתינו . כלומר אין הפירוש כמו מעתיק שכותב מספר אל ספר דאין זה שבח לאנשי חזקיה שהכתוב משבחם אלא שהמתינו ופי' העתיקו כמו עתקה בכל צוררי שפי' נתישנה ותרגום ישן עתיק כמ"ש רד"ק בשרשים והיינו שהמתינו מתון מתון ונתישנו להוציאם לאור וזהו פי' הוו מתונים בדין שתישנו הדין לרדת לעומקא דדינא וכן פירש"י בפי' אבות ע"ש:

אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו . כלומר העתיקו כפשוטו כמעתיק ספר והשבח הוא שפירשו שהיו גונזים אותם והם פירשום והיינו כמ"ש בילקוט משלי סי' כ"ה:

וגנזו אותם עד שבאו אנשי חזקיה ופירשו אותם כצ"ל . וכ"כ בס' אהבת חסד ודלא כספר בנין יהושע שפי' שהם אנשי חזקיה כנסיה גדולה וליתא דלא נקראו כנסת הגדולה אלא חגי זכריה ומלאכי וסיעתם על שם שהחזירו עטרה ליושנה כמ"ש ביומא דף ס"ט ועל דרך האמת יש טעם נכון לשם כנסת הגדולה:

וארא בפתאי' וכו' והנה אשה לקראתו וכו' רמז לעניני סט"א וטענותיה מתענוגי העה"ז הנראים לעין כמ"ש הרב כלי יקר ע"פ ותאוה הוא לעינים שהוא עיקר טענת היצה"ר כי עניני העה"ז הם נראים וגלוים:

לכה דודי וכו' . ענייני דבוק כנסת ישראל בהקב"ה:

שמח בחור בילדותך וכו' . פתויי היצה"ר ותחבולותיו בטענות ומעות כוזביו"ת לכל אחד עפ"י מדותיו להוציאו מעט מעט מהיראה ועבירה גוררת עבירה בתחלה בילדו' ואח"כ בבחרות. והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך כי עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה:

רמז . וארא גימט' יצחק שהוא דין כי החוטא דבק בדין והיצה"ר צוחק בו עתה ויצחק לעתיד. בפתאים. פת גימט' לי' שהיא המפתה כנודע. ואותיות אים גי' טמא עם הכו'. אבינה גי' חיים שהוא גי' זונה כי במקום תורת חיים דבק עם זונה. נער חסר לב. אם ממספר נער שהוא שך תחסר לב ישאר גימט' חפר כמ"ש בור כרה ויחפרהו:

דרש . שמח בחור וכו'. אפשר דטענות היצר להתענג בתאוות לבו בבחרות ולחזור בתשובה ואז זדונות נעשית לו כזכיות והוא ריוח גדול מאד להתענג בעה"ז ואח"כ שזדונות יהיו זכיות אך האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשו'. ודע. מכאן מודע"א דאין מספיקין לעשות תשובה ועל כל אלה יביאך האלהים במשפט על מה שעברת דברי רז"ל שלא יאמר אחטא ואשוב. וגם על שלא נתגברת מאד לעשות תשובה כי האף אמנם שאמרו אין מספיקין בידו לעשות תשובה ודאי יש כח באדם לשוב. מעין דוגמא למ"ש דאפי' אחר שיצא ב"ק שובו חוץ מאחר אם היה שב היה מתקבל. וגדולה מזו כתבו המפרשים בפי' מ"ש רז"ל והביאו רש"י בא אל פרעה והתרה בו והכתוב או' כי אני הכבדתי ר"ל אף שאני הכבדתי גדול כח הבחירה שיכול לשוב ומשו"ה התרה בו. וא"כ יביאך האלהים במשפט גם על מה שחשבת לעשות תשו' ולא עשית:

סוד (ר"ל פשט הסוד) . האלהים הוא מ' במשפט ת"ת. ויש מי שכתב כי במקום דאמר קרא האלהים הוא גי' הויה אדני והוא רחמים ועפ"ז אפשר כי הנה אמרו רז"ל שרשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין וז"ש יביאך האלהים שהוא רחמים במשפט דרשעים הופכין מדת רחמים למדת הדין:

פירוש . אני לדודי ועלי תשוקתו. ענין דבקות עם ה':

משכח דבריו שכן מצינו במשה כצ"ל:

החייתם כל נקבה . מה תלמוד לומר כל נקבה כצ"ל. ולפי שהביא פסוק זה מפרשו דרך אגב. ועוד אצטריך לחזק הענין דהגם דמשה רבינו ע"ה הי"ל טענה גדולה עליהם על פי התורה לפי שאמר דרך הקפדה שכח ועאכ"ו המקפיד והב"ל הביא גם הוא ואם בעל נפש הוא ישים בין עיניו שלא להקפיד כי ההקפדה שרש פורה לכמה רעות. כל קבל דנא מעביר על מדותיו אין מדה טובה הימנה וסי' לדבר הרימותי בחור מע"ם ר"ת מעביר על מדותיו. ובמ"א רמזתי דהמעביר על מדותיו מהפך מדת הדין למדת הרחמים וזה רמז הרימותי בחו"ר גי' גבורה מסלק הדין מעביר על מדותיו ר"ת מע"ם:

בן עזאי אומר הוי זהיר בדבריך מבטלה . לפי שאמר שיהא אדם ממתין בדבריו ולא יקפיד. אתא בן עזאי לומר שיהא ממתין בדבריו שלא יהיה בתוך דבריו דברים בטלים רק יהי דבריו מסולתים ונצרכים:

דרש הוי זהיר בדבריך וכו' יובן עם מ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל כי האדם כשמדבר מוציא ההבל מפיו ואותו ההבל חיותו והראיה שאחר שתצא הנשמה מהגוף לא נשאר בו לא הבל ולא דבור וא"כ ההבל שמוציא בדבור הוא חלק נשמתו ולכן נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שהוא מפסיד בהם חלק נשמתו ז"התד וכתבנו בעניותנו בדרושים שזה מעלת תלמוד תורה שבדברי תורה לא די שאינו מפסיד אלא שמאריך ימים וז"ש הוי זהיר בדבריך כשאתה מדבר דברי תורה מבטלה שלא יהיו בתוכם דברים בטלים כי מה שתרויח בדברי תורה תפסיד בדברי בטלה:

סוד הוי זהיר בדבריך וכו' כי קול רומז לז"א ודיבור רומז למ' גם לשון גימטרא שכינה. שפה גי' שכינה. פה גימ' אלהים עם הכולל ופה רומז לשכינה. וז"ש הוי זהיר בדבריך מבטלה שהמדבר ד"ת ומכניס דברים בטלים שהם מסט"א ח"ו הוא פוגם בקול ודבור ומערב חול בקדש. וזה טעם ד' כתות לה"ר וכו' שאינם מקבלות פני שכינה כי דבור. שפה. לשון. רומזים לשכינה וח"ו ע"י דיבור אסור פוגם בשכי' וז"ש פ' כסוי הדם א"ר יצחק מה אומנתו של האדם בעה"ז יעשה עצמו אלם יכול אף לד"ת וכו' ודוק כי קצרתי והשומר אמת יצילנו:

פירוש . הרי הוא אומר ואמרו כל הגוים וכו'. כלומר שהקב"ה חיזק דבריו כ"י כמי שעושה סייג לשמור שדהו ולהכי כתיב ואמרו על מה עשה וכו' ואמרו על אשר עזבו וכו' ויכירו כי האמת אתו. ומה שפירש בס' מדרש שמואל על בריתא זו לי ההדיוט לא נהירא:

ולא שהעתיקו אלא שהמתינו . כתב בספר אהבת חסד ע"י שמתונים בדין נתישב ונתחזק הדין לכך פירש"י במשלי העתיקו החזיקו ואל"כ לא ידעתי מנ"ל לרש"י פירו' זה עכ"ל. ועמו הסליחה דרש"י שפירש בפירוש משלי העתיקו החזיקו אין צריך לומר שמכאן למדו אלא שפירוש עתק הוא חזק כמ"ש רד"ק בשרשים וכ"כ רש"י ז"ל בשמואל בפירושו על פ' יצא עתק מפיכם עתק חזק. והכא מצי לפרש שהמתינו שמפרש העתיקו לשון ישן וכ"כ רש"י בפי' אבות על זה. ואפ"ה בפירוש דקרא פירש כאחד מפירושי עתק שהוא לשון חזק כמ"ש רד"ק. ומיהו רש"י בפי' אבות שם כתב ד"א מתונים לשון קשה וכו' ע"ש. ומ"ש עוד באהבת חסד במ"ש בבריתא דידן אלא שפירשו ל"נ ולי הדל נראה. כמו שפי' בקונטריס:

משלי ושיר השירים וקהלת וכו' . פ"ק דבתרא דף י"ד אמרינן סדרן של כתובים רות תהלים ואיוב משלי קהלת ושיר השירים וכן פסקו הפוסקים והיינו כמה דתני ר' חייא רבה בריש מדרש חזית ולעיל מינה אמרו הכי בשם ר' יודן ומ"ש הרב מהר"ש יפה ז"ל בס' יפה קול סוף סי' י"ד בפסוק א' הא דתני ר' חייא משבשתא לכאורה י"ל דהיינו כלפי מ"ש שם הכל מודים כגמרין ועמ"ש בסמוך א"נ כלפי מ"ד דקהלת אינה מטמאה את הידים ע"ש:

והש"י ז"ל כתב בש"ס שיר השירים נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו וכתב הרב אהבת חסד בתוספותיו דכונתו שכלן אמרן לעת זקנתו לאפוקי מ"ד שכתב הספרים בג' עתים נער וגדול וזקן והאריך בזה ע"ש. ולי הדל אינו נראה דהא רש"י כתב שאמרו לעת זקנתו ומשמע דבשה"ש לחוד מיירי. ותו אם דבריו מיוסדים על המדרש מהו נראה בעיני הרי כך אמרו למ"ד שם במדרש חזית שכלן אמרן לעת זקנתו. ואפשר דרש"י לא קאי על המדרש כלל אלא על הש"ס קשיא ליה דאמאי תני שיר השירים בסוף הו"ל לסדרו ראשון דשיר השירים הוא קדש קדשים לזה אמר נראה בעיני דשיר השירים אמרו לעת זקנתו ואמטו להכי הן נסד"ר מחמת"ו שאמרו בסוף. ולא חש רש"י למדרש דשם אמרו דהכל מודים דקהלת אמרה בסוף ולפ"ז סובר רש"י ז"ל דמאי דתני ר' חייא וכן ר' יודן שיר השירים בסוף לאו דוקא וכדחזינן דהגם דאמרו שם ג' ספרים כתב משלי קהלת שיר השירים עלה קאמר איזה מהם כתב תחילה וכו'. וא"כ המדרש נגד הש"ס דהכא ודאי בדקדוק קתני דקאי על סדרן של כתובים וכל עצמו דרש"י לומר דשיר השירים חיבר באחרונה. ולפ"ז אפשר דגם הכא באדר"נ לאו דוקא נקט קהלת בסוף. ומהר"י פינטו ז"ל כתב דכונת רש"י דלא נימא סדר סיפא עיקר דקתני קהלת בסוף לכך כתב רש"י מסברא דנפשיה דרישא דוקא שאמרו לעת זקנתו עכ"ד. ולפי דבריו שיש להסתפק אי סיפא עיקר קשה אמאי לא הכריע ממדרש חזית דאמר הכל מודים דקהלת בסוף וכו' אך לי נראה שאין להסתפק כלל דודאי רישא דוקא דקתני סדרן של כתובים והא ודאי עיקר ודוק היטב כי קצרתי:

וגנזו אותם וכו' . וה"ט דאמרו פ"ק דבתרא דף ט"ו חזקיהו וסיעתו כתבו ישעיה משלי שיר השירים וקהלת. והרב גופי הלכות דף ק"ל הקשה דשלמה גופיה אמאי לא כתב ספריו. וכבר הרב אהבת חסד פריק שפיר דודאי שלמה כתבם אלא שגנזום מכח כמה מקראות סתומים ולא היו בכלל הכתובים עד שבאו אנשי חזקיה ופירשום וכתבום בין הכתובים עכ"ד. ונעלם מהרב גופי הלכות מ"ש בריש מדרש חזית וז"ל דוד כתב ספרים ושלמה כתב ספרים וכו' דוד כתב ספר תהלים נכתב על שמו ושלמה כתב ספרי משלי קהלת שיר השירים עכ"ל. וקצת יש להרגיש על הרב אהבת חסד שלא זכר מאמר זה. וראיתי למהר"ש יפה בס' יפה קול שכתב סוף סי' ז' משלי וכו' ולפ"ז צ"ל דשלמה בעצמו כתב ספריו ודלא כדתני פ"ק דבתרא ירמיה כתב משלי וקהלת ושיר השירים עכ"ל והוא ט"ס וצ"ל חזקיה וכו'. אך לישרי לן מר דהא והא איתא דשלמה כתבם והיו גנוזים ואנשי חזקיה פירשום וכתבום בין הכתובים וז"ש פ"ק דבתרא דחזקיה וסיעתו כתבום ונעלם ממנו מדרש משלי והך דאדר"ן:

ויאמר אלעזר וכו' אשר צוה ה' את משה אחי אבא ציוה ואותי לא ציוה וכו'. אמרינן בעירובין דף ס"ג דאף ע"ג דאמר להו לאחי אבא ציוה ואותי לא ציוה אפ"ה איעניז דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ולא אשכחן דאצטריך ליה יהושע ע"כ. ואפשר לומר דרך דרש מאי דדייק לומר לאחי אבא ציוה וכו' והוא במ"ש הגהות אשרי שם פ' הדר וז"ל ספ"ק דמגילה וילך אחיקם אל חולדה הנביאה ובמקום ירמיה היכי מתנבאה ואומר משום דקרובת ירמיה שביק לה ירמיה מכאן שיכולין להורות במקום דידוע דלא קפיד רביה וקצת גמגום יש עכ"ל. ולכאורה יש להעיר על דברי הגהות אשרי הללו דהא שם פ' הדר דף ס"ג איכא למ"ד שלא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן והרי משה רבינו ע"ה אחי אביהם ועניו מאד ולא היה מקפיד. גם אלעזר בן אחיו שאמר טהרת כלים והורידוהו מגדולתו גם יהושע ן' נון על דאותיב מילה קמיה רביה לא הי"ל בן וכל זה הפך הגהות אשרי ומוכרח לחלק בין נבואה דמה' היתה לה אלא שמכינה עצמה לנבואה כמ"ש מהרש"א ז"ל בפי' מתנבאים במחנה שעושים הכנה להתנבאת ובודאי הפרש גדול בין זה ובין מורה הלכה ואם אמרו בחולדה דקרובת ירמיה היא ולא מקפיד עלה שאני התם דהוא לענין נבואה אבל ללמוד משם למורה הלכה ליכא למגמר מינה. ואין לומר דהיינו דקאמר הג"א וקצת גמגום יש. דכיון דהש"ס שם פ' הדר במותב תלתא גבי נדב ואביהוא ואלעזר ויהושע קאמר איפכא וראית פ"ק דמגילה יש לדחות. זה אינו גמגום קצת. אלא בר מהדר הוא שכן ראוי להיות חוזר:

ואפשר לישב דמ"ש בהג"א הוי כמו חולדה דכבר ידעה כי לא נכון להנבא באתרא דירמיה גדול הדור אך סמכא דמאחר כי שר"ה קרוב"ה לא קפיד עלה. כי האי גונא דהתלמיד יודע שאינו יכול להורות במקום רבו. אך ידע דרבו אינו מקפיד כי קרו"ב הוא בהא שרי אך בני אהרן דהורו ועבדי עובדא ולא עלה על לבם דאין להם להורות במקום רבן הגם דמשה אינו מקפיד לא מטעם זה הורו אלא לא ס"ד כלל דאסור להורות אמטו להכי איענוש. א"נ כמ"ש בעניותינו בדרושים כי הם היו גדולים ובהם נתקדש הבית אך לעיני ההמון לא היו גדולים כל כך עד שהורו הלכה ובזה נודע גדולתם שלא חשו למשה רבינו ואז נתקדש בהם הבית דהוחזקו לגדולים דהמון ישראל לא בקיאי בחילוקים אלו. ולהא דאמרו גבי אלעזר יתישב בשום לב דאי חשיב כמורה הלכה עונש זה דיהושע לא הוצרך לעמוד לפניו הוא קל מאד וכמאן דליתיה. אך אלעזר עצמו רמז דלא היה עושה כן אלא דסמך דהוא אחי אביו וז"ש את משה אחי אבא ציוה ולי לא ציוה כלומר אני סומך שהוא משה עניו ואחי אבא קרוב זאת היתה לי כי אסבר. ומ"מ כיון דהא חמיר ממורה הלכה דעלמא דהכא מש הרבינו הזהירם על הטהרה ושכח מהכלים וזה קצת זלזול טפי מעלמא לכך הא מיהא הי"ל קצת עונש דהורידוהו מגדולתו. ומזה יליף למורה הלכה בעלמא דמורידין דהגם דהא דאלעזר טפי מ"מ כל קבל דנא קרוב ואינו מקפיד. ויש ללמוד לעלמא:

ולמאי דאמרי גבי יהושע ן' נון יש לומר משום דיהושע הוא עצמו השוה ענין אלדד ומידד כמורה הלכה בעלמא ואמר אדוני משה כלאם ונמצא דהגם דמשה עניו מאד חייבים. ומטוניה איענש דמותיב מינה קמי רביה ולדידיה לא מהני ענותנותיה דמשה רבינו ע"ה:

ומיהו סיים בהגהת אשרי וקצת גמגום יש דיש לחלק בין תלמיד גמור שהורה לפני רבו. למורה לפני גדול הדור ואינו רבו. דהגם דגדול הדור חשיב רבו אינו בסוג רבו ממש שלמד ממנו והוא תלמיד גמור וא"כ אין ראיה מחולדה דהתם אתי עלה מטעם ירמיה דהוא גדול הדור ולהא מהני דהיא קרובתו ולא מקפיד עלה. אבל לתלמיד גמור לא מהני:

ומהא דאמרינן פ"ק דמגילה דף י"ד ע"ב על חולדה ובמקום ירמיה היכי מתנבאה איהי יש קצת ראיה למ"ש הרב תה"ד סי' חל"ק דגדול הדור אסור להורות לפניו כרבו מובהק ומ"ש התוס' פ' אין עומדין גבי עלי שאמר דשמואל מורה הלכה בפני רבו ה"ט דגדול הדור ובא ללמוד לפניו תרי שנויי נינהו עש"ב. דהרי הכא פריך הש"ס דבמקום ירמיה היכי מתנבאה חולדה מוכח דגדול הדור דינו כרבו מובהק ואסור להורות לפניו וה"ה להתנבאת. ולא כמ"ש מהרי"קולון מתנבאה חולדה מוכח דגדול הדור דינו כרבו מובהק ואסור להורות לפניו וה"ה להתנבאת. ולא כמ"ש מהרי"קולון סי' ק"ע דבעי תרתי גדול הדור ובא ללמוד לפניו וזהו כונת התוס'. ויש לדחות ובקונט' ראש דוד פ' בשלח דרך דרש כתבתי דפליגי רב ור' יוחנן בפלוגתא דהתה"ד ומהריק"ו ע"ש. ועמ"ש בספרי זוטא ברכי יוסף א"ח סי' תע"ג:

מה ת"ל כל נקבה וכו' . הרב אהבת חסד נתקשה שהרי מפורש בכתוב הן הנה היו בדבר בלעם וישובו דחוק והעיקר חסר מן הספר עיין בדבריו והיו עיניך רואות. ולי הדל נראה דאעיקרא מאי דבעי מה ת"ל כל נקבה כונתו על מאי דכתיב הן הנה היו בדבר בלעם דמאי שיאטיה דבלעם ומשני זו עצה שיעץ בלעם. והכי אשכחן כמה זמני בש"ס ובמדרשים דנקט רישא דקרא וכונתו על מאי דכתיב בסמוך להאי קרא וזה פשוט בעיני:

ומ"ש הרב לעיל מזה דלשון האי מסכתא משונה דהו"ל להביא הקפידה קודם השכחה ע"ש אי מהא לא איריא דקתני כל המקפיד משכח שכן מצינו במשה רבינו ששכח וא"ש דתפס ברישא השכחה ופשוט:

והלא דברים ק"ו ומה משה רבינו וכו' . וא"ת אימא דוקא משה רבינו לפי גודל עליונותו המופלא שכח דהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. וי"ל דכל הכתוב בתורה בא ללמד לישראל ויש ללמוד מק"ו וזהו שסיים מלמד שיהא ממתין בדבריו כלומר הדעת נותנת שבא ללמד שיהא ממתין וכו'. וכן אמרו בפסחים דף ס"ו כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ויליף ממשה רבינו מהך ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע ע"ש:

בן עזאי אומר וכו' . הרב אהבת חסד פירשו נמשך לעשו סייג לתורה. ולי הדל נראה פשוט כמ"ש בקונטרס. דאחר זה מתחיל חלוקת ועשו סייג לתורה: