קנאת סופרים על ספר המצוות, שורשים ח

כתב הרב דלא תצא בצאת העבדים לא בא להזהיר אלא שלילה פירוש שלא תחייב התורה להוציאה לחירות אם האדון יחסרנה אחד מראשי איברים כמו שהעבד כנעני יוצא לחירות באחד מראשי איברים והוצרך הכתוב לפרש כן מפני שהיה עולה במחשבה לדון בה שתצא לחרות מכ"ש מעבד כנעני שהוא יוצא בראשי איברים ק"ו לאמה העבריה שתצא לחרות בכך. והרמב"ן ז"ל טען עליו דלא היה צריך הכתוב לאותה שלילה לפי שאין העבד עברי נלמד מן הכנעני בדין שהרי יציאת עבד כנעני בראשי איברים קנס הוא ואין למדין מן הקנסות לומר אם קנס הכתוב בכנעני כ"ש שנקנוס בעברי שאין דנים בקנס בשום מקום זולתי במקומות שקנסה בהן התורה והביא ראיות לזה יעו"ש. ומהר"י די"ל השיב עליו דמה שאמרו אין למדין מן הקנסות היינו דוקא ממונא מקנסא אבל קנסא מקנסא ילפינן כדמשמע מפ"ק דמכות דגמר לעדים זוממין דלוקין ומשלמין ממוציא שם רע דתרווייהו קנסא נינהו הרי בבירור דקנסא מקנסא ילפינן:

ולעד"נ שאין זו תשובה לטענת רמב"ן, דההיא דפ"ק דמכות דקנסא מקנסא ילפינן היינו שהוא בבירור אצלנו דבין הלמד ובין המלמד תרווייהו קנסא נינהו ואז למדין באיזה דין מהאחד על חבירו כההיא דעדים זוממין דילפינן בהו הדין דלוקין ומשלמין ממוציא שם רע אבל אם באחד מהם לא נתברר שהוא קנס ונרצה לחדש בו ולומר עליו שהוא קנס מכח היקש הבא מענין אחר שהוא ודאי קנס ודאי לא ילפינן, והיינו מה שרצה הרמב"ן ז"ל בזה באמרו קנסא מקנסא לא ילפינן כי אין בידנו לקנוס את האדון להוציא את האמה בראשי איברים מכ"ש דעבד דלא מצינו שום קנס בענין האמה כמו שמצינו גבי עבד ולחדש קנס במה שלא פורש בו כלל לא ילפינן, ולזה דקדק רמב"ן ז"ל בלשונו לומר שאין דנין בקנס בשום מקום זולתי במקומות שקנסה בהן התורה שלא נאמר הואיל וקנסה התורה בענין זה אף אנו נקנוס בענין אחר מכ"ש או לימוד אחר דלחדש קנס במה שלא נאמר בו לא אמרינן. אמנם נלע"ד לתרץ בעד הרב ז"ל דלא דמי הק"ו שהיה אפשר לדון בו אי לאו קרא דלא תצא כצאת העבדים לשאר ק"ו דאין למדין בהן מן הקנסות דהכא לאו לדון בו דבר מחודש היינו דנין באותו הק"ו אי לאו קרא דלא תצא כצאת העבדים אלא היינו דנין בו לפרושי קרא דכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו דהוה מפרשינן האי קרא דבכל מיני עבדים איירי מק"ו דעבד כנעני וכמו דאצטריך לעיל בקרא דכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם למילף ביה דבעבד כנעני הכתוב מדבר מדכתיב כי כספו הוא ובלאו הכי הוה אמרינן דאף בעבד עברי משתעי קרא והכא נמי הוה אמרינן אי לאו קרא דלא תצא כצאת העבדים נמצא דאותו הק"ו שהיינו לומדים בו גלוי מלתא בעלמא הוא ואינו לימוד גמור אלא לפרושי קרא דכי יכה איש את עין עבדו ולומר דעבד עברי נמי בכלל וכמו דאמרינן בפ' אלמנה לכה"ג (דף ס"ח:) אלא לכהונה ק"ו מגרושה ומהגרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה וכי מזהירין מן הדין גלויי מלתא בעלמא היא פירש"י ז"ל גלויי מלתא בעלמא היא ולא מילף ילפינן לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאיפסלא לתרומה איפסלא לכהונה דתרומה היינו קדושת כהונה ע"כ. ודכוותה נמי כתבו התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף מ"א.) וז"ל וא"ת והיכי יליף שאר משקין מק"ו והא אין מזהירין מן הדין וי"ל דהאי ק"ו אינו אלא מגלה דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין ע"כ:

עוד הוסיף רמב"ן ז"ל להליץ בעד סברת בה"ג ונתן טעם ללאו דלא תצא כצאת העבדים שיהא אזהרה בל"ת אל האדון שלא יוציאנה מביתו אם הפיל את שינה או סימא את עינה וגם אל האב שלא יגזלנה מבית האדון בהפלת ראשי איברים, וקשיא לי על זה דאטו באונסים עסיקינן לשלחה שלא כדינה כדי שיצטרך הכתוב להזהיר על כך והלא הרמב"ן עצמו דקדק לעיל דלא היה צריך הכתוב לשלול מן האמה היציאה בראשי איברים דלא ילפינן מעבד כנעני מפני שאין למדין מן הקנסות וכ"ש שלא תצטרך המניעה בזה דלא ניתנה רשות אל האדון ולא אל האב לאפקועי מינה מה שראוי לה ומהיכא תיתי שתצא בראשי איברים שלא כדינה ושיוציאנה בכח הזרוע, ועוד דאי הכי לא יוציאנה כצאת העבדים הוה אמר קרא ומדקאמר לא תצא משמע דאין דינה לצאת דהיינו שלילה כמאמר הרב:

כתב עוד רמב"ן ז"ל דפשט הכתוב של ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא שצוה בריקועי פחים צפוי למזבח זכרון לבני ישראל בשני דברים שלא יקרב זר להקטיר ולהקריב קרבן ושלא יחלוק ג"כ שום אדם על כהונת אהרן ושתיהן מניעות עם היותן אמורים דרך זכרון כדרך לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וכדרך אשר לא יעבד בו ולא יזרע וכו' ע"כ, ולע"ד אין הדמיון שהוא מדמה עולה יפה, דמצות צפוי למזבח בריקועי פחים מצות שעה היתה שהרי במזבח הנחשת של משכן היא נתקנה ולאו לדורות ועם זה לא יתכן שיכוון במעשה הזה להזכיר ולהזהיר מצות שהן לדורות היינו שלא יקרב איש זר להקטיר ולהקריב ושלא יחלוק שום אדם על הכהונה כמו שהוא ז"ל מקיים דעת מי שמנה לא יהיה כקרח וכעדתו לאזהרה ל"ת שלא יחלוק על הכהונה, אלא נראין דברי הרב ז"ל שהן שלילה לבד לא מניעה כלומר שהם ספור דברים בעלמא שלא יחול עוד בחולק על הכהונה מן הבליעה והשרפה שנענש באלה קרח ועדתו. אבל אזהרת גיד הנשה ושלא לזרוע בנחל איתן הן מניעות לדורות ובא הצווי בהן דרך זכרון במה שאירע לאבינו שניצול מן המלאך שנגע בכף ירכו ונאסרה הזריעה כדי שיהא המקום ההוא נשאר פנוי ממנה לזכר עולם על עריפת העגלה באותו מקום לכפרה על הנרצח ונמצאו אלו המניעות הן עצמן שצותה בהן התורה לזכרון על המאורעות הקודמות שתעשה מהן מזכרת באותן צוויין, אבל לפי הנמשל של הרמב"ן ז"ל הוא בהפך שנצטוה אותו הצפוי לזכרון המניעות ההנה כדי שנזהר בהן וגם לא מסתבר דמצות שעה תהא לזכרון על מניעה דלדורות שאין יחס ביניהן כלל:

ועוד דפשוטו של מקרא הוא כדעת הרב שלילה לא בא מניעה כמ"ש רש"י ז"ל בפירוש החומש ולא יהיה כקרח, ויעויין נמי בפירוש התורה להרמב"ן ז"ל שהביא זה המדרש עצמו של תנחומא בשם רש"י בזה הלשון ולפי פשוטו ולא יהיה בלוע ושרוף כקרח וכעדתו אך כאשר נעשה למשה בידו שלקה בצרעת ע"כ. וזהו מכוון למ"ש הרב בכאן, ואסמכתא דקאמר היינו בסיפיה דקרא דביד משה לו אבל רישיה דקרא אינו מוכרח שיהא אסמכתא בעלמא:

אחר שכתבתי זה מצאתי במאמר הרב לקמן בל"ת סימן מ"ה וז"ל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר לא יהיה כקרח וכעדתו הוא ג"כ על צד הדרש, אמנם גופיה דקרא הוא להפחיד ולפי מה שבארו חכמים הוא שלילה לא אזהרה כי הם בארו שענין זה המאמר הוא שהאל יתברך מגיד כי מי שיחלוק ויעורר על הכהונה במה שיבא מן הזמן לא יענש במה שנענש קרח אמנם יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו ר"ל הצרעת באמרו למשה הבא נא ידך בחיקך וכמו שנתבאר בעוזיהו המלך ע"כ. וכל זה מכוון אל המבואר לעיל בכוונתו ז"ל דלפי הפשט הוא להפחיד מן העונש שאירע לקרח ועדתו ולפי מה שאמרו בו חז"ל ג"כ דרך דרש הוא ג"כ שלילה וסיפור בעלמא לא אזהרה:

ותו איכא לעיוני מנ"ל להרב ז"ל ההוא כללא דכייל לן בסוף השרש הזה וז"ל, כשסופר בתורה וגזר עלינו שננקה נפשותינו בשנשלול ממנו פועל פלוני ופלוני הנה אותו הפועל ימנה מכלל מל"ת ואע"פ שהלאו הבא בו הוא שלילה לא אזהרה מאחר שצונו שנשלול אותו מנפשותינו ובאמרו אני לא עשיתי כך וכך ידענו בהכרח שהפועל כך וכך מוזהר ממנו כמו שצוה הכתוב לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא וגו'. ולכאורה קשיין הנהו סוגיות דפרק הערל ופרק אלו הן הלוקין להאי כללא וכמו שהקשה מהן הרמב"ן ז"ל מלבד טענות אחרות שטען הוא ז"ל על הרב בזה כדי לאוכוחי דהלאוין של וידוי מעשר לאו לאזהרה כדי לחייב בהן מלקות קא אתו אלא סיפור בעלמא. ומהר"י די"ל כפי הנראה לא עלה בידו לקיים שיטת הרב בשלימות. וגם בספר לב שמח ראיתי שכתב על הנהו תרין סוגיות דלעיל דחלוקות נינהו מההיא דפרק כל שעה דמינה עשה עיקר הרב ז"ל לקיים שיטתו בההוא כללא דלעיל:

ולפע"ד דיש מקום ליישב דעת הרב ז"ל דלעיל דאותן לאוין של וידוי מעשר יהיו נחשבין לל"ת לחייב בהן מלקות מהנהו קראי דלא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת ולא דבר ריק הוא שלא תפסו הרב לבה"ג בזה אלא קאי כוותיה וגם הראב"ד ז"ל שבקיה לרגזנותיה מלהגיה על דברי הרב בהני לאוין שמנאן לל"ת בפ"ג מהל' מע"ש ומדלא השיג עליו שם משמע דכוותיה ס"ל, וחל עלינו חיובא לאטרוחי נפשין כל כמה דאפשר אולי נזכה לעמוד על דרכן של הגדולים הללו בהנך שמעתתא. ואמינא דכללא דלעיל שמסר לנו הרב ז"ל תתברר אמיתתו מההיא דפרק כל שעה (פסחים דף כ"ד.) דמדהוה מפיק רב פפא התם חיוב מלקות בבשר קדש שנטמא מק"ו דמע"ש דכתיב ביה לא בערתי ממנו בטמא אי לאו דאין מזהירין מן הדין משמע דקרא דלא בערתי ממנו אזהרה היא דבאמרו לא בערתי ממנו בטמא ידענו בהכרח שאותו הפועל מוזהר ממנו כדקאמר הרב ז"ל ולפיכך חשיבא כלאו המזהיר לעבור עליו בל"ת וכמ"ש ג"כ בפירוש משנה דפ"ג דמכות ז"ל והאזהרה על אכילת מע"ש בטומאה הוא ממה שנאמר לא בערתי ממנו בטמא ולמדנו מפי הקבלה בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא וכ"כ בפ"ג מהל' מע"ש, ונלע"ד דלדעת הרב ולפי נוסחת הספרים שהיו לפניו בברייתא המובאת בפרק הערל ופ"ג דמכות איכא למימר דסיפא דההיא היכן הזהיר על אכילתו וכו' לאו לאגמורי אזהרת לאו קא אתיא דמרישא דאותה ברייתא מובן דקרא דלא בערתי אזהרה היא אלא ללמד דלאו בכ"מ שיאכלנו איכא ביה חיוב מלקות אלא בעינן שיאכלנו בירושלים דוקא שהוא מקום אכילתו בטהרה והכי קאמר היכן הזהיר על אכילתו פירוש באיזה מקום שיאכלנו שייכא הך אזהרה דלא בערתי ממנו וגו' ויליף לה מקרא דבעינן שיאכלנו בירושלים דוקא דבלאו הכי אינו לוקה וזהו לדידי נלמד מלשון הרב בפירוש משנה ג' דפ"ג דמכות וז"ל והאזהרה על אכילת מע"ש בטומאה הוא ממה שנאמר לא בערתי ממנו בטמא ולמדנו מפי הקבלה בין שאני טהור והוא טמא בין שאני טמא והוא טהור ואינו חייב מלקות על אכילת מע"ש בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובאה הקבלה ג"כ בזה התוספת לא תוכל לאכול בירושלים בשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשעריך עכ"ל. וכן מוכח עוד ממ"ש בחיבורו בפ"ג מהל' מע"ש וז"ל האוכל מ"ש בטומאה לוקה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים מכין אותו מכת מרדות ע"כ. מלשונות אלו של הרב ניכרין הדברים שהעתיקן מאותה ברייתא עצמה דלעיל דפרק הערל ופ"ב דמכות. והבנת אותה ברייתא אצלו דרישא דידה בקרא דלא בערתי ממנו וגו' אזהרת לאו חשיבא ליה ובתר הכי אשמעינן בסיפא דידה דלאו בכל מקום שיאכלנו מחייב מלקות כי אם שתהא האכילה בירושלים דוקא, וז"ל הרב בעל החינוך בפרשת כי תבא סי' תר"י שלא לאכול מע"ש בטומאה וכו' וע"ז נאמר לא בערתי ממנו בטמא והוא כאלו אמר לא תבער ממנו בטמא כלומר לא תאכל ממנו בטמא כי אחר שהש"י צונו שנאמר לא עשיתי כן וכן הרי הוא כאלו צונו לא תעשה כן ומן הטעם הזה נחשוב לשונות אלו שבפסוק זה ללאוין והנה סוף הפסוק אומר שמעתי בקול ה' אלהי לומר שהוא הזהירנו על כל זה עכ"ל. ומברייתא דלעיל מוכחא מילתא נמי דעיקר הכתוב דלא בערתי דהיינו ביעור אכילה ולפיכך דרשו בו בין שאני טהור והוא טמא בין שאני טמא והוא טהור דבשלמא ביעור דאכילה בטומאת גופו שייך ביה בטמא מבלי טומאה עצמו כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה אי נמי שלא הוכשר כמ"ש התוס' ז"ל שם עלה אמנם ביעור דהסקה כי לא נגע ביה לא מקרי בטמא אלא הרי הוא מסיק מעשר טהור ואינו מבערו בטומאה כמו גבי אכילה שהוא עצמו טמא והוא אוכלו ולפיכך לא הזהיר הכתוב אלא ביעור דאכילה לחייב עליו מלקות אמנם מדהוציאו הכתוב בלשון בערתי ולא קאמר לא אכלתי ממנו בטמא דייקינן לאסור שאר מיני ביעור אבל אינו לוקה בהן:

ומלבד מה שדקדקתי לעיל בלשונות הרב דהוה גריס באותה ברייתא בסיפא דידה דאתיא למילף מקראי דבירושלים דוקא הוזהרה אכילת מע"ש בטומאה ג"כ נתחזקה אצלי זאת הסברא ממה שראיתי בלשון רש"י ז"ל דפרק הערל שיש חילוף נוסחאות באותה ברייתא וכמו שהביא שם הוא ז"ל מה שהוא מחוור אצלו לגרוס בה לפי דרכו ז"ל וכה"ג נימא דלפי שיטתו של הרב היתה מכוונת הגרסא שלו באותן סוגיות דלעיל ואע"פ שהרמב"ן ז"ל כתב כאן כי מן הנראה מדברי רבותינו בתלמוד אין מניעה בתורה שלוקין עליה באה מן הכלל אבל אלו וכיוצא בהן לאו הבא מכלל עשה הן שנצטוינו אנהנו החיים לאוכלו בטהרה לפני ה' ובשמחה ולא באנינות ולא בטומאה ולא לתת ממנו למת. והראיה בזה כי השלילות בלא בערתי ממנו בטמא נכנס בו שלא הסיקו תחת תבשילו בהיות המעשר טמא כמ"ש בגמ' פרק הערל ואסור לבער המעשר והביכורים בטומאה משא"כ בתרומה מנ"ל אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן דאמר קרא לא בערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא, ואם היה השלילות מחייב להיות מניעה בלאו יהיה המדליק שמן של תרומה שנטמא לוקה וזה לא עלה על דעת מעולם והרב עצמו אינו אומר כן וכו' עכ"ל, מ"מ לדברי הרב לאו נראה מדברי רבותינו בתלמוד היא, כמו שהוכחתי לעיל ומיחוור לי שידמה זה ללאו הבא מכלל עשה דהיינו שנצטוינו לאכלו בטהרה לפני ה' ובשמחה וכו', שהרי כבר באה הדרשה ע"ז על מה שכתוב עשיתי ככל אשר צויתני שמחתי ושימחתי בו ומינה יש לדון שאין לאוכלו באנינות ולא אצטריך קרא דלא אכלתי באוני ממנו אלא לאזהרה. וכבר בארתי לעיל דמדעיקר קרא דלא בערתי ממנו ביעור דאכילה משמע ולפיכך היא גופה באזהרה אבל דייקינן נמי איסורא לגבי ביעור דהסקה מדאפקיה בלשון דבערתי ולא קאמר אכלתי כדקאמר לא אכלתי באוני ממנו ש"מ דאיסורא מיהא איכא בהסקה, וכן משמע ממ"ש הרב בפ"ג מהל' מע"ש וז"ל ואפילו להדליק את הנר אחר שנטמא אסור עד שיפדה שנאמר לא בערתי ממנו בטמא. וכבר באר לעיל האי לא בערתי על האוכל מעשר שני בטומאה שהוא לוקה והכא קאמר אסור ש"מ דעיקר קרא לאכילה ומדיוקא דידיה ממה שהוציאו בלשון ביעור גמור לאיסורא אם הדליק בו את הנר כמו שכתבתי: