כתם פז על ספר הזהר תסז

ויקרא יעקב לבניו ר' אבא פתח פנה אל תפלת הערער וכו' האי קרא אוקמוה וכו' ואקשו ביה חבריא במדרש תהלים איתא ר' שמואל בר נחמני בשם ר' אבא אמר לא היה צריך לומר אלא פנה אל תפלת הערערים ולא בזה את תפלתם או פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתו והשיבו פנה אל תפלת הערער זה מנשה ן' חזקיהו שערער עצמו ממעשים טובים ולא בזה את תפלתם של חזקיהו ודוד שנאמר ויתפלל חזקיהו וכו' אבל תו אית ביה סטרא קורדיטא כלומר עוד יש בכתוב הזה צד אחר ואופן אחר ומתכונת אחר תרגום לעשות כוונים למלאכת השמים כרדיטין והם מיני מאכלים וקראם כוונים לפי שהיו מכוונים לבם ודעתם עליהם לתקנם היטב וירצה בכאן כי עוד יש בכתוב הזה תיקון וכיוון אחר יותר ממה שהקשו חבריא (נ"א היתה לו) והוא כי היה ראוי לומר הקשיב או שמע כי השמועה או ההקשבה שייכי בתפלה לא הפניה.

אלא כל צלותא דעלמא צלותא וצלותא דיחיד לא עאלת קמי קב"ה וכו' אמר כי כל תפלות הרבים אין הב"ה פונה אליהם לבודקם אם ראויות הם או בלתי ראויו'. לפי שתפלת הרבים מסוגלת בזה ואמרו הן אל כביר לא ימאס וזה לפי שתפלת הרבים עולה ובוקעת ושוברת כל המנעולין המונעים ועולה לפניו יתברך כי כח הרבים גדול הוא גם כי ימצא בכללם פושעים בהם תתקן התפלה בסוד הקטרת שא' מסממניה היה החלבנה שריחה רע וכן צריך לחזק הדבר בהפכו והבן וע"כ תפלת הרבים אינה נבדקת אבל מתקבלת מיד אמנם תפלת היחיד לא תכנס כי אם בחזקה כלומר כשהמתפלל ההוא היחיד זכאי כי אז לא ידחו תפלתו לחוץ ועיילא בלא בר אמנם להיותה של יחיד בודקים אותה וגורם לעצמו שיבדקו במעשיו ומשים עצמו בסכנה וזהו פנה אל תפלת הערער פי' תפלת הערירי היחיד מה שאין כן לתפלתם של רבים שאל יבזה את תפלתם אע"ג דלאו כלהו בכוונה ורעותא דלבא.

ד"א פנה אל תפלת הערער דא יחידאי דאתכליל בסגיאין וכו' יאמר כי יתכן שתהיה תפלת היחיד מתקבלת בהיותה נכנסת בכלל הרבים גם כי תהיה השאלה לו לבדו יענוהו בהיותה כלולה עם הרבים. ויאמר כי תפלתו של יעקב שהתפלל על בניו בשעה שבא לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה אזי התפלל עליהם שיקובלו למעלה ושלא יכלו בגלות הנה התפלה ההיא היתה נכללת באבות כי כבר ידעת שהוא יושב בין המשפתים יחיד אוחז בסנסני אברהם ויצחק ורבים אקרי כי רבי"ם אשר אתו וכן קבלו כי בשעה שקרא יעקב לבניו נזדמנו שם אברהם ויצחק כי תפארת בנים אבותם בהיות שמטתו שלימה ושכינה על גבם להשלים המרכבה העליונה כמו שמבאר והולך שאמרו בניו שמע ישראל וכו' והוא השיב בשכמל"ו שזה היה רמז להתישבות השכינה על תיקונה ומרכבתה ויאמר כי זהו סוד ויקרא כי שם קריאה הוא ענין קיום בסוד ויקרא אלהים לאור יום וכן ויקרא אל משה וזולתם מורים על קיום ויעקב קרא לבניו להקימם בסוד המרכבה באלכסונותיה. ויקשה כפי המונח כי כל קריאה היא לקיום א"כ איך יפול שם קיום בשם אלהים שנאמר ויקראו אל אלהים וכי שם אלהים צריך קיום וכן קראתי מצרה לי אל ה' וכו' ויאמר כי כן הוא ודאי לקשרא ולקיימא קיומא לעילא. כבר ידעת כי יש לאל ידו של צדיק למטה לתקן כביכול המדות והכתרים העליונים למעלה בסוד אמרם היה לך לעזרני ואמר יגדל נא כח אדנ"י וסוד ישמעאל בני ברכני ואמרו אין הב"ה רוכב על ערבות אלא בעזרתן של ישראל שנאמר רוכב שמים בעזרך שהכוונה בכל זה שיש כח ואל ביד הצדיק לתקן ולקיים כוונת הבריאה ולפתוח צנורות הקדושה לתקן עולם במלכות שדי ומזה הטעם כביכול יקראו אלהים ויקיימו ויתקנו המדות למעלה הוא שאמר הכי הוא ודאי לקשרא ולקיימא קיומא לעילא וביאר ואמר ומאן איהו סדורא דשבחא דמאריה וכו' כבר ידעת כי עניני התפלות אשר תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה על הסדר שתקנום ובלשון ההוא אשר תקנום סודם גבוה מאד ונעלם מהמון העם מאד זולתי לאשר קבלו מהם הלא תראה מ"ש רז"ל במדרש תהלים על כי בי חשק ואפלטהו וכו' א"ר יהושע בשם ר' פנחס מפני מה ישראל מתפללין ואינם נענים לפי שאינם יודעים להתפלל בשם והכוונה לומר כי צריך כל מתפלל ליחס כל דבר היוצא מפיו אל המדה ההיא אשר כוונתו להמשיך ממנה בחבור שאר המדות וכבר משלו המקובלים משל לענין הזה אל היודע מקומות אוצרות המלך כי הוא הוא היודע להפיק רצונו מהם אמנם מי שאינו ידוע מקומם דרך משל ילך אל אוצר המזוני לשאול בני או חיי או אל אוצר הבנים לשאול על חיי ומזוני ויצעק ולא יענה וזהו סוד אשגבהו כי ידע שמי כי צריך לדבק מחשבתו בשם המיוחס לשאלתו ובפיו ידבר המלות המכוונות לשם ההוא ולהעדר חכמת הדורות הוזהרנו שלא לשנות מהמטב"ע אשר סדרו לנו אנשי כנסת הגדולה ימין ושמאל כי הם ידעו המטבע הראוי אל סוד התפלה נמצא א"כ כי היודע סדורא דשבחא דמאריה וכל אינון מלין דבעא קמיה מאריה קיומא יהיב למאריה דאחזי דביה תליא כלא ולא באתר אחרא כלומר ביחד מדותיו אל מקורם להמשיך משם אל בא"ר שב"ע וזהו סוד יקראנ"י ואענהו כמו שנתבאר כי הקריאה ענין קיום כביכול היודע לקרות הוא נותן קיום אל הנקרא בשמו והוא סוד ויקרא אל משה אתקיים בקיומיה כי כל ענין קריאה מורה על קיום. ואגב ארחיה יביא שאלת ר' יצחק אל"ף דויקרא אמאי היא זעירא כי איהו לקיומא וצורת האות גדולה וקטנה תרמוז על הפעולה ולרב ירבה נחלתו ולמעט ימעט נחלתו והיה יותר ראוי שתהיה אל"ף דויקרא רבתי להורות על קיום רב וגדול. והשיב אתקיים משה בשלימו ולא בכלא דהא אסתלק מאתתיה וצריך הצדיק להיות להזדווג בבת זוגו למטה להיות דוגמא לצדיק של מעלה ולכן נקטנה האל"ף להורות כי היה שלם רק בדבר האל"ף הקטנה הרומז אל האשה העליונה שנפרד מדוגמתה למטה ויאמר כי ופליגא דא ממה שנמצא בספרי קדמאי כי הם דורשין פרישתו של משה ע"ה מאשתו לשבח ואנן הכי תנינן מאן דאסתלק לעילא אתקשר לעילא ותתא כלומר כי העולה במעלות העליונות צריך להיות נקשר למעלה ולמטה וליתן רגלו א' למעלה ורגלו א' למטה והוא ע"ה של נעליו השתים. ולפי שהענין הזה קשה כפי האמת כי הוא ע"ה לא של נעליו השתים כי אם מפי הגבורה שא"ל של נעליך מעל רגליך השתים ולגודל קדושתו צווה בכך שהרי ביהושע לא צוה רק של נעלך האחד וזה כי מרע"ה לקח לו האש"ת חי"ל בעודו בחיים חייתו יותר מכל נוצר למעלה על זה חזר ונתן טעם אחר למה האל"ף של ויקרא היא זעירא ואמר אל"ף זעירא מאתר זעירא הוה. זעירא דאיהו רב באתחברותיה לעילא וכדי להבין הענין הזה צריך אתה לדעת כי יש בספרי הקדש שני אלפא ביתות מפוזרות אנה ואנה האחת רבתי והא' זעירא וכל אות ואות מאלה האלף ביתות הן הרבתי הן הזעירא כתובה במקומה לרמז ולסוד נכמס כאשר נתבארו קצתם במקומות מס' הזוהר ובספרי הקבלה וכמו כן אתה צריך לדעת כי האותיות הגדולות מיוחסות למדת הבינ"ה ביען היא הרחבה והגדולה מכל מה שלפניה למטה כי על כן נקראת רחובו"ת ועל כן כל האותיות הגדולות מיוחסות אליה כי רבו גדלו מעשי"ה עי"ר וא"ם לכל המדות. אמנם האותיות הקטנות מיוחסות לעטרת לטעם כי אין לה מעצמה כלום אלא מה שנדפס בה מאמה כי היא עי"ר קטנה ואנשיה אנשי מדות ידועות לנכנסים בשעריה מה שאין כן לאמ"ה כי עין לא ראתה וכו' האמנם כי אע"פ שאותיותיה קטנות המורות על החסרון ועל מיעוט הירח הנה לפעמים אותיותיה גדולות ורחבות בהשפיע בה אמה ע"י בעלה בסוד ורחבה ונסבה תחתיה כי אז תתמלא הבית אורה ויגדלו אותיותיה וכאמה בתה ולא הובדלו האותיות הגדולות מהקטנות בספרי הקדש רק להודיע כי יש עתים ויש עתים עת מלוי ועת פגימה המלוי מלמעלה והפגימה מלמטה כפי מעשה התחתונים כי כפי האמת הכל אחדות א' וצורה ותמונה אחת להם וכלם אותיות גדולות בהביטם למעלה הן המה הקטנו' יהיו גדולות כי יאירו אל עבר פניהם והיו לאחדים ובזה מ"ש בכאן אלף זעירא מאתר זעירא הוה הודיע כי לא נכתבה אלף זעירא בויקרא לרמוז על שלא נתקיים משה בשלימו בכלא כמו שאמר בעל הדרשא הראשונה שאמר דהא אסתלק מאתתיה אבל בא לרמוז כי הקריאה אל משה ע"ה היה מאהל מועד מהמקום אשר נתיחסו אליו האותיות הקטנות כי היא בית שער לנכנסים ומשם היתה הקריאה לשמשם יעלה אל מעלת הדיבור שנאמר וידבר ה' אליו כי הקריאה נתיחסה אל השכינה והדיבור לשם ה' יתברך הוא שאמר תו אלף זעירא מאתר זעירא הוה כלומר הקריאה היה מצד השכינה אשר נתיחסו אליה האותיות הקטנות אשר הם גדולות באתחברותה לעילא וכן מרע"ה לא זכה להסתכל באספקלריא המאירה כי אם באמצעו' אספקלרי' שאינה מאירה וזהו סוד וידבר ה' אליו מאה"ל מוע"ד וכבר ידעת כי כל הנביאי' היו עומדים פתח האה"ל ומרע"ה נכנס כמ"ש בכל ביתי נאמן הוא. והשלים לבאר הכתוב ויקרא יעקב אל בניו ויאמר ואמר ויאמר הא אוקמוה כד"א ואמרת בלבבך אמירה בחשאי ירצה כי יעקב חשב כי בהסכמ' השכינה הנרמזת במלת חשא"י יגלה את הקץ וכן האמיר"ה מיוחסת אליה כי כל מקום שנ' ויאמר ירמוז אליה ומלת וידבר ירמוז אל התפארת והסוד בזה וידבר ה' אל משה לאמר כלומר באמצעו' האמירה היה מדבר עמו וחשב כי בהסכמת השכינה בדרך חשאי ודרך סוד יגלה הקץ לבניו ואמ' להם האספו כלומר האספו בקשר א' ובלב א' בסוד היחוד אחר שהשכינ' נמצאת בכאן יחדוה למעלה במשפי' בה ובכן אגידה לה וכדי לבאר סוד ההגד' מה היא הביא השאלה ששאל ר' יוסי לרשב"י ע"ה שא"ל האי ויגד ויגידו וכן כלהו כלומ' בכל מקום שנכתב ויג"ד קבלנו שהוא לשון מורה על סוד אמאי במלה דא רזא דחכמת' כלומ' למה יתיח' הסוד ללשון ויגד יותר מכל לשון מלשון ויספר או וידבר או זולתם מהספורים ומה תרמוז מלת ויגד לענין הסוד יותר מזולתם מהמלות. והשיבו בגין דאיהי מלה דאתיא בגימ"ל דל"ת בלא פירודא כבר ידעת כי השמות כלם הנז' בתור' אינם הסכמיים כשאר הלשונות שהסכימו לקרות לדבר פ' פלוני מבלי היות לו רמז בעצם השם ההוא אמנם השמות והתיבות התורניים יש להם רמז בעצם הדבר ההוא אשר נקרא שמו עליו וכבר זכרנו כי זאת היתה חכמתו של אדם הראשון כשקטרגו עליו מלאכי השרת שאמר להם הב"ה חכמתו גדולה משלכם והביא לפניו כל החיות והבהמות לקרוא להם שם וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כלומר שקרא להם השם מורה על העצם כי זאת הסגולה נמצאת ללשון הקדש על שאר הלשונות ההסכמיות ובהיות הדבר כן לא ימלט מהיות כי מלת ספור יורה על ענין ומלת דבור יורה על ענין ומלת ויגד מורה על ענין. וכבר ידעת כי הגימ"ל והדל"ת באו סמוכות באלפא ביתא לסוד נכמס ושמם מוכיח גימל דלת גומל דלים כדאיתא במסכת שבת פ' הבונה אמרו שם אמרי ליה רבנן לר' יהושע ן' לוי אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מלי דאפי' בימי יהושע בן נון לא אמרו כוותיהו אל"ף בי"ת אלף בינה. גימל דלת גמול דלים מ"ט פשוט כרעיה דגימל לגבי דלת שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחרי הדלים. ומאי טעמא פשוט כרעיה דדלית לגבי דגימ"ל דלימצי ליה נפשיה ולא לצעריה ומ"מ מהדר אפיה דדלית מגימל דליתן ליה בצנעא כי היכי דלא ליכסוף וכו' הנך רואה כי אפי' דרדקי שבימים ההם קבלו סוד שם האותיות למה נקראו בשמות האלה וכי הגימל רמז לגומל החסדים עם הדלת הדלה ולא עוד אלא שאפי' בצורותיהם קיימו וקבלו הסוד כי הגימל רגלה משוכה לבקש הדלת לעשות עמה חסד ואינה מבטת בפני הדלת שלא לביישה אשר למדנו מזה כי שמות האותיות וצורותיהם אינם הסכמיים כשאר אותיות האומות אבל יורו על רמז וסוד כל אחת ואחת על ענינה. ואתה המעיין התבונן כי לא לחנם אמרו ליה רבנן לר' יהושע בן לוי על הדרדקי ההם שאמרו דברים דאפי' בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותיהו שנראה שבימות יהושע לא איתמר כוותיהו אבל בימי מרע"ה נותן התורה היו סודות האותיות מקובלות ונזכרות להם בסוד וכבר ידעת מ"ש רז"ל כמה הלכות נעלמו בפטירתו אולי היו מקצתן מזה המין. וגם כי ראית כי אלה הנערים ביארו שמות האותיות האלה כפי הפשט כי הגימל והדלת רומזים על המשכיל אל דל לא ימלט מהיות לזה הענין של גמילות חסדים שורש למעלה כי אין מעשה למטה שאין שורשו למעלה כדמיון הגוף עם הנפש כי כשם שהכחות הגופניות מחזקות הנפש ככה מעשה התחתונים כביכול מוסיפים השפע בכתרים העליונים ע"ד אומרו או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי ודע כי שתי המדות האלה היסו"ד והמלכו"ת הא' נקרא גימל והא' דלת לפי שהיסו"ד הוא משכיל מטובו לדלי"ת שאין לה מגרמה כלום ומה שמשפיע בה הוא בסתר ובחשאי כמו שנתבאר פעמים רבים ולכן נכתבו שתי האותיות האלה סמוכות בסדר האלף ביתא להודיע כי הם אחים לא יתפרדו ובהצמדם יחד ז"ה מושך מלמעלה ונותן לזא"ת בסתר והשם מורה על המשכה שהוא ג"ד בלשון תרגום הוא שהשיבו ר"ש לר' יוסי בגין דהיא מלה דאתיא בגימ"ל דל"ת והגימל והדלת ידועים אצלם כי הרמז על יסוד ומלכות כי דבורם בחשאי כמו שמבאר והולך שצריך לחברם כמו שבאו מחוברות ברזא דאתוון ושזה היה חטאו של אדם הראשון שהפריד ביניהם. ומ"ש ואע"ג דאית יו"ד לזמנין בין גימל לדלת לא הוי פירודא ירצה כי היו"ד הנמצאת לפעמים בענין ההגדה כמו ואגידה לכם וכמו מגיד דבריו ליעקב וזולתם אין היו"ד ההיא מפרדת בין הגימל והדלת אבל הוא עיקר הסוד והנני רומז כבר ידעת כי הגימל מושכת השפע מהמוח שהיא הנקודה הנעלמת ומשפעת הטפה ההיא אל הדל"ת ועל זה לא הוי פרודא וכלא קשורא חדא והבן כי האריכות בזה לשגגה יחשב לאוזן שומע באין מבין וישרים דרכי ה' ונכוחים למבין ואמר כי יעקב ע"ה רצה לחבר הגימל עם הדלת כדי להגיד הקץ ולכן אמר להם האספו ואגידה לכם ולא אמר האספו ואספרה או ואדברה לכם אלא בלשון הגדה כי שני האותיות האלה הם רומזים על הסוד והסתר והקשה ואמר ואי תימא דלא גלי מה דבעי לגלאה וכו' הנה כפי מדרשם של רז"ל לא גלה שום דבר לפי שנסתלקה ממנו שכינה. אמנם לפי קבלת רשב"י ע"ה הגיד וגלה כל מה שרצה לגלות כי לא יכתב בתורה דבר והפכו ח"ו שיאמ' יעקב השלם לבניו האספו ואגידה וישוב דברו אחור ולא יגיד שאם היה כן שלא הגיד היה ראוי לכתוב בתורה האספו אלי אולי אגיד לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים וישאר הדבר בספק אם יגיד אמנם משכתב ואגידה ולא תלה הכתוב הדבר בספק מלה דאוריתא לא אתפגים לעלמין ואין ספק שהגיד את הקץ ואת כל אשר יקרא באחרית הימים אמנם אמר שגלה הכל ברמז ובדרך סוד והנו סתום וחתום באותם המלות וכענין מה שנאמר בדניאל כששמע את האיש לבוש הבדים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וכו' ואמר ואני שמעתי ולא אבין ושם נאמר לו לדניאל לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ ולראיה כי יעקב גלה הקץ אמנם גלהו ברמז הביא ההוא של ר' יהודה ור' יוסי דהוו יתבי אפתחא דלוד ומבואר הענין ההוא: