קרן אורה נדרים סט

דכסות שנים עשר חודש תנן. אבל מזון שלשים יום וכמ"ש הרא"ש ורש"י ז"ל:

רא"ש בד"ה ושער ראשו מטלטלי נינהו דמתניתין סתמא קאמר אפי' עומד ליגזז משמע דאי הוה מיירי בשער שאינו עומד ליגזז א"ש דכמקרקעי הוא. ואין זה מובן דאינו עומד ליגזז פשיטא דלא משתעבד ולא שייך ביה פרעון כלל וק"ל:

דף ס"ו ר"ן בד"ה מאן תנא כו' ולענין הלכה והוא סותר למש"כ בדבריו כו' עיין בזה בביאורי הגר"א ז"ל בסי' רכ"ט מה שכתב בדברי הרמב"ם ז"ל שם ועיין בפירוש המשנה כאן ובאמת למאי דמסקינן לעיל דהדבר תלוי במעמיד או משנה ולא הותר כולו אלא במשנה א"כ בשאינו נהנה לזה ולזה לכאורה לא שייך משנה ואפילו לר"ש אמאי הותרו כולן ועיין מה שכתבתי לעיל דף כ"ט בזה:

משנה קונם יין שאני טועם שהיין רע למעיים הותר במיושן שהוא יפה למעיים וכן בבצל לפי מה שכתב הרא"ש ז"ל לעיל גבי שאביה רע דר"מ אוסר אפילו מת משום דגזר אטו לא מת. א"כ הכי נמי לר"מ ליתסר גם במיושן גזירה אטו שאר יין. וי"ל דאין לדמות גזירות חכמים אהדדי ועוד דהכא מותר בכל יין ולא שייך למיגזר:

חסורי מחסרא וה"ק ר' ישמעאל אומר אפי' כעורה ונעשית נאה ופי' הר"ן ז"ל משום דס"ל דפותחין בנולד ומדברי הרא"ש ז"ל נראה דאין זה נולד דכיון שנוכל ליפותה לא היתה כעורה מעיקרא ויש קצת חסרון בדבריו ז"ל וק"ק לדבריו ז"ל הא בשחורה ונעשית לבנה קצרה ונעשית ארוכה נמי פליג ר"י וצ"ל דלהלבין ג"כ ביכולת היא וכמו שאמרו ז"ל הרוצה שילבין את בתו וכן קצרה עומדת להתגדל ונעשית ארוכה ומש"ה כל אלו לא חשיבי נולד אלא דא"כ ע"כ אלו שכיחי יותר ממיתה דלעיל דחשיב נולד והני לא חשיבי נולד וא"כ הדק"ל אמאי אסר ת"ק בנעשית נאה ולבנה וארוכה הא הוי כתולה נדרו בדבר ולפי מש"כ הר"ש בר"י חסדאי ז"ל ניחא והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה נסתפק בטעמו של ר"י אי שהתירה בלא התרת חכם כיון שנעשית נאה או משום דס"ל פותחין בנולד ע"ש ועיין בפי' הרע"ב ז"ל ובתוי"ט ז"ל ודו"ק:

ע"ב ע"מ שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר"ש. ר"י טעים כו' ר"ש לא טעים כו' משמע קצת דהנדר לא הותר ע"י טעימת ר"י לבדו והיינו משום דדוקא לתרווייהו קאמר ולא או לזה או לזה ויש לדקדק מכאן לדברי הרשב"א ז"ל הובא בסי' רכ"ח ס"ק מ' באב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כ"א ברשות שמעון ולוי דמותר להלוות ברשות אחד מהם משום דקיי"ל כר' יונתן דמשמע אחד בפ"ע. וא"כ ה"נ אמאי לא נימא דאו לר"ש או לר"י קאמר ונהי דיש לחלק קצת מ"מ דברי הרשב"א ז"ל צ"ע והיכי ילפינן לשון בני אדם מלשון תורה ועוד דכל היכא דאיכא עדיפות לשנים מן האחד כמו הכא בדינו של הרשב"א ז"ל דטובה עצת שנים מן האחד אמאי לא נימא דדוקא ברשות שניהם קאמר. ובקללת אביו ואמו הוא דלא מסתבר לומר שלא תקפיד התורה כ"א על קללת שניהם ולא על קללת אחד מהם. מש"ה קאמר ר' יונתן דמשמע אחד בפ"ע. ועוד יש לחלק בכמה גווני וצ"ע בדברי הפוסקים בזה:

רש"י בד"ה ע"א כו' והואיל ואין בה שום דבר יפה לא חל הנדר. לכאורה משמע מדבריו דין מחודש דאם תלה נדרו בדבר שא"א לא חל הנדר. וא"כ אם אמר קונם שאת נהנית לי עד שתעלי לרקיע לא חל הנדר כלל וזו לא שמענו אלא ודאי אסורה בהנאתו לעולם ודבריו ז"ל צ"ע:

פרק עשירי דף סז וחזר המקיים ונשאל על הקמתו כו' ופרש"י ז"ל דמהו דתימא דזה שנשאל על ההיקם היא גופא חשיב הפרה קמ"ל דצריך להפר ומצטרף הפרתו עם הפרת הראשון אף על גב דהפסיק ההיקם בנתים ופי' זה אינו מובן דא"כ הך רבותא לא שייך הכא ובעלמא הוי מצי לאשמעינן דשאלה על ההיקם לאו הפרה היא ובעי הפרה אחריתי אלא העיקר כפירוש השני וכן פי' הרא"ש והר"ן ז"ל דאפילו הפר השני אחר שנשאל על הקמתו אין מצטרפין ההפרות כיון שהיה היקם מאחד מהם בנתים אבל אם חזרו שניהם והפרו אחר כך כתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן דמהני אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע ליה דכל שהיתה הקמה בנתים אין לה הפרה לעולם ולזה נוטה דעת הרא"ש ז"ל בפירושו ומש"כ בשם הרמב"ם ז"ל כן לא ידעתי מקומו כי לא מצאתי כלל להאי דינא בדברי הרמב"ם ז"ל ובפירוש המשנה משמע קצת דמהני הפרת שניהם אח"כ עיין שם וגם טעמו של דבר לא הבנתי מזה ואמאי לא יוכל הראשון להפר שנית אחר שאלת ההיקם של השני כיון דהשני עצמו יכול להפר אחר שנשאל על הקמתו וכ"ש הראשון ואילו הקימו שניהם ונשאלו על ההקמה יכולין להפר וזה בשביל שהפר מתחלה ועד סוף אבד כח הפרתו ומש"כ הר"ן ז"ל דאין הפרה אחר הפרה לא מצאתי מקום לסברא זו ולמאי דמיבעי לן לקמן אי נשאלין על ההיפר משמע דיכול לשאול על הפרתו ולקיים ולשאל עוד על הקמתו וחוזר ומפר:

ובעיקר סברת הש"ס דע"י ההיקם של השני בטלה הפרת הראשון ג"כ יש לדקדק למאי דקיי"ל לקמן דע"י האחד לבד ג"כ מיקליש קליש האיסור והפרת האחד לבד ג"כ פועלת במקצת להקליש האיסור וא"כ אמאי בטלה הפרתו ע"י הקמתו של שני הא היא במקומה עומדת וכי חזר השני ונשאל על הקמתו יפר חלקו לבד ודיו ויבואר עוד בזה לקמן בפרקין בס"ד:

והרשב"א ז"ל הקשה כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי זה כאילו לא הקים ואמאי בטלה הפרת הראשון ותי' דקיים אחד מהן היינו האב והפרת הבעל הוא דבטלה משום דהורע כחו ולא הוי ליה להש"ס למסתם סתומי כ"כ ועוד דלפ"ז לא א"ש הואין צ"ל דמתניתין דהא ברישא האב והבעל שוין ובסיפא דוקא היקם האב ועיין מה שתירץ הר"ן ז"ל ול"נ דהתם ע"מ שאין עליה נדרים קאמר וכי נשאלה עליהן הרי אין עליה נדרים כיון דנעקרו מעיקרן אבל הכא כיון דבטלה הפרה ע"י ההיקם של השני אפילו כי נשאל אח"כ כבר בטלה הפרה הראשונה ולא תשוב עוד:

שוב ראיתי שכתב הרמב"ם ז"ל להאי דינא בפי"ג שם וכתב בסגנון אחר היכא שקיים האחד והפר האחד אע"פ שנשאל המקיים על ההיקם אין יכול עוד להפר מזה משמע דהשני אינו יכול להפר עוד כיון שהקים תחלה ולא רצה בהפרת שותפו וא"כ אפילו חזר השני והפר עוד שנית לאו כלום הוא כיון שזה שהקים אינו יכול להפר עוד. דלדברי הרמב"ם ז"ל אין לומר דמש"ה אין יכולין להפר עתה בשותפות משום דאין הפרה אחר הפרה דהא לגירסתו הפרה ראשונה לאו כלום הוא כיון שהיתה אחר הקיום אלא משום דזה שהקים אינו יכול להפר ועיין בזה בש"ע סי' רל"ד ס"ו ובד' הגר"א ז"ל:

אימא האי קרא בנשואה כתיב ופי' הרא"ש ז"ל דבנשואה נמי האב והבעל מפירין בשותפות וכדמשמע מוא"ו מוסיף על ענין ראשון ומשני קרא אחרינא כתיב ויש להקשות לפ"ז אכתי דלמא תרווייהו בנשואה ונדרים שהיו עליה בקודמין האב והבעל מפירין כיון שהיה זכות לאב בהן אבל נדרים שנדרה בית אישה הבעל לחודיה מפר ותרווייהו קראי אתיא שפיר ולדברי הר"ן ז"ל דבנשואה פשיטא דאין לאב רשות בה אתיא שפיר אבל לדברי הרא"ש ז"ל תיקשי כנ"ל וצ"ל דלא ניחא לן לחלק בנדרים עצמן ולומר דבאלו מיפר בשותפות ובאלו מיפר לחודיה ועוד י"ל דמש"ה קאמר הש"ס ואי בעית אימא הויה קדושין משמע ותו לא תיקשי כנ"ל:

ע"ב ואימא אב לחודיה מיפר ופירש הרא"ש ז"ל דארוס ג"כ לחודיה מיפר והר"ן ז"ל לא ניחא ליה בזה כיון דסבירא לן השתא דלא יצתה מרשות האב ע"י האירוסין א"כ מהיכי תיתי למימר דארוס נמי מיפר לחודיה וסגי למימר דאם הקים הקים ואע"ג דכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה לאו דהפרתו תועיל אלא שאם לא הפר נמצא שהקים ולדידי קשה א"כ כולה קרא דואם ביום שמוע כו' מיותר דהא כתיב ברישא דקרא ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו כל נדריה ועוד דאי בעינן דוקא שיפר הארוס ובחרישה לחוד ג"כ קיים הוא' אם כן מאי קאמר דאב לחודיה מיפר הא גם הפרת הארוס בעינן ובאמת נראה דאם האחד לחוד מצי מיפר האב או הבעל החרישה של השני לא הוי כקיום כיון דאינה צריכה להפרתו ודוקא אם קיים בפירוש הוא דיש לומר דנתנה לו תורה כח לבטל הפרת השני והיינו דקאמר הש"ס גבי אב דאם הקים הקים אבל בארוס דאמרה תורה דבחרישה לחוד ג"כ קמו נדריה ודאי צ"ל כמו שפירש הרא"ש ז"ל דהארוס לחוד גם כן מצי מיפר היכא דהחריש האב. והיינו דכתב רחמנא אם גם הוא החריש וקמו נדריה:

אבל לדברי הר"ן ז"ל ודאי תיקשי לענין מאי קאמר דאב לחודיה מיפר כיון דבלא הפרת הבעל קמו נדריה כל שהחריש לה ביום שמעו והרי ע"כ שניהם מפירין ואין לומר דנפ"מ היכא דלא שמע הבעל כלל דאז האב לחודיה מיפר דאמאי לא ניחוש שמא ישמע הבעל ויקיים אותן אבל אי נימא דחרישת השני לא הוי לא כקיום ולא כהפרה א"ש דכל שהחריש ביום שמעו ה"ז מופר ע"י הארוס לבדו ואין האב יכול לקיים עוד:

אלא דיש לומר דאפילו אי בעינן דוקא הפרת השני מ"מ איכא נפ"מ אי נימא דהאב לחודיה מיפר או הארוס לחודיה כגון אם עברה על נדרה בין הפרת האב להפרת הבעל ואי האב לחודיה מיפר אינה לוקה על נדרה כל שהפר הבעל אח"כ דמהפרת האב לחוד הוא דמופר וכן איפכא אי נימא דהארוס לחודיה מיפר:

ועוד יש לומר דלפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל דבאב וארוס צריך שישמעו ביום אחד אבל אם הפר אחד מהם ביום שמעו ואחר כמה ימים שמע השני והפר לא הוי הפרה והיינו דוקא למאי