קרן אורה יבמות לא

כתב איפכא דהא דרב ג"כ אליבא דמ"ד יש זיקה וקמ"ל דהיא לבדה הותרה אבל לא צרתה. ולשיטת התוס' א"ש טפי דהוי לא זו דחלץ לראשונה דפוטרת צרתה. אלא אפילו חליצת שניה נמי פוטרת צרתה. אבל לדברי הנימק"י הוי זו ואין צריך לומר זו דחליצת שניה פסולה יותר מחליצת ראשונה וכיון דחליצת ראשונה לא פטרא צרתה כ"ש חליצת שני'. וי"ל דקמ"ל דהיא עצמה עכ"פ הותרה ולא נימא כי היכי דלרב צריכה לחזור על כל האחין ה"נ צריכה שתחזור על חליצת צרתה קמ"ל דהיא עצמה הותרה ושפיר איכא רבותא בתרוייהו. ונראה דמשמע ליה להנימק"י ז"ל לפרש כן מהא דאמרינן לרב אבל זיקה דרבנן היא משמע דמטעם זיקה הוא דנאסרה. והתוס' ז"ל לעיל בפ"ק בשמעתא דשומרת יבם שמתה דקדקו מנ"ל דרב ס"ל אין זיקה דילמא ס"ל דע"י מיתה פקע זיקה. ומכאן משמע דרב לא ס"ל דע"י מיתה פקע זיקה דא"כ מאי קאמר משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה הא לא נאסרה כלל כיון דפקע זיקה ואיגלאי מילתא למפרע דלא היתה זקוקה לו והוי דומיא דחליצת מעוברת דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דחליצה מעליא היא ויש לחלק:

תוס' בד"ה אבל הכא זיקה דרבנן. ופי' ר"ח דרב ס"ל אין זיקה אבל למ"ד יש זיקה אין לחלק בין זיקה לאחות אשה גמורה. אבל בירושלמי אמרינן בהדיא דאפילו לרבי יוחנן גם השניה מותרת דאין זיקה כלום ומביא ראיה מג' אחין שנים אחים מן האב ולא מן האם כגון ראובן ושמעון ולוי אח השלישי הוא אחי שמעון מן האם ולא מן האב וכי מת ראובן ונפלה לפני שמעון ואח"כ מת שמעון אטו אסורה היא ללוי משום אשת אחיו מאמו מפני שהיתה זקוקה לשמעון אחיו מאמו. אלא ש"מ דזיקה לאו כלום היא ואחר מיתה הותרה:

תוס' בד"ה איתיביה ריב"ח לר"י וכתבו לתרץ אליבא דרב בג' אנפי. ראשונה כתבו בשם ריב"ן ז"ל דלרב ניחא דס"ל חליצה פסול' צריכה לחזור על כל האחין ושוב אינו יכול ליבם השניה משום אחות חלוצה ומוקי לה כמ"ד יש זיקה. ולפ"ז דניחא ליה להש"ס לאוקמא מתניתין דלא כהילכתא הוי מצי לתרוצי דרב מוקי לה כריה"ג. אלא דמש"ה לא הוי ליה לאימנועי למיפרך לרב כי היכי דפריך לרבי יוחנן אבל משו' יש זיקה שפיר י"ל דאסיק אדעתיה דמצינו מחלוקת זו במתניתין במכילתין. אלא דבלא"ה יקשה לפי' ריב"ן מסיםא דקדמו וכנסו אמאי יוציאו. וכן מהיתה אחת מהן אסורה על הא' איסור ערוה תיקשי לרב דאפילו נפלה הך דאינה חמות ברישא אידך לישתרי דהא לרב שני' נמי מותרת. וכן הקשה הרשב"א ז"ל. ועל הא דקדמו וכנסו יוציאו כתב בק"ע דהוי ביאה פסולה ולא הותרה צרתה ע"י ביאה של זו. ולא נהירא דכיון דהיא אינה צריכה כלום פשיטא דפקע זיקתה ולא שייך בזה ביאה פסולה:

ובשם ר"ח ז"ל תירץ דרב מוקי לה כמ"ד יש זיקה. ולדידיה אפילו ראשונה אסורה משום שנאסרה עליו שעה אחת. וגם זה קשה דהא ס"ל לרב לקמן בהחולץ מתה אשתו מותר ביבמתו אע"ג דנאסרה עליו מה"ת שעה אחת משו' דהויא יבמה שהותרה כו'. וא"כ כ"ש ע"י זיקה אם לא שנחלק בין אחיות יבמות לאחיות שאין יבמות ויש מקום לזה בירושלמי אבל מהא דרב גופא משמע דבזה כ"ע מודים מדקאמר ואין צ"ל כ"ש משום דהוי' יבמה שהותרה ובזה ליכא מאן דפליג אלא רבי אלעזר:

ואין מקום ליישב מתניתין אליבא דרב אלא ע"י שני הסברות יחד של הריב"ן ז"ל והר"ח ז"ל רישא דמתניתין דחולצות ולא מתייבמות הוא מטעם דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין וסיפא דהיתה אחת מהן אסורה על הא' איסור ערוה מיירי דנפלה הך דאינה חמות ברישא ושני' אסורה למ"ד יש זיקה ורב דשרי שני' לטעמיה דאמר אין זיקה:

אלא דאכתי יש לדקדק גם לפ"ז מסיפא דהיתה אחת מהן איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות ואי מיירי נמי שנפלה הך דאינה אסורה משום מצוה וקדושה ברישא אכתי תיקשי לחלוץ זה שאינה אסורה עליו משום מצוה וקדושה לשני' והיא אינה צריכה חיזור על זה כיון דאסורה עליו משום מצוה וקדושה. אם כן חליצתו של זה עדיפא ובחליצה מעולה רב נמי מודה כי היכי דבחליצת צרות נפטרו אחיות. והראשונה תישתרי. וכן משמע קצת מהא דאמרינן לקמן מה"ד איסור מצוה במקום ערוה קיימא ותתייבם אידך. והשתא לרב היכי ס"ד לומר כן כיון דהיא נמי צריכה חליצה ממנו דחליצה דאידך הוי חל"פ. וא"כ היכי מצי מייבם לשני' אלמא משמע דבזה גם רב מודה דאין זו דאסורה עליו משום מצוה וקדושה צריכה לחזור עליו ויש לפקפק בזה:

מכל מקום הנכון כתי' הר"י ז"ל דלרב לא פריך משום דחייש למיתה ומשום ביטול מצות יבמין נגעו בה וגזרינן דילמא אתי לייבם ברישא וכדאיתא להדיא בשמעתין ולימא ליה גזירה שמא ימות ואסור כו' ועיין תוס' לעיל (דף יח) מש"כ שם בשם הריב"י ז"ל. והתוס' לעיל (דף כה) כתבו ג"כ דר"י לחוד הוא דקאמר אחיור איני יודע מי שנאן. אבל אינך ס"ל דלמ"ד יש זיקה גם הראשונה אסורה ול"ל יבמה שהותרה כו' והיינו שמואל ורב אסי לקמן דס"ל הכי. אבל לרב ע"כ משום ביטול מצות יבמין הוא ומחמת חשש מיתה הוא. ורבי יוחנן דלא חייש למיתה קאמר דאינו יודע מי שנאן:

והנה הרי"ף והרא"ש ז"ל פסקו כר' יוחנן דראשונה עכ"פ מותרת וכתבו ג"כ למתניתין דחולצות ולא מתיבמות ולדידהו תיקשי לחלוץ לשני' ותייבם ראשונה. וכן הקשה התוספות י"ט ז"ל. וכן משמע דפסקו דיוציאו ואמאי יוציאו תרוייהו. ולדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל אפשר לדחוק ולומר דגם הם חששו לטעמא דביטול מצות יבמין ולא רצו לדחות מתניתין מהילכתא משום הא דאמר ר"י איני יודע מי שנאן. ומש"ה לא כתבו בסיפא לאוקימתא דרב פפא דנפלה הך דאינה חמות ברישא. ובכל גוונא השני אסור בשתיהם משום חששא דביטול מצות יבמין. אבל הרמב"ם ז"ל כתב להדיא דאם קדם אחד וחלץ לשניה הותרה הראשונה לשאר אחיו אלמא דלא חייש לביטול מצות יבמין דלהאי טעמא גזרינן דילמא מייבם ברישא. גם מש"כ הק"ע ליישב משום טעמא דחליצה פסולה הוא תמוה דא"כ כי קדם וחלץ לשניה אמאי הותרה הראשונה לאידך כיון דהשניה צריכה חליצה משניהם אלא ודאי גם דעת הרמב"ם ז"ל דחליצה פסול' אינה צריכה לחזור על כל האחין. וא"כ אמאי קדמו וכנסו יוציאו תרוייהו מי שכנס באחרונה אם ראשונה היא אמאי יוציא ואפי' לכתחילה אמאי לא תייבם כמו אם חלץ האחד לשניה ואי דלא ידוע הי' נפל ברישא שני אמאי יוציא. וצ"ל לדעתו ז"ל דבייבום דאיכא איסורא גזרו חכמים בתרוייהו ואפילו אם כנסו יוציאו ולא מסתבר ליה לדחות סתמא דמתניתין מהלכה ועיין ברשב"א ז"ל:

וגם בדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל א"א לומר דמטעם ביטול מצות יבמין הוא משום דלדידן דקי"ל יש זיקה לא שייך למיגזר דילמא אתי לייבם ברישא. וכמו שכתב התוספות ז"ל בד"ה ולימא ליה דהא דפריך הש"ס ולימא ליה שמא ימות ויעמיד המשנה כמ"ד אין זיקה ועדיין צ"ע ועיין בזה בב"ש ז"ל:

דף כח תוס' בד"ה ולימא ר"א היא כו' ובירושלמי מבואר להדיא דהיינו ר"א דהחוצץ ובלא"ה מהא דר"א דפ' ב"ש אין ראיה כ"כ וק"ל:

גמ' ר"א אומר ב"ש אומרים יקיימו וב"ה אומרים יוציאו. לכאורה לר"א מ"ט דב"ש דאמרי יקיימו כיון דנאסרה עליו שעה אחת אסורה עליו לעולם. ויש לומר דטעמייהו דאחר כניסה ויבום פקע זיקתה למפרע מאידך וכל חד מיבם את שלו וזקוקה היא לו מעיקרא וכן צ"ל לשמואל דס"ל לקמן דיבמה שהותרה ונאסרה ג"כ אסורה לעולם וס"ל נמי יש זיקה. והטור פסק בזה כמ"ד יקיימו. ויש לדקדק עליו מהא דמשמע בירושלמי דלמ"ד יקיימו לא מיקרי' חליצה פסולה. וכי מוקמינן להא דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות כב"ש היינו אליבא דמ"ד לב"ש יוציאו. וא"כ היאך פסק הוא ז"ל לתרוייהו. וגם בצרה גופא הי' נראה דלמ"ד יקיימו ליכא איסורא בצרה כלל ושריא ליבום:

ע"ב סלקא דעתך אמינא ליקו איסור מצוה במקום ערוה כו'. קצת קשה להאי שינויא דטעמא דמתניתין הוא משום ביטול מצות יבמין מאי קמ"ל בהא דאיסור מצוה דהא ודאי גם בהא שייכא ביטול מצות יבמין כיון דזקוקה היא לו מדאורייתא. וי"ל דמ"מ הוי רבותא דחיישינן לביטול מצות יבמין בזו שאינה זקוקה אלא לחליצה לחודא וק"ל:

דף כט והאמר ר"ש ב' אחיות לא חולצות ולא מתיבמות גזירה משום איסור מצוה דעלמא. יש לדקדק אמאי לא פריך הש"ס לעיל על ר' אושעיא דאמר דר"ש פוטר בשניה משום דהראשונה זיקה ככנוסה למה חולצת השניה אם היתה הראשונה איסור מצוה ואיסור קדושה דהא לא שייך הך גזירה משום איסור מצוה דעלמא. וצ"ל דבזה מדרבנן לא הוי זיקת הראשונה ככנוסה כיון דאסורה לייבם ובאיסור קדושה שאסורה להתיבם מה"ת אפשר דמה"ת השניה חולצת לר"ש ולא הוי זיקת ראשונה ככנוסה. ובירושלמי אזלי הסוגיא כשיטת רבי אושעיא דר"ש פוטר בשניה וגריס התם ור"ש פוטר גם בסיפא דהיתה אחת מהן איסור מצוה ואיסור קדושה ואולי נוסחא משובשת היא:

גמרא והא גבי ערוה לא גזרינן. לפירש"י ז"ל קשה מאי פריך דהכא שפיר גזרינן אחותה משום לתא דידה דמה היא שיש עליו איסור אחות ואיסור מצוה חולצת אחותה דליכא עליו אלא איסור אחות לחוד פשיטא דחולצת. אבל ערוה משום אחותה לא שייך למיגזר. ע"כ הנכון בזה פי' בעהמ"א ז"ל דהש"ס פריך מ"ש דבאיסור מצוה גזרינן משום איסור מצוה דעלמא. ומ"ש דבשאר עריות אם היתה איסור מצוה לא גזרינן שתחלוץ משום איסור מצוה