קרן אורה יבמות ק

מעכבא כיון דלאו בר מהילא הוא. אבל לענין תרומה וודאי ערל הוא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בריש פירקין ודו"ק:

ע"ב גמרא כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים עיין מהרש"א ז"ל. וכבר כתבתי בזה לעיל בפרק החולץ:

ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקיבלו הזאה כשהן ערלים. ופי' רש"י ז"ל שנטמאו במתי מדבר. והרמב"ן והרשב"א ז"ל פי' שנטמאו במלחמת סיחון ועוג ומדין. ולפ"ז יש לומר דר"ש בזבחים דריש קרא להכי הוא משום דלטעמי' דס"ל קברי כותים אין מטמאין למ"ד לעיל בפ' הבא על יבמתו דאפי' במגע ובמשא לא מטמאי. וא"כ לא הוו טמאים כלל ולא הוצרכו להזאה. ולענין קושית התוס' ז"ל למה לי קרא נראה דאתי לאשמעינן דלא נילף מקרא דאתם ושביכם דבעינן דווקא נכנס לברית כדדרשינן בספרי מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית ואימעיט גם ישראל שלא נכנס לברית קמ"ל. ומה שהקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל אמאי לא יליף מקרא דמלחמת מדין כל הורג נפש כו' תתחטאו וודאי נראה כמו שתי' דהם היו מיוצאי מצרים המולים. וכדדרשינן החלצו מאתכם אנשים כשירים וצדיקים. אבל מה שתי' דקרא קאמר תתחטאו לאחר זמן לא משמע כן במקרא דכתיב ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים משמע דלאחר שבעה שבו כולם אל המחנה. אלא דלפי מאי דקאמר רבה בר יצחק לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו ויליף מקרא דיהושע ושוב מול את בני ישראל ויוצאי מצרים ג"כ מלו ולא פרעו משום דלא נצטוו אז על הפריעה. ומה שכתבו התוס' ז"ל דהלכה למשה מסיני הוא ע"כ היינו דהכי נאמרה למשה שלא יכנסו לארץ בלא מילה ופריעה. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל דבשנת הארבעים נאמרה למשה. א"כ בשעת מלחמת מדין כולם ערלים היו כיון שלא פרעו. ושפיר שמעינן מתתחטאו דערל מקבל הזאה. והתוס' ז"ל בד"ה מאי טעמא לא מהול כתבו דיוצאי מצרים מלו ופרעו ולא משמע כן בגמרא דקאמר ודילמא הנך דלא מלו א"כ מאי שוב משמע דשוב קאי איוצאי מצרים. ועיין בזה בדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל. וא"כ ע"כ צ"ל דלא נצטוו על הפריעה אלא בימי יהושע דאל"ה היאך אכלו קדשים ופסח בשנה השנית. והתוס' ז"ל בד"ה סוף מילה הקשו מנ"ל דלא נצטווה אברהם אבינו בפריעה. ולפי הנ"ל ניחא דע"כ לא נצטווה כיון דיוצאי מצרים מלו ולא פרעו ש"מ דלא נצטווה בימי אברהם. ועיין בזה בדברי הראשונים ז"ל שהביאו מדרשות חלוקות בזה. ועי' תוס' בסוף פרק ר"א דמילה בשבת ובתוסי"ט שם. ובסנהדרין בפ' ד' מיתות גבי כל מצוה שנאמרה ונשנית דפריך התם והרי מילה נמי משמע דבסיני לא נצטוו על הפריעה ע"ש:

תוס' בד"ה סוף מילה ע"ש שהקשו דלקמן דרשינן המול ימול לרבות ציצין. והיה נראה דמהאי קרא דהמול ימול לא שמעינן אלא דלכתחילה צריך להסיר ציצין המעכבין. אבל מ"מ לא מיקרי ערל בשביל זה ליאסר בתרומה וקדשים קמ"ל האי קרא דשנית לאקושי סוף מילה לתחיל' מילה דמעכב וכדתנן במתניתין דשבת דאינו אוכל בתרומה. ובירושלמי בפירקין מרבי מהמול ימול לתרווייהו לפריעה ולציצין ע"ש:

בד"ה מאי טעמא לא מהול כו'. אבל בבשר תאוה היו מותרין שלא נאסר להם. וכמו בצבי ואיל. וסברא זו צ"ע. דא"כ כל הטמאים היו מותרים בבשר תאוה כיון דאין יכולין לאכול קדשים. ובקרא משמע דטמאים נמי היו בכלל איסור כדכתיב אחר ההיתר אך כאשר יאכל הצבי והאיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו משמע דטמא נמי נאסר בתחילה. ויותר נראה דהוי אכלי בשר צבי ואיל. וכ"כ הרשב"א ז"ל:

דף עב גמרא אמר רב הונא ד"ת משוך אוכל בתרומה. ומדבריהם גזרו עליו כו'. ומייתי הש"ס ברייתא דתניא משוך ונולד כשהוא מהול אוכלין. ולחד לישנא מסיק הש"ס בתיובתא לרב הונא בהא דאמר דמדרבנן לא אכיל. אבל בהא דצריך מילה מדרבנן לא מסיק בתיובתא דהא תניא לעיל דצריך שימול. אלא דאע"ג דצריך שימול מדרבנן מ"מ לענין תדומה לא גזרו. ולחד לישנא הוי סייעתא בהא דאמר רב הונא דמה"ת אוכל ומשוך אוכל היינו מה"ת. אבל מדרבנן אסור. וכתב רש"י ז"ל דנראה לו עיקר כהאי לישנא דהו' סייעתא מהא דאמרינן לקמן לימא תנאי היא מ"ס מה"ת ומ"ס מדרבנן אלמא דליכא מאן דמכשיר לגמרי עכ"ל. ונראה מלשונו דלמאן דצריך מילה מדרבנן וודאי דאסור ג"כ בתרומה. ולפ"ז דקדק מהרש"א ז"ל להאי לישנא דמסיק בתיובתא מאי תיובתא הא תני בברייתא לעיל דצריך שימול. והיה נראה דרש"י ז"ל ג"כ מודה דלהאי לישנא דהוי תיובתא לא פליג אהא דצריך מילה מדרבנן אלא דמשמע ליה לרש"י ז"ל דלימא כתנאי קאי אדרב הונא. ומאן דאמר דמילת משוך הוא מדרבנן הוא כרב הונא אלמא דליכא מאן דפליג אדרב הונא. והרמב"ם ז"ל פסק כהאי לישנא דהוי תיובתא ולשיטתו ז"ל דכל ספיקא מה"ת לקולא הדבר מוכרח דלא הוי סייעתא. דהיכי מצינן למימר דהא דמשוך אוכל היינו מה"ת אבל מדרבנן אסור. א"כ הא דטומטום אינו אוכל היינו שמה"ת. ולשיטתו גם טומטום אוכל מה"ת כיון דספיקא מה"ת לקולא אלא ע"כ משוך מדרבנן נמי אוכל. ועוד למאי דפסק הוא ז"ל דערלות שלא בזמנה לא הוי ערל. א"כ יש לו חזקת היתר לתרומה ולכ"ע מותר לאכול מה"ת אלא דלרב שרביא בב"ב טומטום שנקרע אינו נימול לשמונה עכ"פ לשיטתו הדבר מוכרח דהא דמשוך אוכל היינו אפי' מדרבנן:

אלא אי קשיא לי הא קשיא לי הא דתניא בברייתא דנולד כשהוא מהול אוכל בתרומה ע"כ צ"ל דגם אליבא דמ"ד צריך להטיף דם ברית אוכל דאי כמ"ד אין צריך להטיף פשיטא ולמ"ד צריך אמאי יאכל בתרומה הא ספק ערל הוא דספק ערלה כבושה היא. כדמסקינן בפרק ר"א דמילה. ועוד הא לענין פסח וקדשים אמר ר"ע לעיל דנולד כשהוא מהול אסור. וכבר כתבתי לעיל דנראה דה"ה לתרומה. ונהי די"ל דלר"א דיליף מתושב ושכיר לגז"ש מצינן למימר דנולד כשהוא מהול מותר נמי בקדשים. אבל לעיל לא משמע כן דהא אמרינן דר"א ס"ל דאין צריך להטיף ד"ב. אבל למ"ד צריך וודאי אסור בקדשים וה"ה בתרומה וברייתא זו דלא כמאן. וביותר תיקשי על הרמב"ם ז"ל שפסק דצריך להטיף דם ברית ומטעם ספק ערלה כבושה. והכא פסק דאוכל בתרומה. וצ"ל דהא דחיישינן לערלה כבושה הוא מדרבנן בעלמא. וכן משמע מהא דפסק הרמב"ם ז"ל דעל הטפת דם ברית לא בעי ברוכי. ועיין בתשובת הרמב"ם ז"ל שם שהשיב לחכמי לוניל בזה. ומהאי ברייתא הוא דהוכיח כן. ולפ"ז לא הוי צריך לומר לעיל דר"א ס"ל דאין צריך להטיף דם ברית. דאפילו למ"ד צריך הוא רק מדרבנן. אלא דא"כ ר"ע דס"ל כמ"ד צריך כמאן הוא. והיכן מצינו פלוגתא בזה אי מה"ת או מדרבנן הוא ולמאי דס"ד לקמן דתנאי היא בגר שנתגייר כשהוא מהול ונולד כשהוא מהול אי מדאורייתא אי דרבנן א"ש. והש"ס לא פריך אלא מקטן שעבר זמנו. אבל בשאר מילי ניחא ליה למימר דמדרבנן הוא הרי מצינו דפליגי בזה תנאי. אלא דהמסקנא לא קאי הכי ובקראי פליגי. ותו לא שמעינן אי דאורייתא אי דרבנן הוא. ומ"מ לפי מאי דגרסינן בברייתא דבנולד מהול נמי פליגי ע"כ צ"ל דמדרבנן בעלמא דאי מה"ת פשיטא דנימול לח' וביום. וכמו שהקשה מהרש"ל ז"ל. אבל אי נימא דמדרבנן הוא שפיר קמ"ל דאע"ג דמדרבנן הוא מ"מ אינו נימול אלא ביום. וכן צ"ל בהא דאמרינן לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אע"ג דנימול לשמונה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מילה מ"מ איצטריך לאשמעינן דנימולין ביום. כיון דאין דוחין את השבת. ועיין בכ"מ שם שכתב דלשיטת הרמב"ם ז"ל לאו הא בהא תליא ואע"ג דאין דוחה את השבת מ"מ נימול לח'. ומשמע דמה"ת נימול לח' ואפ"ה אינו דוחה את השבת. וזה צ"ע דא"כ דמה"ת נימול לח' פשיטא דנימול ביום. ויותר נראה דלמ"ד אין דוחה את השבת ה"ה דאין נימול לח'. והרמב"ם ז"ל מספיקא הוא דכתב דנימול לח'. ומ"מ יש לדקדק אמאי לא פריך מהאי ברייתא דמרבינן משאר כל הנימולין מי שיש לו ב' ערלות למאן דאמר דמחללין עליו את השבת. דא"כ הוי מילה בזמנה ומאי קמ"ל:

עכ"פ זה נראה ברור דלדעת הרמב"ם ז"ל הטפת ד"ב דקטן שנולד כשהוא מהול אינו אלא מדרבנן. וכן נראה דגר שנתגייר כשהוא מהול דצריך להטיף ד"ב הוא ג"כ מדרבנן מדלא בעי ברוכי. והוא ג"כ משמעותא. דשמעתין דפריך ולטעמיך קטן שעבר זמנו מי איכא למ"ד דרבנן. משמע דכל הני איכא למימר דמדרבנן הוא. אלא דלעיל פרק החולץ משמע דמה"ת הוא. וכמו שכתבתי לעיל וצ"ע:

ובירושלמי בפירקין איתא משוך ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול לא יאכלו בתרומה. ומייתי התם פלוגתא במשוך אי גזירה היא או קנס הוא. ונ"מ אם נמשכה ערלתו באונס למ"ד קנס בזה לא קנסוהו ומינה משמע דנולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול הא דלא יאכלו בתרומה הוא נמי מדרבנן כמו משוך אלא דצ"ע היכי שייכא אכילת תרומה בגר. וצ"ל דלענין עבד כהן קאמר. ולענין קדשים לא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל מה דינן של נולד מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול וצ"ע:

ויש לדקדק עוד בשמעתין אמאי מסיק בתיובתא לרב הונא ולא משני דר' יהודה הוא דאמר משוך אינו צריך לימול. וי"ל