קרן אורה סוטה קסג

לא היתה שותה כלל ותי' דפליגי אי בעינן קרא כדכתיב ויש לדקדק מ"ש דגבי נזיר קיי"ל אע"פ שאין לו כפים יכול ליטהר כיון דעיקר תנופה אין מעכב והתם נמי כתיב ונתן על כפי הנזיר. ומ"ש הכא דלא שותה אם היא גידמת וכבר הארכתי שם בנזיר בזה ועוד יתבאר באורך בס"ד שם סוף פ' ארוסה:

וקצת צ"ע מה שהצריך ב' כהנים בגידמת ואמאי לא יניף הכהן לבד כמו בכל התנופות:

ע"ב גמ' ת"ר והשקה מה ת"ל צריך לבאר שיטת רש"י ז"ל בקצרה. ולשיטתו ר"ע ור"ש תרווייהו ס"ל דמקריב ואח"כ משקה אלא בהא פליגי ר"ע מוקי והשקה קמא דמערערין אם נמחקה המגילה ואפילו נמחקה שלא כדין קודם הקרבה ואליביה ליכא קרא לדיעבד להשקה ואח"כ הקריב וס"ל דאפילו בדיעבד דוקא מקריב ואח"כ משקה ור"ש מוקי והשקה קמא לדיעבד דאם השקה ואח"כ הקריב כשירה והשקה בתרא מוקי לה למערערין אם נמחקה המגילה והא דמשקה ואח"כ מקריב מואחר ישקה נפק"ל ולר"ע צ"ל דואחר ישקה אתי לרישומו ניכר כמו לרבנן וכמו שכתב רש"י ז"ל ורבנן דרשי והשקה קמא לגופיה דמשקה ואח"כ מקריב ואחר ישקה לרישומו ניכר והשקה בתרא דמערערין אותה והנה לר"ע דדריש והשקה קמא לערעור שפיר שמעינן דאחר מחיקת המגילה מערערין אותה אבל לר"ש דיליף מוהשקה בתרא מנ"ל דהמחיקה גורמת הערעור דילמא הקרבת הקומץ גורמת הערעור ולרבנן אע"ג דנפקא להו ג"כ מוהשקה בתרא מ"מ ע"כ קודם הקרבה קאמר וכמו שכתב רש"י ז"ל אבל לר"ש מנ"ל דמחיקת המגילה גורמת וצ"ל דמסברא פשיטא להו דעיקר הערעור במחיקת המגילה תליא והשתא בסדר ההשקאה איכא תלתא תנאי לרבנן דווקא משקה ואח"כ מקריב ולר"ע דווקא מקריב ואח"כ משקה ולר"ש מצוה לכתחלה מקריב ואח"כ משקר ובדיעבד משקה ואח"כ מקריב ג"כ כשר ובערעור ליכא פלוגתא אלא בין ר"ע לר"ש דלר"ע אפי' נמחקה קודם הקרבה מערערין אותה אע"ג דשלא כדין אימחיקא ולר"ש דווקא נמחקה אחר הקטרה וכדינה:

והתוס' ז"ל בד"ה ואחר ישקה כתבו דלרישומו ניכר לא צריך קרא אלא קרא דואחר ישקה לרבנן אתי דבדיעבד כשר מקריב ואח"כ משקה וכדאיתא בירושלמי דלא פליגי אלא למצוה. ולפ"ז קשה לר"ע ואחר ישקה למאי אתי דלרישומו ניכר לא איצטריך ועוד דמדברי הירושלמי משמע דליכא מאן דס"ל דהסדר מעכב בדיעבד למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והרי לר"ע ע"כ מעכב. ונראה דלשיטה זו ע"כ צריך לפרש כפי' ר"ת ז"ל וכפי גירסת המפרשים דר"ע כרבנן ס"ל דוהשקה קמא אתי לגופיה והשקה בתרא אתי ללמד דמערערין ואחר ישקה אתי דאיפכא נמי כשר כמו לרבנן ומ"מ מפשטא דשמעתא משמע דלרבנן דווקא משקה ואח"כ מקריב וקרא שפיר איצטריך לרישומו ניכר דאע"ג דמומחה שמעינן דבעינן כתב שלא יהיה רישומו ניכר לא שמעינן אלא דבעינן יכול למחות אבל לא שמעינן דמעכב אם השאר רושם הניכר להכי איצטריך קרא דואחר ישקה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפשיטות דלרבנן נמי אם הקריב ואח"כ השקה כשר וכשיטת הירושלמי תוס' בד"ה בפי' ר"ח ז"ל כו' אלמא ס"ל מחיקה והשקאה קודם הקרבה וכ"ז שלא נמחקה מצי הדרי והכא תני קומץ מעכבא עכ"ל מדבריהם משמע דפריך דבקמייתא מחיקה מעכבא ולא דבר אחר ובאידך משמע דקומץ לחוד מעכבא אפילו בלא מחיקה והש"ס לא קאמר הכא אלא דלר"ע דאידך ברייתא תרתי בעינן קרב הקומץ ומחיקה אח"כ אבל אם לא נמחקה המגילה אפי' קרב הקומץ אין מערערין:

בא"ד וצריך לפרש כו' רוצים ליישב סוגית הירושלמי עם סוגיא דשמעתין דאחר שקרב הקומץ מערערין אותה אפי' לא התחילה לשתות ועד שלא קרב הקומץ מערערין אם התחילה לשתות והיינו אם השקה אותה קודם הקרבת הקומץ דבדיעבד כשר לשיטת הירושלמי או אפי' השקה אותה אחר הקרבת הקומץ כיון דנמחקה שלא כדין אין מערערין אותה אלא אם התחילה לשתות אבל משקרב הקומץ ואח"כ נמחקה המגילה מערערין אותה אפי' לא התחילה לשתות והוא דחוק דמנ"ל תרתי דהא ליכא אלא חד קרא לערעור אבל משיטת הירושלמי נראה דלרבנן מערערין אותה אחר המחיקה ולר"ש אחר הקרבת הקומץ כדי שלא יפסל הקומץ ור"ע נמי כרבנן ס"ל וס"ל דאין מערערין אלא אם התחילה לשתות וכן כתב הפ"מ ז"ל בירושלמי שם:

דף כ גמ' איבעיא להו אמרה איני שותה מחמת בריותא וחזרה ואמרה שותה אני מהו ופי' רש"י ז"ל דלר"ע בעי לה דאומרת איני שותה הוי כאומרת טמאה אני ומש"ה מיבעי ליה אם יכולה לחזור בה ולשתות אבל לרבנן ליכא למיבעי כיון דאומרת איני שותה לאו כאומרת טמאה אני אפי' אמרה מחמת בריותא א"כ פשיטא דיכולה לחזור ולשתות אפילו אמרה איני שותה קודם שנמחקה המגילה כי חזרה ואמרה איני שותה משקין אותה ואין חילוק בין קודם המחיקה לאחר המחיקה אלא דקודם המחיקה אין כופין אותה ולאחר המחיקה כופין אותה לשתות וכי חזרה ואמרה איני שותה למה לא ישקנה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' סוטה משמע דמפרש להך בעיא אליבא דרבנן אם אמרה איני שותה מחמת בריותא קודם המחיקה אי יכולה לחזור בה ולשתות ולא משמע הכי בגמרא דלא הוזכר כלל שום חילוק לרבנן בין אמרה מחמת בריותא או מחמת ביעתותא דאי מחמת בריותא לרבנן נמי הוי כאומרת טמאה אני א"כ אפי' משנמחקה המגילה למה מערערין אותה הרי בדוקה ועומדת היא אלא ע"כ לרבנן באמירתה איני שותה לא מחזקא נפשה בטמאה ויפלא בעיני על הכ"מ ז"ל שלא הרגיש בזה דשיטת רש"י ז"ל הוא שלא כדברי הרמב"ם ז"ל ומסתבר טעמיה:

שוב ראיתי ביבמות פ' האשה רבה דף צ"ה גבי הא דאמרינן התם מאי אריא בעל דנאסרה לבועל לעולם אפי' נתן לה גט או אמר איני משקה נאסרה לבועל וכתבו התוס' ז"ל התם דכי אמר איני משקה אינו יכול לחזור ולהשקותה והביאו ראיה לזה מהא דתנן ואלו שמנחותיהן נשרפות אמר איני משקה משמע דאינה ראויה לשתות אפי' אם חזר ורצה להשקותה וא"כ מהא גופא מוכח דאי אמרה איני שותה דאינה יכולה לחזור ולשתות דאומרת איני שותה נמי תנן התם באלו שמנחותיהן נשרפות וע"כ היינו באומרת איני שותה מחמת בריותא וכדברי הרמב"ם ז"ל אלא דדברי התוס' ז"ל ביבמות אינן מובנים דא"כ אמאי לא פשיט הש"ס הכא לבעיין ממתני' דלקמן דמנחותיהן נשרפות וש"מ דאינה יכולה לחזור ולשתות אלא ודאי לא מוכח מידי ממתני' דלקמן ואכתי תיקשי הא גופא מנ"ל דאם בעל אמר איני משקה דאינו יכול לחזור ולהשקותה גם מש"כ התם בנתן לה גט דאפי' חזר וכנסה אינו משקה אותה ג"כ צ"ע דהא אמרינן בירושלמי גירש כמו שמחל ואחר סתירה דלא מהני מחילה כי חזר וכנסה אמאי לא ישקנה ועי' מש"כ לעיל דף י"ח ע"ב בתוס' ז"ל בד"ה מהו שיתנה כו' בדברי הירושלמי שם וצ"ע עוד אם אמר הבעל איני משקה לאחר מחיקת המגילה מהו דגבי אשה כופין אותה מפני מחק המגילה וגבי בעל לא מצינו שום כפיה ועי' מל"מ ז"ל בפ"ב מהל' סוטה הלכה י"ב מש"כ שם ובדברי הח"מ והב"ש ז"ל:

תוס' בד"ה נמחקה המגילה כו' כמה ימחק כו' ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא ופשטא דתלמודין משמע דבעינן שנמחקה כולה:

ע"ב תוס' ד"ה אבל תורה דסתמא כתיבא כו' וכתבו דהוי מצי למיפרך מהא דגבי גט שמע קול סופרין מקרין כו' דפסול ותי' משום דהכא סתמא להשקות עומדת ואין זה מובן דהא התם להתלמד כתבן וזה ודאי הוי שלא לשמה אבל בעירובין כתבו לחלק בין ס"ת להא דסופרין מקרין ובכה"ג בסוטה נמי פסול אלא ס"ת כיון דראויה למחוק לה מן התורה סתמא כותבה לשמה וגבי גט אפי' ס"ת פסול למסקנת דבריהם שם משום דסתמא לאו לגירושין עומדת ולא ניחא ליה לבעל שיכתוב לשמה בלי רשותו ע"ש בדבריהם ומש"כ שם בתחלת דבריהם דגט וסוטה שוין הם בס"ת למסקנא נראה דלא צריכי לזה ועי' מש"כ שם בתוס' עירובין שם:

גמ' אינה מספקת לשתות כו' עי' בירושלמי דפריך הא אין המים בודקין עד שתשתה כולן כדכתיב ובאו בה כולן ולא מקצתן ומשני דלישנא בעלמא הוא דקאמר במתני' דמיד אחר שתייתה היא נתמלאה גידים ועי' מש"כ לעיל בבעיא דרב אשי נשפכו מהן כו':

תוס' בד"ה לא טמא מת כו' ותוכן דבריהם דעל מת עצמו פטור הוא ועיקר החומר הוא משום אדם הנושאו דהוי טומאה בחיבורין. ולפ"ז קצת קשה מאי קאמר הש"ס למימרא דמת אסור במחנה לויה משמע דבמחנה שכינה פשיטא דמת אסור. ולדבריהם הא אפי' במחנה שכינה ליכא איסורא בגוונא דמתני' דהאיסור הוא משום מת עצמו ואי משום דמ"מ איכא איסורא דרבנן כמו בשרץ דפטור אבל אסור א"כ הא במחנה לויה היינו עזרת נשים ג"כ איכא איסור דרבנן וכדתנן בפ"ק דכלים דאפי' בחיל טמא מת אסור ליכנס וכש"כ בעזרת נשים אלא ודאי משמע דלאיסור דרבנן לא חיישינן וש"מ דבמחנה שכינה מת עצמו ג"כ אסור מה"ת. וכן כתבו התוס' ז"ל במנחות דף צ"ה דמת יש במינו טהרה במקוה ע"ש:

ומסקינן דמשום חשש שמא תפרוס נדה מוציאין אותה וא"כ צריך להוציאה אפי' מהר הבית דזבה ונדה משתלחין מכל מחנה לויה ואמאי תנן במתני' הוציאוה שלא תטמא העזרה משמע דאין חוששין אלא לטומאת עזרת נשים לחוד וי"ל דלא חששו משום ספק נדה אלא בעזרת נשים דאיכא נמי איסורא דרבנן משום טומאת מת וכיון דאיכא איסור דרבנן ודאי ואיסור תורה ספק. מש"ה מוציאין אותה משם אבל בהר הבית דליכא איסור כלל משום טומאת מת לספק נדה לחוד לא חששו ועי' מל"מ ז"ל שם בפ"ג: