קרן אורה שבת מ

דישה אלא בגידולי קרקע וכן לאביי אין דרך עימור אלא בגידולי קרקע אלא דלפ"ז למה שפירשו בדברי הרמב"ם ז"ל דגידולי קרקע בע"ח נמי במשמע א"כ היכא פסיקא להו הכי דבהני בע"ח היא דרך דישה וגבי חלזון אין זו דרכו וצריך לעיין בזה בפ' בכל מערבין דשקיל וטרי הש"ס התם בדגים אי הוי בכלל גידולי קרקע ולמ"ד התם דעופות נמי אין נקנין בכסף מעשר דלא הוי מולדות הארץ א"כ ה"נ נימא דבעופות ליכא בהו משום דש וגם לענין טומאת כלים דעופות אינן עצמותן מטמאין מדכתיב בגד דוקא גידולי קרקע וכ"ז צ"ע יותר ואין פנאי כעת ועיין בתוי"ט בפ"א ממעשר שני מש"כ לענין מלח ממים שרופין ועיין פירש"י הכא גבי מאן דכניף מילחא ממילחתא ודו"ק:

דף עד גמרא היינו זורה היינו בורר כו' אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל מילתא דהוי במשכן חשיב לה אע"ג דאיכא דדמיא לה וליחשב נמי כותש ומשני אביי שכן עני כו' ורבא א' ה"מ רבי היא. שיטת התוס' כאן דזורה ובורר ומרקד לא דמיין להדדי לגמרי אלא ג' דברים הם וכיון דכולהו הוי במשכן מיחייב אכל או"א ופריך וליחשיב נמי כותש ודש בתרי ומשני אביי דאין זו מלאכה חשיבא כ"כ לחשבה לאב בפ"ע ורבא אמר ה"מ רבי היא דיליף מה"ת מנין מלאכות וא"א להוסיף על ל"ט ופריך הי' לתנא דמתני' לחשוב יותר תרי מחד ענינא ותרי מחד ענינא. ורש"י ז"ל פי' הא דקאמר אביי שכן עני כו' ע"כ לא חשבה התנא דלא הוי בכלל סידורא דפת אבל ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא וזורה ובורר ומרקד דחשיב להו היינו משום סידורא דפת ולפירושו יש להבין אמאי בזורה ובורר ומרקד מחייב אכל חדא וחדא וכתישה היא בכלל דישה דע"כ מנינא דמתניתין אתא לחיובא על כל אחת ואחת וצ"ע ועיין במש"כ הרמב"ם ז"ל לענין משמר דחייב משום בורר או משום מרקד דכולהו כהדדי נינהו:

הדרן עלך כלל גדול ובעז"ה נתחיל לפרש פרק שמונה שרצים דף קז גמ' מ"ת כו' עי' בתוס' בזה בד"ה אמר ובד"ה ע"כ לא פליגי כו' והיותר נראה בזה דרב לטעמיה דתני תנשמת בהדי הני דעורותיהן כבשרן וכמש"כ התוס' ז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל אלא דבשיטת הרמב"ם ז"ל א"א לומר כן דהוא ז"ל כתב דבכולהו יש להן עור לענין שבת ולענין טומאה כתב במתניתין דד' אין להם עורות והיינו כשיטת ר' יהודא דאזיל בתר גישתא וא"כ ה"ה לענין שבת דאין להם עור אבל נראה בזה לומר דהתוס' ז"ל כתבו אליבא דשמואל דלא דמי לעור עגל הרך דהתם משום דרכיך דראוי לאכילה אבל עור ח' שרצים לא רכיך כולי האי אלא משום דאין להם עור וא"כ אפשר לגמרי דלענין מלקות לא הוי עור כבשר אלא לפי מאי דפסק הרמב"ם ז"ל בהל' מאכלות אסורות דכל הני דעורותיהן כבשרן לענין טומאה ה"ה נמי לענין מלקות אלמא משום דרכיך הוא וחזי לאכילה וא"כ הין כמו עור עגל הרך ויכול להיות דלענין שבת יש להם עור והוא שיטת ר' יוחנן דמדמי טומאה לאכילה בזה וקאמר דמתניתין אתיא כיחידאה הוא ר"ש דאמר דעור הפרסות ועור עגל הרך הוי אכילה לענין מחשבת קרבן וריש לקיש דמיבעיא ליה התם בעור הפרסות ובעור עגל הרך ס"ל דיש לחלק בין אכילה לטומאה והוי ס"ד דמתניתין אתיא ככ"ע אפי' ת"ק דר"ש. ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' מאי קמיבעיא ליה לריש לקיש הא איהו גופא מותיב לר' יוחנן ממתניתין ולפמש"כ ניחא דזה גופא קמיבעי' ליה אי פליגי נמי בטומאה כמו דפליגי לענין מחשבה או בטומאה כ"ע מודו דעורותיהן כבשרן ולפ"ז הך ברייתא דאיתמר בה דלענין שבת נמי יש שרצים שעורן חלוק מבשרן א"כ ה"ה דלענין מלקות לא הוי עור כבשר דלאו רכוכא הם אלא דקים הם אבל באמת הקשה מנ"ל להרמב"ם ז"ל דבשרצים נמי עור כבשר לענין אכילה דילמא דווקא בעור עגל ועור חזיר ודכוותייהו דלטעמייהו משום דרכיכי שפיר ילפינן אכילה מטומאה אבל גבי שרצים דטעמייהו משום גישתא הוא ולאו משום דרכיכי וכמש"כ התוס' דילמא דווקא לענין טומאה הוי עור כבשר אבל לא לענין מלקות דאכילה וי"ל דרבויא דהטמאים אתי נמי לאיסור אכילה כי היכי דילפינן מינה לאסור צירן ורוטבן לפירש"י. והנה בירושלמי דפירקין מצאתי דפליגי ר' יוחנן ור"ל בעור חזיר לענין מלקות וקאמר התם דר"י ס"ל דאין לוקין עליו דלענין מלקות הוי עור ור"ל ס"ל דמשנה שלימה שנה רבי דעורותיהן כבשרן לכל מילי אפילו למלקות והוא איפכא מש"ס דילן דשיטת הש"ס דילן היא דר' יוחנן מדמי אכילה לטומאה כר"ל מיבעי לי' כמש"כ לעיל ובירושלמי אמרינן איפכא וקאמרינן תו התם בירושלמי דלר"י דהוי עור לענין מלקות א"כ מתניתין אתיא ככ"ע כיון דעור היא ולריש לקיש דאמר דגם לענין מלקות לאו עור היא ולקי ה"ה לענין שבת לאו עור הוא ומתניתין במחלוקת שנוי' ור' יוחנן בן נורי היא וע"ז יש לדקדק כקושיית התוס' ז"ל דהא עור חזיר דאמר עלי' ר"ל דחייב מלקות ואפ"ה לענין שבת חייב החובל בהן ואין לומר דלשיטת הירושלמי הטעם דחובל חייב הוא משום צובע ובהני שרצים לא שייך צביעה וכמש"כ הק"ע בריש פרק דא"כ מה ענין זה למחלוקת ר"י ור"ל לענין אכילה וגם בעיקר האי מילתא שפרש"י ז"ל משום צובע כבר הקשה הרשב"א ז"ל מה צורך לו הצביעה בזה ועיין בק"ע מה שהביא בפ' כלל גדול בשם א' מן החכמים. ועוד אי טעמא משום צביעה הוא א"כ היכי דייק הש"ס לקמן הא הורגן חייב מנ"ל הא דילמא הורגן פטור והכא איצטריך לאשמעינן דאין בהם משום צובע עכ"פ שיטת הירושלמי לא נתבררה לי כל הצורך ואיתא התם דרב נמי ס"ל כר' יוחנן דלענין מלקות עור הוא ואין לוקין והיינו הך דקאמר רב הכא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא לענין טומאה כו' והדברים ארוכים לא הי' פנאי לבאר כעת. והנה במה שפירש"י משום צובע כבר כתבתי בפ' אלו טריפות בזה דהיכא דיצא דם מודה רש"י ז"ל דהוי משום נטילת נשמה ועיין בתוס' ריש כתובות בסוגיא דמהו לבעול בתולה בשבת ע"ש שהאריכו בזה אבל הרמב"ם ז"ל כתב עוד טעם אחר בזה משום מפרק דהוי תולדה דדש וכבר דברו בזה הראשונים ז"ל וע"ד ז"ל נמי קשיא הך דוקא הא הורגן חייב וכמש"כ לעיל ועוד א"כ אמאי קרי לה מקלקל בחבורה כיון דתולדה דדש הוא א"כ בדישה נמי יתחייב המקלקל. ועוד מאי קאמר הש"ס בכתובות גבי בתולה אי מיפקיד פקיד לית ביה משום חבורה הלא סוחט זיתים וענבים חייב משום מפרק אף דמיפקיד פקיד וכן החובל אך קושית התוס' לעיל גבי פציעת חלזון מסייע לדברי הרמב"ם ז"ל מה שהקשו שם מ"מ ע"י נטילת הדם ליחייב ועוד יש לדקדק על שיטת הרמב"ם ז"ל כיון דהך דמקלקל בחבורה לא שמעינן אלא ממילה א"כ לא שמעינן אלא לענין מפרק אבל לענין נטילת נשמה לא שמעינן דיתחייב מקלקל ובפסחים משמע לה להדיא דגם בשוחט שייך פלוגתא דמקלקל דפריך התם שחטו שלא לאוכליו מה תיקן ובשוחט ודאי ליכא משום מפרק כדמשמע בפלוגתא דרב ושמואל גבי שוחט משום מאי מחייב ובאמת גם זה יש להבין אמאי לית בה משום מפרק וכ"ז צ"ע גדול וחיפוש בים התלמוד ועיין בפני יהושע בזה בכתובות ובביצה ועי' בזה בירושלמי פ' במה מדליקין דפליגי מה הוא עיקר המלאכה אי שחיטה או חבורה:

ע"ב בגמרא הא הורגן חייב אמר ר' ירמיה מ"ת ר"א היא יש להבין סברת ר' ירמיה ומ"ט דר' יהושע דפטר בשאר שרצים. ונראה דר' ירמיה ס"ל כסברת הירושלמי בפ"ק גבי לפלה כליו דבעינן בריה שיש בה גידין ועצמות דומיא דחלזון וע"ש בק"ע שפי' להיפך דבחלזון אין בו משום נטילת נשמה והוא תמוה דבפרק כלל גדול איתא בהדיא בירושלמי דלכ"ע חייב בחלזון משום נטילת נשמה ובצידתו הוא דפליגי כאשר יבואר אי"ה לקמן ורב יוסף מסיק דלא פטר ר' יהושע אלא בדבר שאינו פרה ורבה היינו שאין בהם לידה מזכר ונקיבה. ולפי פשט הסוגיא אין לנו לפטור אלא כינה שנעשית מזיעת אדם ואין בהם לידה כלל אבל שאר מינין שמתהווין מעיפושי האויר אפשר יש בהם פרה ורבה אח"כ אבל שיטת הרמב"ם ז"ל בזה הוא דכל שתחילת ברייתו אינו מזכר ונקבה שוב אינו פרה ורבה כמו עכבר שחציו אדמה דצורתו מן האדמה אבל יש חילוק אם יצירתו הוא מן העפר יש בו חיות וחייב עליו אפילו אינו פרה ורבה ולא פטרינן אלא בריות אשר מתהוין מעיפושין כמו תולעים שבבשר ובפירות ולפ"ז אינו מובן מאי פריך והרי פרעוש