קרן אורה סנהדרין קכט

ליכא למשמע מיניה ואמאי לא משני דברישא דמשמע אם אמר הריני משלם לא מקני ליה כפילא היינו אם אמר כן שלא בב"ד דבזה ודאי יכול לחזור בו מש"ה לא מקני ליה כפילא וסיפא דאמר כן בפני ב"ד דלא מצי הדר ביה ועוד אמאי לא פריך הש"ס לשמואל דאמר באתן, לך ד"ה יכול לחזור בו מברייתא דתני' כוותיה דר' יוחנן דאפי' אמר הריני משלם מקני ליה כפילא וקצת נראה דהתם לכ"ע אינו יכול לחזור בו משום דמן הדין הי' מחויב לשלם אלא דהתורה הקילה עליו לפוטרו בשבועה ע"כ כי אמר הריני משלם ואיני נשבע נשאר החיוב עליו ותו אינו יכול לחזור בו:

דף כה גמרא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והאנן תנן מלוה ברבית כו'. יש לדקדק לפי שיטת הנימוקי יוסף דבאבק ריבית לא מיפסיל אלא המלוה לחוד א"כ מאי פריך לרבא ממתניתין דילמא מיירי באבק רבית ודוקא מלוה הוא דמיפסיל וכ"ת דלא ניחא ליה לאוקמיה מתניתין באבק רבית א"כ אדרבה תקשי הא פסול דאורייתא הוא ואמאי חשיב לה הכא וצ"ל דעכ"פ לישנא דמתני' קשיא ליה דלא קתני אלא מלוה לחוד ולשיטתו באבק רבית צ"ל דלוה אפילו ברבית קצוצה לא מיפסיל אלא מדרבנן דהא במתניתין קתני פסולי דרבנן וכי מפרשינן למתניתין מלוה הבאה ברבית ע"כ מיירי ברבית קצוצה דבאבק רבית הלוה כשר הוא וע"כ האי דפסיל מדרבנן הוא הלוה וכן מבואר להדיא בדבריו ז"ל וטעמו דלא מיפסיל הלוה באבק רבית הוא מעובדא דבני רב עיליש דמשמע דהלוה לא עבר באבק רבית וכמש"כ שם הנ"י דאיסור הלוה חידוש הוא ובדרבנן לא עבד איסורא אלא לפני עור לבד ומחמת זה לא מיפסיל כיון דלא עבר אלא אלפני עור דרבנן ולא עדיף לפני עור מאלו אכל הוא ברצונו איסור דרבנן דלא מיפסיל ואפילו עבר אלפני עור באיסורא דאורייתא ג"כ לא מיפסיל כיון דאין בו מלקות ולקמן יבואר אי"ה יותר בזה אבל דעת הרמב"ם ז"ל דהמלוה והלוה שניהם שוין בין בר"ק ובין באבק רבית ברבית ק' שניהם פסולין מדאורייתא ובא"ר מדרבנן ואם נאמר דאיהו ס"ל כמש"כ הנימוקי יוסף דפסול הלוה לא משום רשע דחמס הוא אלא הוי כמו אוכל נבילות לתיאבון דכפין ואכיל כפין וסהיד א"כ מוכח מדבריו ז"ל דהאוכל איסור דרבנן לתיאבון פסול לעדות וכן אם אכל איסור דאורייתא שאין בו מלקות לתיאבון פסול הוא מה"ת כמו הלוה ברבית קצוצה ולקמן יבואר אי"ה וקצת ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל דהלוה פסול מדאורייתא מהא דמשמע כאן דפסול הוא בלא הכרזה ועיין נימוק"י:

שם תוס' בד"ה לעבר שנה בעסיא כו' והכא משמע כו' ומלשון רש"י ז"ל משמע דעיבור ממש הי' וצ"ל דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דמפני התקופה והאביב מעברין אפילו בשביעית ועי"ל לפימש"כ הרמב"ם ז"ל הטעם דאין מעברין בשביעית משום דלא ימצא ספיחים לצורך העומר א"כ אחר החורבן לא שייך האי טעמא ושפיר מעברין וק"ל:

דף כו ע"ב גמרא למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם ד"א תושיה שניתנה בחשאי מפני השטן ד"א תושיה דברים של תהו שהעולם משותת עליהם. נראה לפרש משום דכל עניני התורה נחלק לג' חלקים. החלק הא' הוא לסור ממוקשי מות כמו הגזל והעריות ומאכא"ס וכל האזהרות ועונשין. והב' הם רמ"ח מצות עשין וכל מעשה הטוב בכלל ובפרט. והג' הם ספורי מעשיות כמו רוב ספר בראשית וע"ז אמר כי השי"ת הפליא עצתו להגדיל התורה בכל הדרכים האלו וע"ש כולם נקראת תושי' עח"ל האזהרות ועונשין נקראת תושיה כי ניתנה להתיש כח האדם הם כחות אשר נברא בהם ביציאתו לעולם והוא לתאוה מבקש ע"כ ע"י שמירת האזהרות ועונשין צריך לשברו ולהחליפנו בכח אחר כמש"נ וקוי ה' יחליפו כח ד"א תושיה שניתנה בחשאי הוא על מעשה הטוב ובזה נתקנאו מלאכי מעלה ואמרו אשר תנה הודך כו' כי ילוד אשה אינו כדאי לשרתו ית' ע"כ ניתנה בחשאי מפני השטן וע"ח השלישי אמרו דברים של תוהו והעולם משותת עליהם כי ח"ו לא נאמר דבר רק בתורה כידוע מאמרם ז"ל על מקרא ותמנע היתה פילגש כו' וכל הסדר בראשית הוא יסוד העולם ובנינו ע"פ סדר הדורות האמור בו כמשדז"ל למה נקרא שמו שת שממנו הושת העולם וכל פרשיות הדורות הם פלאי יוצר בראשית בסדר הבנין והכנה לטובה בשביל חלק ה' ישראל עם קרובו כמש"ל ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי וכן דרשו ז"ל בראשית ברא שית כי כולו נאמר על בנינו של עולם ויהי שם ה' מבורך אשר הכין תבל בחכמתו ופינה מקום ליריאיו והמשכילים ישכילו:

דף כז תוס' ד"ה אמר רבא אמר כו' עיין בתוס' בב"ב ובב"ק שם הדברים מבוארים יותר:

שם ד"ה אין לך בו אלא חידושו כו'. וי"מ דהא דקאמר הכא חידוש הוא אהכשירא דבתראי קאי וכיון דאיכא חידוש לא ילפינן אף לגבי הפסול והביאו ראיה מבשר בחלב ע"ש. ולענ"ד דלא דמי דהתם מסברא לא ידעינן דטעם כעיקר ובעינן למילף מבשר וחלב בזה שפיר אמרינן כיון דחידוש הוא לא ילפינן אבל הכא מסברא ידעינן דבמכחישות זא"ז שניהם פסולים משעת עדותן וחדיש לן רחמנא בהזמה דבתראי לא מפסלי וקמאי כדקאי קאי ופסילי מסברא משעת עדותן. והיה נראה לישב קושית התוס' ז"ל דהא דאמר רב חסדא בהדי סהדי שיקרא למה לי ופסולין לכל עדות אין זה אלא מדרבנן וא"כ גבי הכחשה וודאי לא מיפסיל למפרע אבל גבי הזמה חדיש לן רחמנא דקמאי פסולין הם ובהא פליגי אביי ורבא אביי ס"ל כיון דגלי רחמנא דקמאי פסולים משעת עדותן מיפסלי ורבא ס"ל אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך ועיין בתוס' בב"ב מש"כ שם וצ"ע יותר בזה:

תוס' בד"ה דאסהידו תרי בחד כו'. עיין מהרש"א ז"ל מש"כ בזה ותוכן דבריו ז"ל דאפילו לא הזימו אלא אחד חידוש הוא כיון דהשני מסייע ליה ולדידי מספקא לי כיון דהם מזימין את האחד לבד וודאי מהימני ומה שהשני מעיד שהי' במקום פלוני הוי חד ואין דבריו כו'. שוב ראיתי בשיטה מקובצת בב"ק פ' מרובה מבואר שם כל דברי מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ובשם הראב"ד ז"ל כמש"כ דאסהידו תרי בחד מהימני אפי' אם השני מסייע לו. ועפ"ז יש לישב גם שיטת רש"י ז"ל דמיירי דכל כת אינה מעידה אלא על אחד לבד ומן השני אינה יודעת וכן השניה על השני אלא דיש להסתפק אי כה"ג חשיב הזמה גמורה לחייב את המוזמים כיון דשני הכתות אינן יודעין זמ"ז א"כ לא בא להזים אלא אחד ולא באו לחייבן מיתה וגם בזה צ"ע:

שם גמרא עבד ר"פ עובדא כוותיה דרבא צ"ל דמעשה הי' שאירע כך שהוזמו בחקירות אף דכבר תקינו דד"מ אין צריך דו"ח העדים עצמן אמרו באיזה מקום הי':

שם גמרא מומר אוכל נבילות לתיאבון ד"ה פסול. פירש"י ז"ל כיון דמשום ממון קעביד ה"ל כרשע דחמס ומלשון הנימוק"י גבי לוה ברבית משמע קצת דלאו רשע דחמס הוא אלא כיון דכפין ואוכל כפין וסהיד וסברא בעלמא היא כיון דחשיד למלאות תאוותו באיסור נחשד נמי להעיד שקר בשביל חמדת ממון ונ"מ לענין חשוד על עריות לפירש"י ז"ל לאו רשע דחמס הוא דהא לאו משום ממון קעביד וכן כתב רש"י ז"ל להדיא דלאו רשע דחמס הוא ולפ"ז א"א לחלק בין יצרו תקפו או לא כיון דלאו רשע דחמס הוא והתוס' ז"ל הביאו לעיל בשם רש"י ז"ל דמפרש לה בחשיד ומפירש"י ז"ל הכא לא משמע כן וכן כתב הנימוקי יוסף בשם רש"י ז"ל דבבא על הערוה מיירי אבל לפי מה שכתב הרי"ף ז"ל דכפין ואכיל כפין וסהיד א"כ בעריות נמי הדין כן אלא דהרי"ף ז"ל פי' נמי להא דחשיד על עריות בבא על הערוה וכתב הנימוק"י משום דלאו רשע דחמס הוא אלמא דלא דמי לאוכל נבילות לתיאבון וצ"ל דדוקא בחשיד לאכול נבילות חשיד הוא נמי ליקח ממון להעיד לעמל נפשו כי ירעב אבל מעריות ללקיחת ממון אין לחשדו ולמסקנא משני שאני התם דיצרו תקפו ונראה דגם למסקנא צ"ל דר"נ כרבא ס"ל דלהכעיס כשר דאי כאביי מאי מהני דיצרו תקפו הא רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וגזה"כ הוא ולאו משום דחשיד ע"ז חשיד נמי ע"ז וכמ"ש הנימוק"י אבל לפ"ז קשה למה הוצרך הרי"ף ז"ל לסברא דהלכתא כרב ששת באיסורי תיפוק ליה דהלכה כאביי דאפי' להכעיס פסול ולקמן יתבאר עוד אי"ה:

שם גמרא להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמר כשר. נראה טעם מחלקותן בזה אביי ס"ל דרשע פסלתו התורה לכל עדות שבתורה ורבא ס"ל דהתורה לא פסל אלא מטעם חשוד ובעינן דוקא רשע דחמס שחשוד הוא על הממון וחשוד הוא נמי על