קרן אורה נזיר קכד

ואפ"ה כתב להני אוקימתא בהלכות נזירות ובהלכות אבל וכבר הקשה כן המל"מ ז"ל שם וכן הקשה הא"מ ז"ל:

וראיתי במל"מ ז"ל שם שכתב דלדברי הרמב"ם ז"ל אהל זרוק לא הוי אלא במהלכת ע"ג בהמה דאין השידה נוגעת בארץ וכן ביאר דברי התוס' ז"ל בעירובין דמונחת היינו מונחת' ע"ג שוורים אבל מהלכת ע"ג קרקע לכ"ע הוי אהל וכבר כתבתי דמדברי התוס' ז"ל בעירובין נראה דמהלכת ע"ג קרקע ג"כ הוי אהל זרוק וע"ג שוורים עדיפא ליה להרשב"א ז"ל שם וכן כתב הריטב"א ז"ל שם דע"ג קרקע ג"כ חשיב אהל זרוק בשעת הילוכו והוא ז"ל בעצמו הקשה שם מהא דחגיגה דהא אפשר להביא בכה"ג להעבירה ע"ג קרקע:

ותירץ שם דכלי המחזיק במדה קשה להעבירה ע"ג קרקע וזה י"ל שם על רצועות ארץ העמים אבל גבי עירוב קשה הא יכול לבא לשם בשידה כו' על גבי קרקע וכדאוקימנא הא דנזיר בביה"ק אבל לשון הרמב"ם ז"ל שכתב שידה כו' הפורחין באויר נראה כדברי המל"מ ז"ל דדוקא בשעת זריקה לאו אהל הוא ואולי יש לומר דהרמב"ם ז"ל לאו משום דפסק כרבי בזה אלא משום דגרס כנוסחא קמייתא דאיפרך הך אוקימתא דפליגי באהל זרוק משום דלכ"ע בכה"ג לאו אהל הוא ודלא כהני שמעתא דעירובין וחגיגה דאיתא התם הך אוקימתא קמייתא ונחלקו הסוגיות בזה סוגיא דעירובין וחגיגה ס"ל דבמהלכת לחוד שלא ע"י זריקה ג"כ פליגי וא"כ לא איתותב הך אוקימתא אבל סוגיא דשמעתין דאיתמר בדוכתא ס"ל דלא פליגי אלא ע"י זריקה ומש"ה איתותב הך אוקימתא דבכה"ג לכ"ע לאו אהל הוא ובמהלכת לכ"ע הוי אהל וכהנך אוקימתא דאמוראי בתראי דלעיל רבא ורב פפא ופסק כוותייהו ולא תיקשי מתניתין דחגיגה דלא היו מביאין יין ושמן מגליל דבפירוש המשנה שם טעמו של דבר כיון דארץ העמים היא מעורב שם בגליל נעשית כולה כארץ העמים והוא דלא כמשמעות הש"ס שם אבל לפי הנ"ל כתב כן לפי מסקנא דשמעתין דאם מהלכת לאו אהל זרוק היא ותו ליכא לשנויי כהא דשנינן התם דמתניתין סברי דאהל זרוק לאו שמיה אהל ולהכי איצטריך לפרש משום דחזרה גליל כולה לארץ העמים ועיין בזה בתוי"ט סוף חגיגה ובתוי"ט פ"ג דפרה וע"ש בתוסח"ד שכתב בטעמא דמחלק בברייתא בין שידה כו' לקרון או ספינה משום דשידה כו' סתומה מכל צד וליכא אויר אבל בקרון פתוח מלמעלה ונכנס האויר והוא דלא כמבואר בשמעתין ובדברי התוס' ז"ל וכבר כתבתי דטעמא משום שמא יוציא ראשו ורובו אלא דקצת יש לדקדק למה כלל ספינה בהדי קרון הא ספינה ודאי לאו אהל היא בשעה שהיא מהלכת דחשיב לה באהלות שם בהדי טלית המנפנפת וכזרוק באויר דמי ובלא"ה טמא. ונפ"מ דבקרון דהטעם משום שמא יוציא כו' אם הובאו כלים בקרון טהורין דבכלים לא שייכא הך גזירה וכמש"כ בש"מ להך שינויא דגזר רבי שמא יוציא ומשום גושא א"כ אוירא דטהור היכי משכחת לה ותירץ דאשכחן בכלים דלא גזרינן בהו הך גזירה ובספינה דלאו אהל הוא כלל אפילו כלים שהובאו בספינה טמאים ועיין פני יהושע בגיטין שהאריך ג"כ בזה ולא ביאר הדברים ככל הצורך ע"ש:

ומ"ש התוס' ז"ל בחגיגה דהא דארץ כותים דין ארץ העמים להם היינו לאחר שגזרו עליהם וק"ק דהא ר"ג ברבי גזר עליהם כדאיתא בריש חולין וזה היה לאחר החורבן ומתני' דטהרת יין ושמן בזמן הבית היה ועיין בר"ש ז"ל פ"ח דמקוואות מש"כ בזה:

דף נה רש"י בד"ה אבל בנזירות כו' עד שלא עברו ל' יום עכ"ל כוונתו שנצטרע עד שלא עברו ל' יום חוץ מימי חלוטו וספירו וק"ל:

ע"ב הוא מותיב לה כו' בנזירות בת חמשים יום דיתיב עשרין ואתילידא ביה צרעת כו' וכללא דמילתא כמש"כ התוס' ז"ל דכל שנשתייר מתחלת צרעתו יותר מל' יום אין סותר כל הקודמין ולא צריך להשלים רק ל' יום אחר תגלחת צרעת ועל המותר עולין לו ימי צרעתו דלרב חסדא עיקר טעמא דאין ימי הצרעת עולין לו הוא משום התגלחת והעברת שער וקצת קשה לרב חסדא מאי קמ"ל מתניתין הא כבר תנינן לעיל דתגלחת סותרת ל' יום והיכי חשיב לה בהדי הנך טומאות דאין מגלח ואין עולין לו כיון דטעמא אחרינא הוא ומשום התגלחת וי"ל דקמ"ל דאפילו תגלחת צרעת דתגלחת של היתר הוא גם היא סותרת ל' ומהא דלעיל לא שמעינן אלא תגלחת איסור אלא דא"כ אמאי לא אשמעינן בשום דוכתא דטומאת מצוה סותרת הקודמים דלא נימא דוקא טומאה של איסור סותרת ועוד דהא סתירת תגלחת הוא מסברא בעלמא דבעינן גידול שער וליכא וא"כ מה לי של איסור או של מצוה הא ליכא גידול שער:

ויותר תיקשי מכאן לשיטת הרמב"ם ז"ל דתגלחת סותרת ל' יום אפילו בנזירות מרובה א"כ הכא בנזירות חמשים סותר כל הקודמין דצריך למנות ששים יום להשלמת נזירותו ל' יום לגידול שער ול' להשלמת נזירותו וכבר כתבתי לעיל מה שיש לדקדק בשיטתו ז"ל וגם זה יפלא דלשיטתו אשכחן דתגלחת סותרת יותר מטומאה דאילו טומאה אם נטמא לאחר עשרים יום בנזירות מאה סותר את הקודמים. ואין צריך למנות אח"כ אלא מאה יום ככל נזירותו ואם גילח לאחר עשרים יום צריך לחזור ולמנות מאה ועשרה ימים שלשים יום כדי שיהיה לו פרע ושמונים יום לתשלום נזירותו כמש"כ ז"ל בפ"ו הלכה ב' אבל משמעתין קשיא טובא וצ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דבנזירות מרובה אינו סותר שלשים אלא תגלחת של איסור אבל לא ימי תגלחת היתר וכן הוא משמעות דבריו ז"ל בפ"ז מהלכות נזירות שכתב דימי חלוטו וספירו אין עולין לו אבל ימי הסגרו עולין לו וכדתנן משמע דכל ימי הסגר עולין לו ולא סתר כלום וכן מוכח מהא דתנן דימי ספירו אין עולין ואי תגלחת סותרת פשיטא דאין עולין לו ולמה ליה למילף לקמן מן הדין דימי ספירו אין עולין אלא ודאי בתגלחת היתר לא סתר כלום ועדיין צ"ע:

גמ' נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט ספק כו'. עיין בש"מ שהקשה בשם הרא"ש ז"ל היכי אשכחן מוחלט ספק דעד שלא נזקק לטומאה ספיקו טהור ומשנזקק לטומאה טמא ודאי ובירושלמי מוקים לה כגון שהחליט אחד מב' בני אדם ואינו יודע איזה מהם ודברי התוס' ז"ל בד"ה אוכל בקדשים שכתב דספק מצורע היינו ספק אם פרחה בו צרעת או בוהק צ"ע דהא אינו מחליטו בכה"ג כלל:

תוס' בד"ה ומדקדק מהר"ם ז"ל כו' ע"ש שהאריכו בזה וכוונתם בקצרה דאי נימא דתגלחת הכא כשאר תגלחת ביום ל"א וביום ס"א א"כ אינו אוכל בקדשים אלא ביום ס"ב דאם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי אלא הכא מקילינן לגלח ביום שלשים לרב מתנה כדאית ליה ולב"פ כדאית ליה וכי מגלח תגלחת ראשונה ביום שלשים יוכל לגלח השניה ביום ששים חסר אחת וביום ששים מביא קרבנות ואוכל בקדשים ביום ששים עצמו וכמש"כ לקמן דף נ"ו בד"ה אוכל בקדשים והא דקאמר דשותה יין לאחר ק"כ יום ג"כ ביום ק"כ עצמו קאמר לשיטה זו כיון דהתחלת מנין השלישי מתחיל מיום ששים חוזר ומגלח ביום תשעים שהוא יום ל"א ומגלח תגלחת רביעית ביום ק"כ ושותה יין בו ביום ומש"כ התוס' בסוף ד"ה אוכל בקדשים כו' דהא דקתני ושותה יין לאחר ק"כ היינו ביום קכ"א הוא ט"ס וצ"ל ביום ק"כ:

עוד כתבו שיטה אחרת דאע"ג דזה מוכרח דתגלחת הראשונה הוא ביום שלשים מ"מ אינו אוכל בקדשים אלא ביום ששים ואחד משום דבתגלחת הראשונה אע"ג דגילח ביום שלשים מ"מ אינו מביא קרבנות טומאה אלא ביום ל"א כיון דטובל אחר תגלחתו מיחזי כטבילת נזיר טמא בשביעי שלו דאינו מביא קרבנותיו אלא ביום שמיני ויתחיל מנין השני ביום ל"א ומגלח ביום ששים תגלחת שניה ומביא קרבן מצורע ביום ס"א ואוכל בקדשים ולפ"ז אחר ששים היינו יום ס"א ואחר ק"כ היינו יום קכ"א דשני תגלחות האחרונות לכ"ע מגלח ביום ל"א והדברים מעורבבים קצת בדברי התוס' ז"ל אבל זה הוא תוכן דבריהם:

ומדברי הרע"ב ז"ל נמי משמע דס"ל כשיטה זו דתגלחת הראשונה היא ביום ל"א והשניה ביום שלשים ואוכל בקדשים ביום ס"א ושותה יין ביום קכ"א דנזירות שלישית מתחיל מיום ס"א ולא מיום ששים כיון דלא הביא קרבנותיו של מצורע עד יום ס"א:

וכל הימים קודם הבאת קרבנותיו של מצורע אין עולין לו ודברי התוי"ט ז"ל בזה אינן מובנין כלל לא בד"ה אחר ששים יום ולא בד"ה ושותה יין דמה שתמה על הרע"ב ז"ל בד"ה אחר ששים מ"ש דתגלחת ראשונה מגלח ביום ל"א ותגלחת שניה ביום שלשים הא מבוארים הדברים כן בשיטת התוס' ז"ל ומה שתמה בד"ה ושותה יין למה לא יתחיל מנין השלישי מיום ששים עצמו ג"כ אין כאן קושיא כיון שגילח ביום ששים א"כ צריך להביא קרבנותיו ביום ס"א ומיום ס"א הוא דמתחיל למנות כנ"ל וזה ברור ובש"מ לקמן במתניתין כתב דאתיא כר"ט דנזיר טמא אם גילח בשמיני מביא קרבן בתשיעי ואינו מתחיל מנין השני אלא מיום ל"א ולהכי אינו אוכל בקדשים אלא ביום ס"א דמגלח ביום ששים ולפ"ז צריך לומר דתגלחת שלישית ג"כ מגלח ביום שלשים היינו ביום תשעים ומביא קרבן נזיר טמא ספק ביום צ"א דאם מגלח ביום צ"א א"כ מביא קרבנו ביום צ"ב ולא היה מותר לשתות יין ביום קכ"א:

דף נו גמ' אין לי אלא ימי טומאה כו' ימי חלוטו מנין ודין הוא כו' ימי ספירו מנין כו' והקשו בתוס' הא ימי ספירו נמי תיתי בק"ו מנזיר בקבר כו' וי"ל דהאי ק"ו לא מהני אלא לימי חלוטו דחמיר הוא בטומאה קרוב לטומאת מת אבל ימי ספירו קילא טומאתו ואינו מטמא אלא במגע ליכא למילף בק"ו מנזיר בקבר אע"ג דאין שערו ראוי לתגלחת ויש לדקדק בכל הני טומאות דחשיב במתניתין שאין הנזיר מגלח מנ"ל דאין עולין לו הימים עצמן ודילמא דוקא טומאה הסותרת הוא דלא יעלו אבל טומאה שאינה סותרת מנ"ל דלא יעלו וי"ל דכולהו שמעינן לה מנזיר בקבר דאינו מגלח ואין עולין לו הימים ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל לא אשכחן טומאה ד"ת ולא יגלח עליו והימים לא יעלו לו כ"א ביה"ק דכל שאר טומאות כ' שאינן אלא מדבריהם והא דאין עולין לו ג"כ מדבריהם הוא ואהל וכלים הנוגעים במת אע"ג דטומאתן ד"ת עולין לו ג"כ כמבואר בדבריו