קרן אורה נזיר קב

והיינו לטומאת ז' דטומאת ערב טמא מדאורייתא ובשבת דף י"ז כתבו דשלישי זה אפי' מדרבנן אינו טמא טומאת ז' והוא צ"ע דהכא מוכח דטמא טומאת ז' מדרבנן ולפי מה שפירשתי הכא דהא דשרי יוסי בן יועזר שלא בחיבורין היינו זה השלישי י"ל דלבתר דשרי יוסי בן יועזר ליכא בזה אפי' טומאה דרבנן לטומאת ז' אלא דא"כ תיקשי הא דר' ינאי דאמר דלתרומה וקדשים גזרו ובש"מ כתב דליכא לפרש כפירוש התוס' דיוסי בן יועזר התיר לשלישי זה מטומאת ז' דא"כ תיקשי הא דר' ינאי ואין זה קושיא כ"כ דהא לא קיימא הכי במסקנא התם דיוסי שרי להא ורבא מוקי לשריותיה דיוסי בן יועזר במילי אוחרי וא"כ לא תיקשי לר' ינאי אבל דברי התוס' ז"ל בשבת צ"ע דהכא מוכח לשיטתם דמדרבנן השלישי טמא טומאת ז' והם ז"ל כתבו שם דמוכח הכא דטומאת ערב טמא מדאורייתא אבל לא טומאת ז' אפי' מדרבנן:

ומדברי התוס' ז"ל בשבת שם משמע דכל טומאה בחיבורין בין ע"י אדם ובין ע"י כלים לכולם דין אחד והכל טמא טומאת ז' מה"ת. והראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' ט"מ נראה דס"ל דבכלים הוי טומאה בחיבורין ד"ת אבל באדם טומאה בחיבורין דרבנן ועי' מל"מ ז"ל שהאריך בזה וגם זה פשוט דלשיטת התוס' ז"ל ג"כ לא החמירו רבנן אלא בשלישי לטומאת ז' אבל רביעי לכ"ע אין בו אלא טומאת ערב מדרבנן והכי מבואר בדברי התוס' שבת שם ג"כ וזה מחדש נדפס ספר מים טהורים על הקדמתו של הרמב"ם ז"ל לסדר טהרות וכתב שם בדף י"ב בשם מרכבת המשנה דס"ל להתוס' ז"ל כאן דאפי' מאה בחיבורין זע"ז כולן טמאין טומאת ז' ולא ידעתי מנ"ל הא ואין שום משמעות בדברי התוס' כאן גם מש"כ שם דגירסא אחרת היה לו להראב"ד ז"ל בגמ' בהך שינויא דכאן בחיבורי כו' עי' בדברי הראב"ד ז"ל בהלכה זו ועוד ראיתי כמה דברים שם שאינן מוכרחים ולא רציתי להאריך ובפ' כהן גדול בהלכות אלו יתבאר יותר בס"ד:

גמ' אבל לנזיר ועושה פסח לא יש לדקדק דמשמע דאי טומאה בחיבורין הוי דאורייתא היה נזיר מגלח עליו והא אפי' נוגע בכלים שנגעו במת דטמא טומאת ז' מה"ת. אפ"ה אין הנזיר מגלח עליהם כיון דלא נגע במת עצמו ויש לחלק בין טומאה בחיבורין דחשיב כנוגע במת עצמו לנזיר שנגע בכלים ולקמן פ' כה"ג יתבאר באורך בזה ובדברי הירושלמי שם:

גמ' אבל טומאה וטומאה לא דמיטמא וקאי טומאה וביאה נמי כו' מכאן נראה כשיטת התוס' ז"ל דלרב יוסף אפי' טומאה וטומאה בכל גוונא חייב תרתי דלשיטת רש"י ז"ל מאי אריא דפריך לרבה דאמר טומאה וטומאה לא הא לרב יוסף נמי תיקשי דאיהו נמי מודה דטומאה וטומאה לא היינו בחיבורין ומאי שנא בין טומאה וטומאה לטומאה וביאה וי"ל דהש"ס לא פריך אלא לרבה דמחלק בין טומאה וביאה לטומאה וטומאה ולהכי פריך מ"ש כו' אבל רב יוסף באמת לא מחלק כלל בין זה לזה ומ"מ נראה דרב יוסף דאמר אפי' טומאה וטומאה היינו משום דלמד מהא דחייב רחמנא על טומאה וביאה ולא ניחא ליה לאוקמי כהני גווני דמוקים לה הש"ס דבאין כאחת דווקא אלא אפי' עייל ידיה תחלה כדרך ביאה שקדמה לו הטומאה אפ"ה חייב גם על הביאה וה"ה טומאה וטומאה נמי אפי' בחיבורין והכי משמע בירושלמי פ"ג הנ"ל דר' יוחנן דאמר דמתרין אותו על כל פרישה למד זאת מהא דכתיב לא יטמא ולא יבא אלמא דחייב תרתי אפי' בזאח"ז ע"ש ועי' מל"מ ז"ל בפ"ג מהל' ט"מ מש"כ בזה ובסוגיא דילן משמע דר' יוחנן לא מחייב אטומאה וטומאה מדמשני כאן בבית כאן בשדה:

דף מג תוס' ד"ה בבית נמי כו' לא היה לנו לרבות להחלו כו' כוונתם ז"ל דאחיוב דביאה אחר טומאה ליכא לאקשויי כיון דקרא כתיב לא יבא כו' אלא איפכא פריך אמאי לא תילף מינה דטומאה וטומאה נמי חייב תרתי ולהחלו אתי לדרשא אחריתי ועיין מל"מ ז"ל בפ"ג שם ומה שהקשה שם דלמא גזה"כ הוא דעל לא יבא דשם אחר הוא חייב שתים אע"ג דכבר מחולל ועומד הוא וי"ל דלא מסתבר דטומאת אהל יהיה חמור מטומאת מגע המת עצמו ואין לחלק בזה:

בד"ה צירף גופו כו' ואומר הר"ם כו' ועי' תוס' שבועות דף י"ז כתבו באורך בזה ועי' תוס' סוכה דף כ"א:

בד"ה הא א"א דלא עייל כו' ולא מצי לאוקמי כו' דלא שמיה ביאה ולא הבנתי דבריהם ז"ל דשפיר מצי לאוקמי דבא אחורנית כולו לאהל המת דבא טומאה וביאה בהדי הדדי דהא כולו אפי' בבית המנוגע טמא אפי' דרך אחורנית וכש"כ הכא במת וי"ל דהתוס' ז"ל לשיטתייהו דבכל הני אוקימתות בעינן שיעשה מעשה. א"כ נהי דבביאת כולו וודאי שפיר קרינן ביה לא יבא מ"מ אין כאן מלקות דלא קעביד מעשה ואתחלת כניסתו לא לקי כיון דהלך אחורנית וכמש"כ גבי פרע עליו המעזיבה כנ"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה. וכן למר בר רב אשי דמוקי דעייל כשהוא גוסס צ"ל דכניסתו חשיב מעשה כיון דהוא גוסס וקרוב למיתה וכבר כתבתי לעיל בשמעתא דמי שנזר בקבר דבכל הני שהייתן חשיב מעשה ושם הארכתי בדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ שפיר הוי מצי לאוקמי דבא דרך אחורנית. אבל בעיקר האי דינא דפשיטא להו להתוס' ז"ל דדרך אחורנית לא חשיב ביאה כמו בבית המנוגע איכא לספוקי טובא דבית המנוגע שאני דביאה במקצת לא הוי ביאה מש"ה בעינן דוקא ביאה כדרכו אבל באהל המת דאפי' באבר אחד שהכניס כבר נטמא ומנא לן דבעינן דרך ביאה דווקא גם בלאו דלא יבא אלא דע"כ משמע הכא דלאו דלא יבא לא עבר אלא בראשו ורובו אבל בכניסת אבר אחד לא עבר אלא בלאו דלא יטמא וכמש"כ התוס' ז"ל בד"ה בבית כיון דעייל ידיו יטמא דאהל המת כמאן דמליא טומאה דמי והוי כאילו נגע במת וא"כ לענין לאו דלא יבא ג"כ ביאה במקצת לא שמה ביאה ושפיר י"ל דבעינן דווקא דרך ביאה ועי' בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דבלא יבא אינו חייב עד שיבא כולו ואין זה מדוקדק דמסתברא דבראשו ורובו נמי חייב כמו במצורע דטמא הוא בכניסת רבו ואולי י"ל דדוקא גבי מצורע הוא דטמא ברובו מדאימעיט דרך אחורנית ובכולו אפי' דרך אחורנית טמא כדאיתא בשבועות שם. וע"כ דרך ביאה ברובו נמי טמא וכמש"כ התוס' ז"ל שם אבל לענין ביאת מקדש אפשר בעינן דוקא כולו כמו לענין ביאת הכהן לעזרה בשעת עבודה דצריך שיהיה כולו בפנים כדאיתא בזבחים דף כ"ה ועי' מל"מ ז"ל בפ' ט"ו מהלכות טומאת צרעת שהעיר בזה על חילוף הדינים בכל הני שנאמר בהם לשון ביאה דאיכא דבעינן דוקא כולו ואיכא דבעינן רובו ואיכא דסגי במקצתו כגון ליטמא באהל דנטמא אפי' בכניסת מקצתו והא לא תיקשי דבת"כ ילפינן מכל הבא אל האהל וכל אשר באהל כל הבא אל האהל אפי' מקצתו ע"ש:

ולענין כהן העובד עי' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשים שהביא שם קרא דבבואכם אל אהל מועד וי"ל דהוי כמו גבי חלה דדרשינן בבואכם בביאת כולכם אבל בגמרא שם בזבחים מייתי קרא דבבואם אל אהל מועד ואין כאן מקומו להאריך בזה:

ועיין במל"מ ז"ל פ"ז מהל' ביאת מקדש שהאריך שם לספוקי בנכנס דרך גגין להיכל אי חייב אחר כך בשהה כדי השתחואה. והדבר פשוט דוודאי עובר כמו הכא בנזיר בביאת אהל הטומאה דאפילו פרע עליו המעזיבה עובר אח"כ בלא יבא וקצת יש לדקדק מנ"ל הכא דעובר בלא יבא בכה"ג דהא גבי מקדש איצטריך קרא לנטמא בפנים דמאל המקדש לא תבא לא שמעינן אלא בנטמא בחוץ וה"נ על כל נפשות כו' לא יבא לא משמע אלא שהטומאה קדמה לביאתו אבל אם בא קודם שמת מנ"ל דעובר בלא יבא על שהייתי אח"כ ונהי דגמירי שהייה בזה למלקות וכמו שהארכתי בזה לעיל גבי מי שנזר בקבר אבל מ"מ תרי לאווי ליכא בזה לא יטמא ולא יבא אלא לאו אחד לפרוש מן הטומאה וצ"ע רב בזה ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא דבא דרך אחוריו לענין ביאת מקדש ולענין כהן ונזיר לאהל הטומאה דלא עבר ובדברי התוס' ז"ל שכתבו דלא מצי לאוקמי דרך אחורנית נכונים בזה דברי הא"מ דטומאה ודאי איכא אפי' דרך אחוריו וא"כ טומאה איכא וביאה ליכא עיין שם:

גמרא כגון שנכנס בשידה כו'. מה שהקשו כאן על הרמב"ם ז"ל מהא דאהל זרוק לאו שמיה אהל יתבאר אי"ה לקמן דף נ"ה:

שם גמ' כגון דעייל כשהוא גוסס וכתב הש"מ דס"ל דהתראת ספק שמה התראה או דלא הוי התראת ספק דרוב גוססין למיתה והיינו דאיצטריך לאוקמי דעייל כשהוא גוסס אבל כשהוא חולה לא הוי אפי' התראת ספק דרוב חולים לחיים ולדברי התוס' איצטריך עוד לאוקמי כשהוא גוסס דזה חשיב מעשה מה שנכנס לשם וכמש"כ לעיל אבל אי עייל תחלה ודאי הביאה לא חשיב מעשה ואח"כ לא עביד מעשה ועי' תוס' בד"ה מהכא משמע כו' שהנזיר יושב בבית כו' ואין לדברים אלו הבנה ונראה דכוונתם למש"כ הש"מ ז"ל דהוי מצי לאוקמי שהיה הנזיר בבית והביאו כזית מת לבית דטומאה וביאה באין כאחת וכן הוא כוונתם ושייך לעיל בד"ה דעייל כו' וכ"כ הא"מ ז"ל אלא דלהגהתו אכתי אין פירוש לדברים אלו ונראה כמש"כ אלא דלפי מש"כ לעיל דבעינן מעשה א"כ ליכא לאוקמי בכה"ג שהביאו כזית מת לבית דהא ליכא מעשה:

והרמב"ם ז"ל לא כתב דעייל כשהוא גוסס וכן לא כתב דבעינן שיסייע בהסרת המעזיבה וכ' הכ"מ ז"ל בפ"ג מה' אבל דמיירי שהתרו בו הזהר מליכנס שמא ימות והתראת ספק שמה התראה לדעתו וכבר כתבתי דאם חולה הוא לא הוי התראת ספק דרוב חולים לחיים ועל פריעת המעזיבה כתב ג"כ שהתרו בו אל תכנס שמא יפרעו עליך את המעזיבה וגם זה לאו התראה היא דמנ"ל למיחש להכי ועוד דבה' נזירות כתב דפרע עליו המעזיבה לדעתו דווקא ואי בשהתרו בו כנ"ל אפילו שלא מדעתו ליחייב וכבר כתבתי לעיל בזה בשמעתא דנזר בקבר ע"ש: