קרן אורה מנחות נב

שם גמרא ומ"ש שבעת כבשים כו' דלא מקדשי ולא מעכבי. וכ' התוס' ז"ל דלאו דוקא הא דלא מעכבי דמקרא נפקא לן לעיל ג' כבשים אע"פ שאין לחם וה"נ לחם אע"פ שאין כבשים ואכתי קשה אמאי לא קאמר הש"ס דמהא גופא שמעינן דכבשים מקדשי ללחם מדמעכבי אהדדי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משא"כ ג' כבשים עם הלחם דלא מעכבי אהדדי וצ"ל דנהי דלא מעכבי אהדדי מ"מ כי אייתינהו ושחטן על הלחם דילמא הני נמי מקדשי ללחם אלא דלפ"ז מאי משני הואיל והוזקקו זל"ז בתנופה הא עדיפא מינה איכא למימר דהני מעכבי אהדדי והני לא מעכבי ואפ"ה ס"ד דהני נמי לקדשי ללחם וצ"ל דהא דזקוקים זל"ז בתנופה עדיפא ליה כיון דנעשין כאחת במצות תנופה מסתברא שהם מקדשי הלחם ג"כ אבל עדיין קשה מאי פריך אביי מתודה דליכא תנופה הא תודה מעכבי ללחם משא"כ שבעה כבשים דלא מעכבי וי"ל דהיינו דפריך הכא איכא זבחים אחריני דנהי דבתודה ליכא תנופה ואפ"ה מקדשא היינו משום דליכא זיבחא אחרינ' אבל הכא דאיכא זיבחא אחרינ' דילמא כולהו מקדשי אע"ג דלא מעכבי וגם ליכא תנופה עד דמסיק דילפינן מאיל נזיר השלמים לחוד הוא דמקדשא ללחם וק"ל:

שם גמרא שתי הלחם הבאות בפ"ע ינופו ותעובר כו' כבר כתבתי למעלה דע"כ צ"ל לר"ע בתנור מקדש להו דאל"ה אין שם מנחה עליו כיון דלא קדוש קדושת הגוף ולא דאפילו אי תנור מקדש מ"מ לא אשכחן קרבן כה"ג שלא יהי' ממנו שום דבר למזבח ונחלקו בזה רבה ורב יוסף רבה אמר דלאכילה הוא בא ומשום גזירה שמא יאכלו קודם היתר הכבשים אפילו אם יש להם כבשים וכשיש להם כבשים אפילו לר"ע אסור לאוכלן עד שיתירו אותן דמן של כבשים ורב יוסף אמר דלשריפה אתין מה"ת והך שריפה לאו שריפה על המזבח קאמר דהא חמץ הם ואסור בבל תקטירו אע"ג דכ' קרבן ראשית כו' מ"מ למזבח לא קרב חמץ ועי' זוה"ק פ' תצוה אלא כשריפת פרים נשרפים בבית השריפה ומן הדין הי' מותר לשרפו מיד בי"ט כיון דמצותו בכך אלא ממתין לשורפן שמא יזדמן להם כבשים ויהי' מותר לאוכלן והאי תעובר צורתו לאו לינה קאמר אלא צורת הקרבתו ופרש"י עד אחר תמיד שלבן הערבים דאין לחוש עוד לכבשים וא"כ שורפן בי"ט אחר תמיד של בין הערבים אבל התוס' ז"ל הקשו על רש"י ז"ל לפי שיטתן בקרבן צבור קרב גם אחר תמיד וא"כ כל היום יש לחוש להזדמנות כבשים ע"כ פי' דצורת הקרבתן היינו עד הלילה ובלילה שורפין אותן וראיה מכאן לדברי הרמב"ם ז"ל שכ' דשריפת פרים אפי' בלילה וכמ"ש בזה בח' לזבחים דף ק"ג באריכות קצת ע"ש אך האי דינא גופא אי קרבן צבור קרב אחר התמיד יש מקום עיון בזה ויתבאר לקמן בפירקין בס"ד:

שם תוס' מה ביכורים כו' ואפ"ה איצטריך קרא כו'. זה פשוט דאיצטריך גז"ש דיהי' שהלחם יעכב הכבשים אבל הא תקשי מאי פריך לעיל לר"ע לילף יהי' מיהי' כיון דילפינן הכא מביכורים דבאין בפ"ע וע"כ לא איצטריך קרא דביכורים אלא כי היכי דלא נילף מגז"ש דיהיו דמעכבי הכבשים ללחם דאל"ה לא צריך קרא דלא ליעכב לכמה דליכא קרא לעיכובא וצ"ל דאי הוי גז"ש גמורה הוי עדיפא מדרשא דביכורים והוי ילפינן מגז"ש לעיכובא:

דף מז גמרא כבשי עצרת כו'. ופליגי רבי וראבר"ש רבי אומר דבשחיטה לחוד קדוש ואינו קדוש ויליף מקרא דואת האיל יעשה זבח הזביחה מקדשא וראבר"ש אמר דלא מיקדש הלחם עד שישחוט ויזרוק לשמן דיעשה כתיב עד שיעשה כל עשיות ופליגי אביי ורבא אליבא דרבי אביי אמר דקדוש ואינו קדוש היינו קדוש ואינו גמור היינו דקדוש קצת ולא נגמר קדושתו ורבא אמר קדוש' ואינו ניתר היינו דקדושתו קדושה גמורה היא אבל אינו ניתר לאכילה עד אחר זריקה ולרבא אתי שפיר אע"ג דיליף רבי מקרא הזביחה מקדשא ללחם מ"מ אינו ניתר עד אחר זריקה כמו הזבח עצמו אבל לאביי כיון דגלי רחמנא הזביחה מקדשא מנ"ל דלא הוי קדושה גמורה והנה מסקינן דלכ"ע אליבא דרבי קדוש הוא בשחיטה ליפסל ביוצא והא דלאביי אינו גמור ולרבא הוי קדושה גמורה נ"מ למיתפס פדיונו וכתב רש"י ז"ל תרי נוסחי בזה לחד נוסחא לאביי לא תפוס פדיונו דעל המעות לא חל קדושת שתי הלחם ויכול לשנות המעות לשאר קרבנות והלחם ג"כ אינו יוצא לחולין ולרבא תופס פדיונו ויוצא לחולין וגי' זו נפלאה היא וכמו שהקשה רש"י ז"ל דלרבא פשיטא דאינו יוצא לחולין וכדאיתא בפסחים ועוד אי יוצא לחולין גם לרבא אמאי נפסל ביוצא גם לרבי היכן מצינו קדושת דמים דמיפסל ביוצא ולאביי פשיטא דלא הוי ליה למיפסל ביוצא כיון דאפילו הפדיון לא תפוס. ועוד דאמאי לא תפוס פדיונו אפי' קודם שחיטה כיון שהקדיש לשתי הלחם ועוד דאם אין הלחם יוצא לחולין א"כ אשכחן לאביי דקדוש יותר מלרבא דלרבא יוצא לחולין וכבר כתב רש"י ז"ל לשבשה והעיקר כגי' זו לאביי תפוס פדיונו דנהי דשחיטה קדשה ליה דאינו יוצא לחולין ע"י פדיון מ"מ אין קדושתו גמורה וכי פודיהו מיתפס הפדיון בקדושה ג"כ ולרבא לא תפיס פדיונו כלל דקדוש לגמרי ולא שייך ביה פדיון כלל ולראבר"ש אינו קדוש כלל ונפדה אפילו אחר שחיטה ויוצא לחולין אלא דלפ"ז יקשה הא דקאמר אלא לאביי מאי איכא בין רבי לראבר"ש הא איכא בינייהו דלרבי אין הלחם יוצא לחולין ולראבר"ש יוצא לחולין ע"י פדי' כמקודם שחיטה. והתוס' ז"ל הרגישו בזה בד"ה בקונטרס פי' בסוף דבריהם אלא דלשונם ז"ל מגומגם קצת וי"ל דה"ק בשלמא לרבא היינו דאיכא בינייהו דלרבי חל קדושת הגוף על הלחם על ידי שחיטה ולראבר"ש עדיין אין עליו קדושת דמים אלא לאביי איזה קדושה חלה עליו דלא ליהוי קדושת דמים כיון דתפיס פדיונו ומשני דחלה עליו קדושת הגוף קצת דנפסל ביוצא ומהאי טעמא אין יוצא לחולין ע"י פדיון אלא דהפדיון נתפס ג"כ בקדושה ואפשר לזה נתכוונו התוס' ז"ל במש"כ והשתא א"ב כנ"ל והשתא לפ"ז לאביי דין פסול יוצא ודין פדיון אינן שוין בדינן דדבר המקודש בכלי נחתא עליה קדושת הגוף ואין לו פדיון ואפ"ה לא מיפסל ביוצא ואלו שתי הלחם שנתקדש ע"י שחיטה אין עליו קדושת הגוף גמורה ותפיס פדיונו ואפ"ה מיפסיל ביוצא אע"ג דקדושתן קלה מקדושת כלי. וכבר האריכו בזה התוס' ז"ל לעיל לישב הא דאמרינן לעיל דלאחר שחיטה אבדו כבשים אבד הלחם ואמאי לא פריך ליה לאביי אליבא דרבי וכתב שם דלאביי לא יפוק לחולין משום דתנור מקדש וסוגיא דפסחים דלרבי לא נפיק לחולין גבי תודה הוא דלא כאביי דבלחמי תודה ליכא תנור ואין דבריהם ז"ל מובנים לי אי טעמא הכא משום דתנור מקדש א"כ אמאי תפיס פדיונו ומ"ש מכל המנחות שנתקדשו בכלי דאין להם פדיון ואין פדיונן נתפס כלל אלא ודאי הא דאין יוצא לחולין הוא משום דשחיטה מקדשא ליה במקצת והיינו טעמא דמיפסיל ביוצא ואי לאביי יוצא לחולין בלי קדושת כלי אמאי מיפסיל ביוצאי בלחמי תודה וכן בכבשי עצרת הא משום קדושת כלי לא מיפסיל ביוצא אלא וודאי שחיטה הוא דמקדשא ולא תקשי לאביי אליבא דרבי לעיל הא דאבד הלחם אבל לראבר"ש ולמאי דבעי למימר דתנופה נמי עושה זיקה אפי' לרבי ע"כ צ"ל הא דאינו פודיהו הוא משום דתנור מקדש ולפ"ז לא שייך פלוגתא דאביי ורבא אליבא דרבי גבי כבשי עצרת דלכ"ע לא תפיס פדיונו כיון דנתקדש בתנור וכבר כתבתי לעיל בזה ועוד יתבאר בשמעתין:

והנה סילקא שמעתא דרבי וראבר"ש בקראי פליגי ויש לדקדק מהא דאמרינן במס' יבמות דף ק"ד וכמה שרקקה תחליף ומסיק התם דתליא בפלוגתא דרבי וראבר"ש בב' דברים המתירין אי מעלין זבל"ז ולרבי דאמר מעלין רקקה נפסלה מן האחין מנ"ל הא דילמא דווקא הכא גלי רחמנא דשחיטה מקדשא והכי משמע דדווקא שחיטה היא דמקדשא וראבר"ש נמי מודה דאם לא הי' לחם בשעת שחיטה זריקה לא מקדשא ליה כלל אע"ג דמזה אין ראיה כיון דלא הי' הלחם בשעת שחיטה אינו ראוי לזריקה ג"כ ולהכי לא מקדשא ליה מ"מ מנא לן למילף בעלמא מהכא נהי דגבי קדשים גופא ילפינן מהדדי לראבר"ש כמו בתודה אע"ג דכ' קרבנו על זבח וכן גבי נסכים אע"ג דכ' זבח ונסכים אפ"ה יליף מאיל נזיר דכ' יעשה דבעינן דבכולהו כל העשיות דוקא היינו בקדשים גופא אבל מנ"ל וי"ל דלראב"ש שפיר ילפינן בעלמא ק"ו מקדשים אם בקדשים אין מתיר אחד מועיל כש"כ בעלמא והיינו דאמרינן התם והא ב' דברים המתירין אין מעלין זבל"ז אפילו בקדשים וכ"ש במידי דחול ומשני לא כרבי ולא יליף מהא דרבי דחולין מקדשים לא גמרינן אלא ה"ק לא תיקשי לך דנילף מקדשים דמתיר אחד אינו מועיל כלום דאליבא דרבי קאמרינן דבקדשים נמי מועיל מתיר אחד והא דנפסלה ע"י רקיקה מסברא קאמר הכי ועדיין צ"ע ועמ"ש בח' ליבמות ובח' לנדרים פ' נערה:

שם תוס' בד"ה עד שישחוט כו'. א"כ ה"נ בעי למימר ויהי'