קרן אורה עירובין קט

אפילו אם לא ביטל אבל במקדש שרי אם לא ביטל בפירוש: ע"ב גמרא לימא מסייע לי' מזכר ועד נקיבה פרט לכלי חרס כו' מכאן קשה על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש שכתב דכלי ראשון לטומאה אין לוקין עליו אם הכניסו למקדש אלא מכין אותו מכות מרדות ומשמע דאין איסורו אלא מדרבנן א"כ מאי איריא כלי חרס אפילו כלי שטף נמי אינו מוזהר עליו אם הוא אינו אלא ראשון לטומאה ועוד דא"כ אמאי סובר ר' יהודא שהוי טומאה עדיף הא בשהוי טומאה איכא איסורא דאורייתא ובריבוי טומאה ליכא אלא איסורא דרבנן וי"ל דאדרבה מכאן סייעתא לדברי הרמב"ם ז"ל דאל"ה מ"ט דמ"ד אפושי טומאה עדיף הא בזה עביד מעשה בידים ובשהוי טומאה לא עביד מעשה אבל לדברי הרמב"ם ז"ל ניחא דבשהוי טומאה איכא חדא לקולא דלא עביד מעשה וחדא לחומרא דמוזהר עלי' מה"ת ובאפושי טומאה איכא חדא לקולא דאינו מוזהר עליו וחדא לחומרא דקעביד מעשה ובהא פליגי הי מינייהו עדיף וגם במה שכ' שם דעל הכלי אינו חייב כרת ג"כ לא משמע כן מהא דאמר ר"ע כ"מ שחייבין על זדונו כרת וי"ל דלא קאי אלא אשרץ עצמו ואשרץ ודאי חייב כרת כמו שכ' הרמב"ם ז"ל שם אלא דלפ"ז אפילו נאמר דאיכא מלקות בכלי ראשון לטומאה אפ"ה שפיר נחלקו דמ"ס אפושי טומאה עדיף כיון דליכא כרת בהמיינו ובשרץ איכא כרת ומ"ס שהוי' טומאה עדיף דלא קעביד מעשה ועיין משל"מ שם שהביא דברי רש"י ז"ל פ' הנחנקין דמשמע מדבריו ז"ל דחייב אכלי כרת והוא דלא כמבואר בת"כ ויישב שם דברי רש"י ז"ל בכוונה אחרת ונפלאתי דהא מבואר כאן בדברי רש"י ז"ל המכניס טמא שרץ כלי שנטמא בשרץ חייב חטאת בשוגג וכרת על זדונו אחר כל הנ"ל מהא דאמרינן בברייתא פרט לכלי חרס משמע דבשאר כלי ראשון מוזהר עליו מה"ת וצ"ע: דף קה רש"י ד"ה קושרה אבל כאן לא התירו לך אלא משום שבות וכתב מהרש"א ז"ל דהכא אפילו שבות ליכא כמש"כ התוס' דהוי דבר המותר ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב דעניבה בקשירה נמי אסורה מדרבנן אבל בחיבורו כ' דעניבה מותרת וכן לא מצינו איסור בעניבה ועיין תוס' ז"ל לעיל בר"פ גבי הא דפריך ליענבי' מעניב ודו"ק: הדרן עלך המוצא תפלין