כתוב שם ביצה כא:

ואי אמרת בירא דשותפי היא אמאי מותר והא תנן השותפים שנדרו הנאה זה מזה אסורין וכו' דאיכא למימר דילמא שאני התם כיון דלית בהו בכל הני דין חלוקה לא אמרינן כל חד וחד מדידיה קא מתהני ומשום הכי אסורין אבל לשכות ועזרות והר הבית מקדש קדישי ואינו יכול לאוסרן: א"א אבל בור של מים כיון ששואבים ממנו מים כל אחד לעצמו ביש בו דין חלוקה נמי כמו חצר ומשום הכי אקשו ליה מחצר ולא אקשו ליה מגופא מרחוב ובית הכנסת מ"מ הכל הבל כי לשתי הלשונות שמעמיד המחלוקת במסכת נדרים דרבי אליעזר בן יעקב ורבנן בשתיהן אין בו דין חלוקה קל ממי שיש בו דין חלוקה אבל הקושיא אינה כלום שלא בא אלא לגלות שהאיסור אינו אלא משום שתוף ושתוף משתוף מפורסם אקשי ליה:

והא דתנן אסורין ליכנס בחצר איכא למימר כשנכנס לכולו: א"א אין בדבריו ממש כי משום דקשיא ליה חצר הוצרך לומר כן ואינו דומה כי כניסת החצר כמו הרחיצה הוא לפי שאינה נחלקת אבל הבור כשהוא דולה ממנו כבר הוא נחלק ואמרינן יש ברירה ורבי אליעזר בן יעקב דפליג בכניסת החצר ושרי קסבר כיון דכי מחלקם אית לן ברירה השתא נמי אמרינן לתוך שלו הוא נכנס אי נמי כיון דכי מחלקה מותרין כל אחד בשל עצמו דהא לא נדרו הנאה מן החצר אלא שלא יהנו זה מזה ועכשיו שחלקן לא יהו אלא כמוכרין זה לזה ומותרין הילכך עכשיו נמי מותרין דאמרינן יש ברירה וכחלוקה דמיא ורבנן סברי אין ברירה שהרי עדיין לא נחלקה וזו הסברא שסובר בה רב נחמן במחלוקת של רבי אליעזר בן יעקב ורבנן ולא אתיא כמלתיה דרבינא דבבא קמא דמוקי פלוגתייהו בבור ביש ברירה ומשוי פלוגתא דבור כפלוגתא דחצר ולפום סוגיין דהכא אליבא דרב נחמן לא דמי דלגבי בור בדלייתו מן הבור אפילו לת"ק יש ברירה ובכניסת החצר אין ברירה ולר"א בן יעקב אפילו בכניסת החצר יש ברירה:

ג] דאיכא למימר כיון שנתן לידו של חבירו וזכה בו חבירו איגלאי מילתא למפרע דמעידן הגבהה זכה ביה. ולפיכך הם כרגלי מי שנתמלאו כו': א"א אינו מפרש חצי הצורך דהא איכא לאקשויי על רב ששת ממתני' ואם משנתנה לו אמר אני החזקתי וזכיתי בה תחלה לא אמר ולא כלום וכ"ש כשלא אמר אם כן מאי טעמא דרב ששת דאמר כרגלי הממלא אלא הטעם לענין מציאה כיון שנתנה לו אפילו זכה הוא בתחלה הרי נתנה לו במתנה שהוא אמר לו תנה לי ונתנה לו וזכה מכח מתנה אבל לגבי תחומין מתנה לא מהניא מידי דמ"מ כרגלי הנותן הוא ובהא פליגי רב נחמן סבר כיון שנתנה לו לא מכח נותן זוכה בהן אלא מכח עצמו דאמרינן נעשית ידו של זה כשלוחו של זה ולגבי תחומין נמי כיד עצמו דמי וכרגלי מי שנתמלאו לו הוו ורב ששת סבר הא דאמרינן משנתנה לו זכה לאו מכח עצמו אלא מכח מתנה זכה בה ולעולם הראשון קנה והקנה ולגבי תחומין כרגלי הממלא שהוא הנותן ואנו יש לנו בזה טעם אחר כגון שאמר לו זכה לי ובהא אמר ר"נ כרגלי מי שנתמלאו לו. א"נ אע"ג דלענין מציאה אמר ר"נ לא קנה חבירו לענין תחומין בכל דהו סגי ליה שהרי השואל כלי לחבירו מעי"ט אע"פ שלא מסרו לו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי השואל דקני שביתה בהדיה בדבורא בעלמא הכא נמי קני מיהו אם בזכה לי פליגי הלכתא כרב נחמן ואם בתנה לי פליגי הלכתא כרב ששת דקי"ל הלכתא כוותיה באיסורי והרב ז"ל הניח אותה ותמיה אני למה. וסבור אני שהרב ז"ל סמך על דברי רבינו חננאל ז"ל שכתב בכאן דהדר ביה רב נחמן מהא הילכך הוה ליה כסתם מתניתן דקתני של עולי בבל כרגלי הממלא. ואנו כבר כתבנו מה שנראה לנו. ומחלוקת דרב ושמואל במפקיד פירות אצל חבירו שלא על דעת לטלטלם בו ביום ואמר רב כרגלי מי שהפקיד אצלו קי"ל כרב ואינו דומה לשור של פטם ולא למי שזיכה מתנותיו לאורחים כי הם דעתם ליטול אותם בו ביום ואין הנפקד אוסר אותם לדברי הכל וגם מי שלא ייחד לו קרן זוית. ולא ידעתי על מה הניחה הרב ז"ל שאם דמה אותו לשור של פטם וסמך על דברי שמואל בעבור אותה המימרא לפי שהקשו ממנה למעשה דרב הונא בר חנילאי כבר פרשתי שאין דומים זה לזה הלכך הלכתא כרב במאי דפליגי ולא היא מדחזינן דאקשי עלה דרב ממתני' אלא אם כן זיכה להם מתנותיהם מערב יום טוב. ועוד שהשוו מעשה דרב הונא בר חנילאי למלתיה דרב והא הכא על דעת שיטלו אותם ביום טוב עצמו הוו וקא מקשה מינייהו למלתיה דרב אלמא כי היכי דפליג רב בהא פליג נמי בהא הלכך כי היכי דמדחייה מלתיה דרב מהא כן הכי מדחייה מהא. וכשכתב הרב ז"ל מלתיה דשמואל בשור של פטם וכתב נמי מלתיה דר' יוחנן דהלכה כר' דוסא. וכתב נמי אוקימתא דמתני' בשואל כלי מערב יום טוב דאוקימנא אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב כבר למדנו שאין הלכה כרב ותו לא מידי: סליקו להו השגת הראב"ד ממסכת יו"ט