יוסף אבן יחיא על אסתר ח:טו

ומרדכי יצא וגומר סיפר כי אפילו שהיה שר וגדול אחרי מפלתו של המן ואחרי שנתעשר בעושרו לא גבה לבו ולא רמו עיניו ולא רצה ללבוש שום לבוש מגדולה להיות עיניו ולבו תמיד להושיע עמו. ולכן תכף אחרי שנשלחו ספרי התשועה לכל קצוי ארץ. ושהדת נתנה בשושן הבירה. אז יצא בלבוש מלכות. והוא לבוש הזהב האסור רק לגדולי המעלה תכלת וחור הוא לבוש המשי החשוב אצלנו או ענין דומה לו. ומצבע התכלת והוא הצבוע בדם חילזון. וחור והוא עין הלבן היפה. והנה סרבלו החיצון הנראה היה מזהב ולבושו הנסתר שמתחת סרבלו היה ממשי.

ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן. אין לחשוב כי העטרת היתה נתונה על ראשו כי לכובדה לא יכילנה. אבל היה כאהל אשר לה ד׳ עצים מד׳ ראשותיה ומוליכים אותה ד׳ אנשים מד׳ קצותיה. והיתה מכוסה מבוץ והוא הפשתן הדק והחשוב שבמצרים. וצבועה מארגמן והוא צבע אדום הנקרא לאק״ה. ועל האוהל ההיא היתה תקועה עטרת זהב גדולה. אשר היה סובבת ועוטרת עם גודלה כל האהל. וכן עוד היום באדום נושאים בכבוד אפיפי״ורם תחת אהל כזה ונקרא בלשונם באלדאקי״נו.

והעיר שושן וגו׳ ר״ל העם מהעיר היו שמחים וצהלים. ליודעם היות המלכה בת מלכי קדם וממשפחת רם שהיה להם לכבוד ולתפארת. ועל מעלת ישראל והשפלת אויביהם. לראותם היות האמת אתם וטבע האמת נאהב מהכל.