יוסף אבן יחיא על אסתר ה:ט

ויצא המן וגומר ביום ההוא אשר עלה לגדולה היותר עליונה שבאפשר לעלות. ולאפוקי משם והלאה אשר מזלו התחיל לשוב אחור ולירד עד הגיעו למדרג׳ היותר תחתונה מאבדון ומות ממיתה משונה.

שמח משמחת משתה היין.

וטוב לב והוא השכל כמו גם לי לבב כמוכם. לראות את עצמו אהוב וריע למלך ולמלכה.

וכראות המן את מרדכי שאף שהיה רואה עלותו לגדולה על גדולה מיום ליום. עודנו עומד בעורפו הקשה לבלתי השתחות לו. ולא די זה. כי עתה מחדש הוסיף הרוה על הצמאה כי עד כה כשהיה רואה אותו היה קם ממקומו ברתת ובהלה והיה הולך לו למען לא יוכרח להשתחות לו. ועתה לא קם ולא זע ממנו והיה עומד בעזות מצח כנגדו וכל העם זולתו היו כורעים ומשתחוים לו. אשר זה היה מהחרפה גדולה והבושת אליו כי איש יחידי יובדל מכל הזולת ולא ישתחוה לו כמותם. וכל שכן אם כדעת חכמים ז״ל הראה לו השטר עבדות אשר לו עליו. כי בלכתם יחד בימים הקדומים שדי צבאות עם ללכת לכבוש מדינה רחוקה אשר מרדה במלכם. המן וחילו הגרגרנים אכלו צידתם בטרם הזמן. מה שמרדכי וחילו צמצמוהו. ומרדכי נתן מצידתו להמן ונשתעבד אליו בעדו לעבד בשטר.

וימלא המן על מרדכי חימה. ונתחמם באופן כי מחמת הכעס היה מסכים לקום עליו ולהורגו לולי כי בשכלו התאפק והתחזק ועמד על כעסו מפני יראת המלכות.