יוסף אבן יחיא על אסתר ב:א

אחר הדברים וגו׳ אחרי שנהרגה ושתי ונשלחו הספרים בכל המדינות עם הכרוז להיות כל איש שורר בביתו וגומ׳ ומדבר כלשון עמו. כי להיות שהדיבור תורה על שכל האדם אשר בו יובדל משאר הב״ח תוכרח האשה הספרדית ללמוד הלשון אשכנזי מבעלה. ולדבר בו בביתה. להורות כי האיש הוא העיקר והיא נגררת אחריו להיותה חלקו וצלעתו.

ו כשוך חמת המלך כי עבר ממנו יינו וכעסו.

זכר את ושתי להיותה היפה בנשים ובת מלך ואשתו הראשונה אשר אהב והנה לא יחול שם הזכירה כי אם במקום השכחה. ולהיותה נעדרת כי נהרגה חל עליה שם הזכירה כי על הנעדר נאמר נשכחתי כמת מלב.

ואת אשר עשתה. כי עתה היה נראה בעיניו כי לא פעלה עון ואשמה בדבריה. כי השיבה דברים נכוחים לשאלתו הבהמית והבזויה.

ואת אשר נגזר עלי׳ מרואי פני המלך ויועציו אשר על זה היה חי חיי צער ולילה ויום לא יחשה מלצעוק מרה על מיתת׳ ועל היועצים וגוזרים אותה המיתה. באופן כי השבעה רואי פני המלך היועצים חתו לא ענו עוד מיראתם מחמתו. ולהיות כי במקום שאין איש צריך להשתדל להיות איש לעזר ולהועיל למלכו ושרו. נערי המלך משרתיו הרואים ברעתו. וכי אין איש שידבר על לבו. ויתן תרופה למכתו. דברו הם למלך לאמר אל יתיאש מעלתך מפני מות ושתי. כי מלכותך גדול.