יוסף אבן יחיא על אסתר א:יט

והנה ממוכן הקדים לעצתו ההקדמה הזאת כדי לשכך לבבות העם והשרים ולא יחושו על המלכה. ויצא לפעל רצון המלך בלי נזק המלכות ובלי המיית העם. ואחרי השלימו הקדמתו. נתן עצתו באומרו אם על המלך טוב. והנה לא דבר עוד כנגד השרי׳. להיות כי כבר ראה בהם התחלה טובה בהקדמתו אשר הקדים. וראה כי לא יגמגמו בדבר ולכן עתה דבר עם המלך היות עצתו שתמות ושתי למען ישיב הן בזריזות. מה שהשרים אח״כ יקיימו דברו אם מפני הקדמתו אשר אף עליהם עותה. ואם מפני הירא׳ לבלתי הפר הדבר יצא מפי המלך מהחיוב לעצה ההיא. ואיך הם ישיבו בהפכו מהשלילה.

יצא דבר מלכות וגו׳ כי להיות העון הלז כולל לכל העם והשרים אין ראוי לשאת ולתת בו ולדרוש ולחקור היטב כמנהג בדיני נפשות. רק יצא דבר מלכות מלפניו. ותהיה הגזירה הזאת גזירת מלך לתיקון מלכותו.

ויכתב בדתי פרס ומדי למען לא יעבור הגזירה הזאת. ולא יוכל המלך להתחרט ממנה. והנה הגזירה תהיה ככה. כי על אשר מרתה במלכ׳ ותמאן לבוא במצותו. ש לא תבוא עוד לעולם ושתי לפני המלך. ועל אשר פצתה את פיה כנגדו בדברי בזיון וקצף. כי מלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. והיא תהרג ואל יעבור עוד לפניו. כי בחייה לא היה אפשר להסיר ממנה המלוכה. להיותה מלכה מצד ירוש׳ אבותיה ולא מצד בעלה.