תלמוד ירושלמי סנהדרין ד:ב

משנה: דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי עֵד אֶחָד בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי עֵד אֶחָד לִזְכוּת וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה.

הלכה: דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין כול׳. אָמַר רִבִּי יַנַּאי. אִילּוּ נִיתְּנָה הַתּוֹרָה חֲתוּכָה לֹא הָיְתָה לָרֶגֶל עֲמִידָה. מַה טַעֲמָא. וַיְדַבֵּר יְי אֶל מֹשֶׁה. אָמַר לְפָנָיו. רִבּוֹנוֹ שֶׁלְּעוֹלָם. הוֹדִיעֵינִי הֵיאָךְ הִיא הַהֲלָכָה. אָמַר לוֹ. אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת. רָבוּ הַמְּזַכִּין זָכוּ. רָבוּ הַמְחַיְיבִין חִיְיבוּ. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת מ״ט פָּנִים טָמֵא וּמ״ט פָּנִים טָהוֹר. מִינְיָין ודגל״ו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר אִמֲרוֹת יְי אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזוּקָּק שִׁבְעָתָיִם. וְאוֹמֵר מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ.