אמרי בינה אורח חיים נא

דהוכיח ממס' מנחות אם יש שתים בעוקץ א' ושלש בעוקץ א' דאסור מדאורייתא להביא העוקץ שיש בו שלש ומה"ט הי' ס"ד דאיבעי' דאף אם יש ב' בשני עוקצים וג' בא' דשתים מייתינ' דחזיין ליה רק דמסיק דמעוטי בבצירה עדיף אבל היכא דליכא מעוטי בבצירה איסור דאורי' להביא עוקץ שיש בו ג' אם די לו בעוקץ של א' או שיש בו ב' דרבויי בשיעורא אסור מדאורייתא אף דהכל מלאכה אחת היא א"כ כמו כן אם די לו בעוף קטן ושחט גדול מהראוי ג"כ לומר דאסור מדאוריית' וא"כ למה לא גזרינן בשוחט ג"כ לשמא ירבה בשבילו וצריך לחלק דדוקא שם כיון דהענבים נפרדים על העוקץ נקראת הבצירה על כל א' וא' בפ"ע אף דעושה ע"י שתולש העוקץ ביחד מ"מ כיון דנפרדים זה מזה אסור מדאורייתא רבויי בשיעורא וכן אם מוסיף חתיכות בקדרה אף דליכא רק בישול אחד מ"מ נקרא שם מלאכה על כל פרט ופרט אבל בשחיטה לא איכפת לן אם מרבה בשיעורא אף אם די לו בעוף קטן ושוחט גדול אינו עושה איסור דאוריית' ברבויי. ועי' ריטב"א עירובין (דף ס"ח) בהא דאמרינן שם נשיילו לאימי' אי צריכא נחים ליה אגב אימי' שלדעת בה"ג הוא ע"י ישראל והקשה הא כל שמוסיף במלאכת חולה לצורך הבריא איסור תורה הוא ומורי ז"ל היה אומר כי אולי שאני חמום מים שהכל גוף אחד וענין א' כמו דביו"ט ממלא נחתום חבית של מים אף דאין שבח במרובים וכתב הריטב"א ואין זה מחוור דאתוספות בישול ואתוס' מלאכ' קפדינן מה לי אם הכל גוף א' או ב' גופים וכי יש הפרש בין מבשל חתיכה אחת גדולה למבשל ב' קטנות ועוד הא ב' בעוקץ א' וג' בעוקץ א' פשיטא לן דשתים מייתינן דאסור להרבות כלל ממה שצריך לחולה ואע"פ שהכל קצירה א' עכ"ד מבואר דלית לי' סברא זו לחלק דשאני גבי ג' בעוקץ א' אף דהכל קצירה א' מ"מ נקרא' הקציר' ע"כ פרט ופרט משא"כ לגבי מים דהכל גוף א' וצריך לחלק בין שחיטה דלא איכפת לן בין גדול לקטן ובאמת מה שהקשה הריטב"א על מורו מצאתי בחידושי הרא"ה ביצה (דף י"ז) ליישב שכ' בממלא נחתום הא ודאי פשיטא שהוא בגוף א' ממש ועדיפא משתים בעוקץ א' ומיהו אפ"ה בחמין של חולה אסור לבריא דלא פלוג רבנן א"נ שמה ירבה בשבילו בשתי קדרות עכ"ד ואפשר כונתו מ"ש עדיפא משתים בעוקץ אחד הוא מטעם שכתבתי דשם עכ"פ ניכר הפרטים ועל כל פרי ופרי חל שם קציר' משא"כ במים ואף די"ל בהך דג' בעוקץ א' איירי בפרי א' שהיא גדולה כשיעור ג' גרוגרות דודאי אין הגרוגרות נגדלין באילן דאחר שנתייבשו מיקרי גרוגרות ואז אין שם בצירה עליהם אלא ודאי דנקט שיעורא דגרוגרות ואיירי בפרי א' ששיעורה כג' גרוגרות ואף דהוי בצירה א' מ"מ אסור אף דאינו נפרד מ"מ כיון דפתיח בי' שיעור שא"צ לו לחולה ויש לפנינו עוקץ אחד שיש בו שיעור שתי גרוגרות הצריכין לחולה אסור לדעת הר"ן מדאורייתא ומ"ש מים. מ"מ ע"כ צריך לחלק דהא מבואר בר"ן מס' שבת (סוף פי"ג) דלענין פקוח נפש אפי' מתכוין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פ"נ מותר וכיוצא בזה ביומא (דף פ"ד) והטעם מפני שהוא מלאכת מצוה וחובה היא עליו לפיכך אע"פ שמתכוין עם אותה מלאכ' למלאכ' אחרת האסורה בשבת התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום ענין מפ"נ המוטלת חוב' עליו אבל מלאכת הרשות ח"ו ועי"ש עוד משם ירושלמי בפורס מצודה ונתכוין להעלות תינוק ולהעלות דגים דמותר ג"כ וקש' לכאורה הא למ"ש הר"ן ביצה הנ"ל דרבויי שיעורים ביו"ט מותר הואיל דהותר' משא"כ בפ"נ דדחוי הוא אסור אף מדאוריית' להרבות בשיעור' ואם שנים בעוקץ א' וצריך לב' וג' בעוקץ א' אסור מדאורייתא לקוץ העוקץ של שלש ומאי שנא דמותר לצוד אף דגים בהדיה ומ"ש הר"ן דהתירו חז"ל כדי שלא ימנע מפ"נ ע"כ דסובר דל"ה רק איסור דרבנן דאיסור דאורייתא לא יתירו חכמים מה שאינו לצורך פ"נ וע"כ צריך לחלק דשם איירי דיש שיעורי גרוגרות נפרדים וכיון דיש לפניו לתלוש העוקץ של ב' אם קוצץ של ג' נראה כאילו עושה מלאכת איסור לבד משא"כ בפורס מצודה דע"כ צריך לפרוס המצודה ומעש' זה של פריסת המצודה הותר לענין פ"נ לא איכפת לן אם נתכוין ג"כ לצוד דגים כיון דאף אם לא יתכוין לצוד דגים בהכרח לפרוס המצוד' הוי המחשבה לצידת דגים כמחשבה בלי מעשה משא"כ בשלש בעוקץ א' דכיון דיש א' שא"צ לחול' צריך להניח מעשה התלישה מן עוקץ הלזה של שלש ויקוץ של ב' ועדיין צ"ע ומ"מ נראה אם די לו בעוף ושוחט בהמ' אפשר דהוי איסור דאוריית' ומ"מ בשביל זה לא גזרו לאסור לבריא כדי שלא ירבה לשחוט בהמ' דלא טעו אינשי בזה וצ"ע

[ועיין נתיבות המשפט (סי' צ"ז) שכ' לדון בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט אם חייב לו שני חובות ועל חוב א' מותר לעבוט כמו עיסקא דמותר לעבוט על פלגא פקדון וכשתופס חפץ אחד ששוה בעד הכל אין בו איסור דעיקר התפיסה הוא משום פלג' פקדון אף דאפשר לו לתפוס חפץ קטן בעד הפלגא פקדון ותופס בכונה חפץ גדול כדי שיהי' בידו גם נגד הפלגא מלוה, וראי' מב"מ (דף ל') בהא דבעי שם שטחה לצרכו ולצרכה מאי ופשט מהא דכנסה לרבקה ודשה כשירה כו' ומשני שאני התם דכתיב אשר לא עבד בה מ"מ הרי מוכח במקום דליכא גזה"כ מותר כשמכוין בשביל דבר המותר ובשביל דבר האסור וע"כ כונתו אף דאנן פסקינן שם בלצרכו ולצרכה דאסור כמבואר בח"מ (סי' רס"ז) הוא משום דחיישינן שמא ישכח עי"ש סמ"ע (ס"ק כ"א). ולכאורה יקשה מדברי ש"ס מנחות הנ"ל דאסור לתלוש שלש בעוקץ א' אף מדאורייתא וכמ"ש הר"ן הרי דקצירה אחת אסור במקום שיוסיף מכדי הצורך אולם י"ל דשם משום דפ"נ לא הותרה רק דחויה היא אצל שבת לכך אסור להוסיף מכדי צורך החולה דזה לא הותר לו משא"כ לענין לכנוס לביתו לעבוט דהותר לו לגמרי ליקח בעד הפלגא פקדון יכול ליקח מה שחפץ ולכך יכול ליקח חפץ גדול ולהסוברים דהותרה ורבוי' בשיעורין ל"ה רק איסור דרבנן משום גזירה י"ל דכיון דלא מצינו הגזירה באיסור אחר מלבד באיסור שבת לא נוכל לדמות גזירות חז"ל זה לזה ולכך רשאי ליקח החפץ הגדול]

סי' ח"י אם עשה מלאכה האסורה מדרבנן לחולה בשבת. אם מותר לברי', לכאורה למ"ש רשב"א חולין שם דל"ג שמא ירבה חתיכות קודם שיתן על האש דבכה"ג ליכא אלא איסור דרבנן א"כ לדבריו במלאכה דרבנן מותר לבריא אולם מדכ' הרמ"א דאפילו בישול ע"י נכרי אסור בשבת והוא מדברי תו"ס גיטין (ד"ח) דמה דאמרינן בעירובין שם ליחום אגב אימא דוקא במילה התירו ובאמת בתוס' שם לא ברור להם כך רק כתבו ושמא דוקא לצורך המילה אבל לצורך דבר אחר אפילו ע"י עכו"מ אסור להרבות משמע קצת דרק שיאמר לעכו"מ להרבות בשפע בזה אסרו וסברו דמה דאמר ניחום אגב אימא היינו שיאמר לעכו"מ להרבות וזה הי' אסור אם לא לצורך מילה אבל אם אמר סתם להעכו"מ שיעשה מלאכה לצורך החולה ונתותר דאף בזה יהי אסור לישראל לאכול בשבת מטעם שמא ירבה בשבילו אינו מבואר מדברי תוס' וראיתי בע"ש דמפרש דברי רמ"א דכיון דאסור לרבות בשביל ישראל לכך אסור דחיישינן שירבה הנכרי בשבילו. והקשה הא לדעת רשב"א דהיכא דאם ירבה לא יעבור רק על איסור דרבנן לא גזרינן וביותר יקשה על הר"ן שהביא הב"י דמדבריו במס' ט"ז מבואר דאוסר לאכול בשבת מה שבישל הנכרי וגם הוא אינו חולק על הרשב"א אדרבא מדבריו מס' ביצה מבואר דאף בקדירה אחת ריבוי שיעורין אסור מה"ת ומש"ה גזרינן שמא ירבה בשבילו וכתב דהאי דעירובין דוקא ע"י עכו"מ הוא ומשמע דע"י עכו"מ כיון דליכא איסור דאורייתא לא גזרינן. אולם ראיתי למרן עק"א ז"ל בדו"ח מס' ערובין שם דעמד ע"ד הר"ן דלדבריו כיון דריבוי הוי ג"כ מלאכה דאורייתא מה הפרש בין עם עושה בריבוי שיעור או אם נתיר לכתחילה להחם לצורך המילה אולם המעיין בר"ן שם יראה דביו"ט דמותר בריבוי שיעורין הוא משום דצורך יו"ט הותרה ולא דחויה וכיון שהוא בטורח אחת הותר אף תוספתו משא"כ אצל חולה דשבת דחויה הוא ולא הותרה לכך תוספתו כמוהו ומיתסר מה"ת ולא ניתן לדחות אצל חולה ולפי"ז זה דוקא מה שישראל עושה מלאכה לצורך חולה דזה לא הותרה רק דחויה אבל מה שהנכרי עושה לצורך החולה דזה ליכא איסור תורה רק חז"ל אסרו אמירה מטעם שבות וכן שלא להנות ממלאכתו אף דלא נעשה שום איסור מלאכה בשבת דהנכרי אינו מצווה לשבות רק חז"ל גזרו מטעם גזירה שלא יאמרו לנכרי כמבו' שבת (דף קכ"ב) (סי' רע"ו) ובזה כיון דהוא צורכי חולה לא גזרו והותר' בשבת ממילא ליכא איסור במה שהנכרי הרבה בשיעורו לכך אף דגם לצורך מצוה דמילה אסור לאמר לעכו"מ שיוחם מ"מ אגב אימא דהוי צורכי חול' דהוא מות' גם הנתוסף לא נאסר וז"פ אולם למה יהי' אסור לבריא כיון דליכא בזה גזירה שלא יעבור על איסור דאורייתא בריבוי וצ"ל דמ"מ החמירו שלא להנות דשמא ירבה בשבילו בפרטות וכמו דמבואר (סי' ר"עו) די"א במדורה משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו וה"נ דכותי' ועיין ברבינו יהונתן עירובין שם דפי' בהא דליחום אגב אימא היינו דמותר לחולה שא"ב סכנה וליחם ונרחוץ התינוק עם אמו לפני המילה ודלא כמו שפירש"י שם דצריכה חמין לשתות. ויש להתבונן מה ראה על ככה דהי' צורך האם לרחיצה וי"ל דהא ע"כ אזיל שם בדבריו לשיטת הרי"ף דע"י נכרי אסור במלאכה דאורייתא ואף דלעיל מיני' שם בפי' ול"ש לך בין שבות דאי"ב מעשה מפרש לדע' ושיט' בה"ג דאף מלאכה דאורייתא שרי ע"י נכרי מ"מ בהך דניחום אגב אימיה מפרש אליבא דשיטת רי"ף והי' קשה לי' מה מועיל דניחים אגב אימיה הא ריבוי שיעורא ג"כ אסור מה"ת והוי מלאכה דאורייתא וכמו שגימגם רע"א ז"ל על הר"ן לכך מפרש דאיירי דאימיה הי' צריכה לרחוץ בחמין ונרחוץ התינוק עם אמו דליכא אף ריבוי שיעורא

ועיין תוס' שבת (דף ל"ט ע"ב) ד"ה אא"כ שכתבו ונראה לר"י דיכול לחמם אף יותר מכדי שתי' כדאמרינן עירובין נישיילה לאימיה כו' מדבריהם מבואר דפירשו ע"כ כמו שפי' רש"י דאימיה הי' צריכה לשתיה וע"י נכרי מותר המותר משום מצות מילה כמ"ש תוס' גיטין והם סברו דריבוי שיעורא ל"ה רק איסור דרבנן ומותר אף להרבות בפירוש בפועל ממש. וראיתי בדו"ח שם דהקשה למה להו לראי' זו דאפשר לדחותה דמדרבנן אסור והתם משום מצות מילה הקילו ואמאי לא הביאו ראי' מביצה (דף י"ז) ממלא נחתום חביות הרי דביו"ט לכתחילה מותר בכזה. ונראה דלכך לא הביאו משם די"ל שם אינו