אמרי בינה חושן משפט קכא

משם דשם אחרי שהב"ד רואין שהחזיר אבידה ראינו שחזר בתשובה ואמרינן שבאמת אולי העידו הקרובים שקר או יהי' באיזה אופן שיהיה מ"מ אנן סהדי שחזר בתשובה ואף שהעדים אומרים שכ"ז שלא החזיר הרבית עדיין פסול הוא מ"מ כיון שאח"כ ראינו שהדבר נוגע לממון קרוביהם שוב א"נ אבל בב' עדי צירוף מה מהני חזרת תשובתו כ"ז שלא החזיר לאחד מהם מעידין שני עדים כשרים שעדיין עומד בפסולו ואף דכ"א א"נ להוציא ממון ע"פ ע"א מ"מ שניהם מעידין שלא שב בתשובה ונשאר בפסולו וא"כ אמאי מצטרפין יחד ומקבלין מהם עדותן. ויש עוד לעיין בזה ועיין במ"ש בסי' שאחר זה

ודע דבגט דלא מצטרפין זה דוקא אם מעידין על חיוב קיום התנאי דעדיין יש בידה לקיים הגט ע"י קיום התנאי וכיון דאם תנאי זה אמת ל"מ קיום התנאי השני וכן אם הראשון משקר והשני אמת ל"מ קיום התנאי הראשון לכך אין להם צירוף אבל אם מעידין על ביטול התנאי היינו שכבר עבר זמן ולא נתקיים שום תנאי משני התנאים בזה ודאי מצטרפין כיון דלדברי שניהם שלא נתקיים שום תנאי מעידין על ביטול הגט ועדיין א"א היא וז"פ והוצרכתי לכתוב זה שראיתי בס' שער משפט (סי' ל' ס"ק ד') שעמד ג"כ על סברא הזאת של התו"ג וכאשר כתבו תלמידי רמב"ן וכתב ולפי"ז אף בשטר ע"ת בכה"ג שיש ב' עדים שמעיד כ"א ע"ת אחר שהי' שכשיעשה כן הלוה יפטור מהחוב והלוה רוצה לקיים שני התנאים לא מצטרפינן להעדים לפטור את הלוה מה"ט עכ"ל ודבריו אינם אלא דברי תימא כיון דאחר שיקיים הלוה שני התנאים יש לפנינו שני עדים המעידין על הפטור למה לא מצטרפין וכמו"ש ג"כ גבי גט על תנאי דודאי אחר ביטול הגט ע"י שלא נתקיים התנאי מצטרפין וכמו שכתבתי. ועיין ספר בית מאיר (סי' קמ"ג) ובמה שיש לעיין ע"ד עפ"י מה שכתבתי

סי' כב ואם העיד ע"א שלוה מנה בניסן והכחישו הלוה ונשבע להכחישו ואח"כ בא ע"א והעיד גם על מנה באייר אם מצטרפין וחוזר וניער העד הראשון לצרפו להשני לחייבו מנה דבש"ע (סי' פ"ז סכ"ח) מבואר אם בא שוב עד שני והעיד על אותו מנה דחייב לשלם ונעשה חשוד ע"פ אבל בצירוף משני מנים י"ל דלא מצטרפין וכן נסתפק בזה אאזמ"ו זצ"ל בספרו ד"מ (סי' נ') וכבר רמזתי בהשמטות בדברי חיים שבתשובת זכרון יוסף העלה בפשיטות דאחר שנשבע נגדו שוב אינו מצטרף ולעומת זה מבואר בס' בשמים ראש (סי' רל"ד) דכתב דחוזר וניעור אף דמקום יש לומר שלקח בעליו השבועה ולא ישלם אבל נראה דמשעת עדות נתקבל ע"א כשר ועומד להצטרף כשיבא חבירו ול"א קם דינא דתיכף בבוא הב' ידענו מיהת בתרי סהדי דחייב לזה מנה אחת [ועיי"ש שכ' אפי' בב' עדים לב' בני אדם בע"ד כותבין הרשאה זה לזה ומצטרפין עדותן למנה אחת וזה צ"ע כיון דאינו יכול להוציא רק לחייבו שבועה מה מהני הרשאה] ומדבריו מבואר דאף א"צ להעיד מחדש ואף אם כבר מת העד הראשון י"ל דמצטרף וי"ל אף דעומד להצטרף אף אם יבא חבירו לאחר זמן רב כמו"ש שם מ"מ בעינן שיהיה קיים בשעת גמ"ד לחייבו ע"י

והנה נראה לתת טעם לסברת הזכרון יוסף דאף דמבואר ברמ"א (סי' ל"ד) בב' עדים אחר שנשבע נגד כ"א ואחד פסלינן להו וכן בנשבע נגד העד יכול אח"כ העד ובע"ד להצטרף לפסלו וקצת משמע שם בסמ"ע דרק הבע"ד צריך להעיד מחדש כיון דקודם לכן לא הוי עליו תורת עד אבל העד שכבר העיד בת"ע אינו צריך להעיד שוב שנית אף דקצת משמע מלשון תשובת רא"ש (כלל ל"ח) דצריך ששניהם יעידו מחדש מ"מ כבר דקדק הג"ת (שער יוד ח"א) דאינו צריך העד להעיד מחדש עיי"ש מ"מ זה דוקא שם דעד הראשון העיד שזה חייב מנה ואם ישבע יהיה שבועת שקר לכך כשיש שנים על עדות הזאת שנשבע לשקר מפסל. אבל היכא דנשבע נגד העד הראשון ושוב בא עד השני על הלואה אחרת אינו חוזר וניעור העד הראשון כיון דעדותו הוא נגד חזקת כשרות דהאי גברא ולא מיבעי' להסוברים דעד א' אינו נאמן לנגד חזקה אף באיסורין רק לענין ממון חייבו התורה שבועה לברר הדבר כיון דנוכל לברר א"כ בזה לא יש לו תורת נאמנות רק לברר שישבע אבל למפסלי לאחר שנשבע זה מעיד נגד חזקה חזקת כשרות האלימי ואף לשיטת הסוברים דעד א' נאמן באיסורין אף במקום חזקה מ"מ דוקא באיסורין אבל למפסל גברא בעי תרי סהדי הכשרי' וכיון דלא נוכל לקבל עדותו למפסל אותו ולומר שלשקר נשבע שוב לא נוכל לצרף אותו להשני המעיד על הלואה אחרת ולומר דעכ"פ תרי סהדי מעידין דזה חייב מנה אחת כיון דברור לנו דלא נוכל לחייבו עפ"י עד הראשון דעדותו יתעורר עכשיו להיות נגד חזקה אלימתי חזקת כשרות ונשאר בחזקתו לכל דבר וכשר לעדות דעלמ' ולשבועה וע"כ מחזקינן אותו דהעד או שהעיד בשקר או בדדמי וכיון דלא יש לנו שום ספק בעדותו לדון על ידו לא נשאר רק עד השני והתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר וכאן ברור לנו דלא מחייבינן לי' עפ"י הראשון כיון דהתעורר עדותו לנגד חזקה

וראיתי בס' שער משפט שתמה ע"ד זכרון יוסף ולמ"ש יש מקום לסברתו. ומה שהביא מש"ע (סי' פ"ז סכ"ט) אינו דומה לזה דשם שניהם מעידין על פסולו ונעשה חשוד כיון דגם השני מעיד שנשבע לשקר משא"כ אם מעיד על הלואה אחרת כיון דמחזקינן ליה להלוה בחזקת כשרות ולא נעשה אף ספק חשוד לא נוכל לצרף עדותו של הראשון אל השני ולא נשאר רק עד הב' ואין מוציאין ממון ע"פ

ומה שהביא ראיה מש"ס כתובות (דף כ"ו) בנפק עליה קלא דב"ג ואחתיניה ואתא ע"א ואמר ידענא בי' דכהן הוא ואסקוניה ואתו ביה תרי ואמרו דב"ג הוא ואחתוניה ואתא ע"א ואמר דכהן הוא דמצטרפין העד בתרא להעד קמא אף דכבר נכחש העד קמא עפ"י ב' עדים מצטרפינן ליה להעד בתרא כן נמי בנידון דידן עיי"ש. ולענ"ד אינו ראיה דשם העד קמא כשהעיד דכהן הוא אז ל"ה נוגע בדבר ואז העד כ"מ שיעיד על זה שב"ג הוא מעיד שקר וכשבאו להכחישו אז הוי תרי נגד חד ולכך כששוב בא ע"א לצרפו נתעורר הראשון ולשווי' כתרי נגד תרי וחוזר לכשרותו דאל"כ איך יכשיר העד הראשון אחר שכבר נפסל כשנעשה מוכחש מפי שני עדים ואיך חוזר לכשרותו ע"י עד אחד וע"כ צריך לומר דכיון דכל עד המעיד הוי אז כמעיד מיד מי שיעיד להיפך זה מעיד שקר וכמו שהבאתי לעיל משם הגאון מו"ה חיים יונה ז"ל רק אם שנים מכחישין נאמנים נגד אחד וכשבא שוב ע"א נתעורר להצטרף להיות כתרי נגד תרי. משא"כ היכא דכבר נשבע ונשאר בכשרותו ע"כ צריך אתה לומר דנתבטל עדות הראשון י"ל שפיר דאינו חוזר וניעור להצטרף כיון דע"כ אתה צריך לחייבו ע"י עד השני והתורה אמרה לא יקום עד אחד באיש

שוב ראיתי בש"מ מס' סנהדרין שבסוף ס' חמרא וחיי (דף ל') בדברי הרב המאירי ז"ל שכתבו גדולי פוסקים בנשבע להכחיש את העד ואח"כ בא עד השני שמחייבין את הנתבע ונעשה חשוד וכ' וז"ל ומ"מ דוקא כשמעידין על מנה אחד אבל אם העידו זה על מנה א' וזה על מנה שני אעפ"י שהן מצטרפין לחייבו בזו הואיל ונשבע כבר נפטר מעדותו של הראשון ועד שני על מנה אחר הוא מעיד ולא סוף דבר בהלואה אחר הלואה אלא אף בהודאה אחר הודאה נמי אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי כלומר שהדבר ספק ושמא כך הוא אלא כל שהעידו על מנה א' אף אם נשבע ע"פ האחד מחייבין אותו ע"פ השני שנצטרף עמו ויש ראיה לזה מכתובות גבי דאתא חד סהדי ואמר דכהן הוא ואסיקוניה כו' אעפ"י שמשבאו שנים נתבטלה עדותו של הראשון לכשיבא השני הוא חוזר וניעור ומצטרף עמו עכ"ל הרי דהביא ראי' מש"ס כתובות הנ"ל רק כשהעידו על דבר אחד ומנה אחד דאז חוזר וניעור ולא כשהעידו על שני דברים דאז אחר שנשבע להכחיש את העד לא נוכל עוד לצרפו להעד אחר דהוי כמוציאין ממון עפ"י עד השני בלבד והתורה אמרה לא יקום ע"א וכיון שזכינו לאור המאירי ז"ל אשר בעל זכרון יוסף כוון לדעתו ודאי הגם שהשער משפט כ' ברור לדינא בלי שום פקפוק להיפך שומעין לדברי הראשונים ושלא להוציא ממון אולם בהודאה אחר הודא' די"ל דשניה' אחד מנה קא מסהדי צ"ע למה אין מצטרפין אף אחר שנשבע להכחיש הראשון דהא מ"מ יש שני עדים דהודה על מנה וצריך לומר כיון דמ"מ לא נעשה חשוד על השבועה די"ל דהראשון משקר כיון דנאמן בשבועתו להכחישו ולא נשאר רק עד השני ולא יקום ע"א בממון

וגדולה מזו מסתפק הרב המאירי ז"ל שם אם אחד אומר בפני גזל מנה בניסן מראובן ואחד אומר בפני הלוה מנה מראובן בתשרי די"ל דאין מצטרפין דיש לחלק מהלואה אחר הודאה שמאחר שהוא בא לפסול גופו בעבירה שמעיד עליו שגזל וא"נ על כך א"נ על המנה וסיים והדבר צריך תלמוד והיינו די"ל דל"ש לומר בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלענין ממון כיון דתרוייהו מעידין דחייב לו מנה מצטרפין ולענין פסול לא האמינו התורה לעד אחד ומ"מ מסתפק ליה די"ל כיון דלא נוכל לקיים עדותו לפסלו לא מצטרף עמו העד שהעיד על הלואה אחרת. וזה הכל כשלא נשבע להכחישו אבל כשנשבע להכחישו כ"ז שלא נוכל לפסול את הנתבע לא מצטרפין אף בהודאה אחר הודאה כיון די"ל דלאו אחד מנה קמסהדי וכיון דלא נוכל לפוסלו ממילא קם דינא ולא מצטרפין לגבי העד האחר. ואף דיש קצת מקום לומר דהרב המאירי ז"ל לשיטתו שהבאתי משמו לעיל דסובר דעל שני מיני עבירות אין מצטרפין לפוסלו והטעם כמו"ש לעיל (סי' כ"א) כיון