אילימה קכט

מלבישי' השרשים ההם אזי תתהפך לרחמים ותלבין. ואל הג' שהגבור' נכללת מי' בסוד הרע' הן אמת כך היא אמנם הדעת שבכל מדה ומדה יהי' בחי' לפי המדה ותתלבש ותתעלם במדה עצמה והנה המדות בהיותם רחמים כלולות מי' וי' מי' אמנם כאשר הם פועלות בדין יתלבש ויתעלם כח"ב שבה בז' ולכך עיקר ב"ד הם ע' שג"ר יתעלמו בתוכן כנשמה תוך הגוף על הדרך שפי' ולא כ"כ ממש אלא יהיו משתתפות ופועלות ולא פועלות שהרי אין הכתר הכלול בגבורה ברחמיו כגבורה בכתר עצמו ודאי. אמנם מרפה קצת הדינים והעניינים הם בהדרגה. הא' הוא כתר עצמו ממש שהוא משתתף בדיני' כנשמה בתוך הגוף כדפי'. הב' כתר שבגבור' שמשתתפת יותר מפני שכבר רפו רחמיה. הג' ז' שבגבור' המשלימי' לשבעים מפני שכל א' כלולה מי' שאלו הי' מז' הי' ז"פ ז' והיו מ"ט. אמנם קי"ל שגזר דין הוא מע' ב"ד שלם וכן אמרו קורעי' לו גזר דין של ע' והרי הז' כלול מי' אמנם רפה רחמי כתרים שבז' ויהיו רחמים רפויים מלובנים קצת שאין הגבורות שוות ודאי ועד"ז יתפשטו הדינים ויוכללו מעשר ואין חשש:

פרק ב תיקוני הכתר הם ב' בחי'. הא' הוא עצמו' הב' הוא לבוש הנה הלבוש ייתיחס בשם שער והם ב' בחי' שער הראש ושער הזקן וכנגד שניהם אומר הכתוב שער רישיה כעמר נקא לבושי' דשער שהזקן המלביש הלחיים כתלג חוור והנה התוכיות לא פי' הכתוב רחמיו אלא סתם נאמר ועתיק יומין יתיב שער רישיה כעמר נקא דהיינו הצמר הלבן ברחמיו נקי מכל דין ולבושיה כתלג חוור בלובן הרחמים וכ"ש העצמות התיכוני שהם התי' המכונים בשם עצם האדם ובשרו כגון ראשו ומצחו ועיניו וכיוצא שיורו על תוכיות ועצמות יותר מהשער שהרי האדם אין שערו עצמותו כבשרו ועד"ז הנמשל כאשר נבאר ועד"ז הוא בעל הלובן בין בבחי' השער הלבוש המתגלה בין בבחי' המציאות העצמי אשר לכתר בכל בחי' עתיק יומין יתיב ירצה יש לו ישיבה וגילוי על הספי' התחתונות שהם כסא שיש בהם דין והוא כופה דינם ומהפכו לרחמים וממתיק אותו והיינו יתיב על כסא הדין כאומרו כורסיי' שביבין די נור ולא שיפעול הדין אלא כופהו בהיות הכסא מוכן לישיבתו עליו וענין הכתוב באומרו עד די כרסוון רמיו היינו שהושלכו כסאות הדינים ממציאות דינם וקושיו' ורפו דינם ונמתקו והטעם משום דע"יו יתיב להכפות הדין ולבטלו כדפי' שהכל נמשך אחר השרש ואחר ששרשי הגבור' מלובנות שם בהיות' מאירות משם דהיינו ישיבת הכתר על כסא מיר כורסוון רמיו מדינם ונמתקין והנה יש ספי' שיונקים מהם בחי' עצמות הכתר הנעלם ויש בחי' בספי' מקבלות מן הלבושים הנגלים דהיינו השער ודרך כלל כל תי' הכתר דהיינו כל בחי' מציאותו יתיב על כורסייא דהיינו לבטל הדין ולכופו שלא יתלהב העולם בדינים והטעם שהדינים בספי' ג"כ בחי' שונות בספי' התחתונו' יש בחי' מכונות בשערות והן נגלות ויש בחי' מכונות במצחא ועיינין וחוטמא והם עצמות ולזה אמר שביבין די נור גלגלוהי נור דליק ולזה כל תי' הכתר שהם ט' ספי' שבו יושב ומשגיח בספי' התחתוניות למתק דינם ולזה נסתעף ונתקן הכתר בתי' למתק הדינים ומזגיתם. והנה השער כל מקום שהוא יורה על מציאות מתפשט נובע מהעצם לחוץ והיינו ואו. כח נובע מתוכיות ומתפשט ויוצא ולכך יש לו מבוע דהיינו י' ומתפשט והיינו ו' וזהו ענין השער דרך כלל ונודע שעצם הפעולות אינם הספי' העליונות אלא כחות מתפשטים מהם. ולכך כל מקום שימצא מציאות שער ירצה פעולה מתפשט' ונפעל' למטה דהיינו ו"ק שהם סוד הפעולות הנפעלות ושאר התי' אינם פעולות ממש אלא עצם מתקרב אל עצמות הספי' ולכך יתייחסו ו"ק הפעולו' בשם שער ולבוש בין בראש בין בזקן והנה סוד השער הלבוש כל מציאות הכתר והעלימו שהרי כשתצייר בשכלך מציאות ראש והשערות הם מתפשטין מהראש ומכסין הראש מג' צדדיו הנה השער מכסה הכל זולתי מצד הפנים וכאשר נבאר סוד הפנים ששער הזקן יכסה וילביש הלחיים והכל לא ימצא לבין שער הראש לבין שער הזקן אלא פתיח' שנפתח שער הראש שלא כסה צד הפנים ושער הזקן שנפתח לכאן ולכאן ונתן מקום להראות מהעצמות הפנימי שאינו בבחי' דעת אלא בחי' בינה ממש הנעלמ' שהיא בינה שבכתר שממנה התי' מצחא ואודנין וחוטמא ועיינין ואנפין והפה נכללת בכלל תי' הזקן כאשר יתבאר בע"ה ומן הטעם הזה נקרא השער לבוש ודאי דהיינו התפשטות הפעולות המלבישות העצמות הנפלא הנעלם. פרק ג הנה בחי' א' אל הכתר הזה אין מי שיוכל לשער מפני ששעור ומדה אין בכתר עצמו מפני שכל שעור ומדה יש לו תחלה וסוף שהם ב' גבולי השעור ותחלת ההויו' חכמה וסופן בינה בסוד היובל וכאן אין חכמה ואין בינה והוא כעין תחלת מציאותו הכתר היאך ישער כאן שיעור. אמנם הוא החסר הלובן הבלתי משוער שלחסדיו אין תכלית אמנם הוא שמן אפרסמון העליון הנפלא שממנו יתפשט שעשוע אל הצדיקי'