אבן עזרא על תהילים קו

הללויה, מי ימלל - לא הזכיר שם המשורר והוא אומר למשכילים הללו את השם והודוהו על כמה חסדים שעשה עם אבותינו.

מי - הטעם הודו לשם – אף על פי שאין יכולת באדם להלל גבורותיו ולהשמיע כל תהלתו רק קצתה.

אשרי - הטעם: כי שומרי משפט הם ממללים קצה גבורתו.

והזכיר גבורות השם – בעבור גבורותיו בים סוף.

וטעם להזכיר משפט – בעבור עונות ישראל והשם שפטם כמעשיהם.

זכרני - זה המשורר יתפלל אל השם, אולי יראה עת הישועה כאשר תרצה עמך ותבא עת ישועתך.

לראות בטובת בחיריך - כאשר יראו הם.

חטאנו - והנה תחלת תשובת זה המזמור, שהוא מודה חטאתו וחטאת עמו, על כן: חטאנו עם אבותינו כדרך והתודו את עונם.

והרשענו - כנגד פשעינו.

ופעול העוינו – חסר דרכנו או נפשנו והרשענו כן, אולי הוא פועל עומד.

אבותינו, לא השכילו נפלאותיך - האותות והמופתים שעשית במצרים.

רוב חסדיך - עם ישראל במכת ערוב ודבר וברד וחשך ומכת בכורים.

וימרו על ים - שאמרו: הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים, או מאנו לעבור הים.

ויושיעם - כי שמו נקרא עליהם אלהי העברים.

ויגער - דימה רוח קדים לגערה.

בתהומות - מקומות שפלים.

כמדבר - אשר אין שם מים, כי היו להם חומה.

ויושיעם, שונא - הוא פרעה.

ויכסו, צריהם - פרעה וחילו, וכן כתוב: ונער פרעה וחילו.

ויאמינו - בה'.

ישירו - אז ישיר משה.

מהרו - טעם לא חכו כי עצת השם היתה טובה להם, שלא יאכלו בשר תאוה.

ויתאוו, וינסו אל - בעבור היותם בארץ שממה, מאין יבוא הבשר.

ויתן, רזון - מות המתאוים.

ויקנאו - זה שאמרו למשה: כי תשתרר עלינו.

לאהרן - בעבור הלוים: בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, על כן קראו: קדוש ה'.

תפתח - על דרך זמן עומד.

עדת אבירם - הם ונשיהם וטפם והאדם אשר לקרח.

ותבער קרח ועדתו - והקשה מכל אלה.

יעשו - טעם בחורב - במקום ששמעו קול השם.

וימירו כבודם - כינוי לכבוד השם, כדרך כי נאץ נאצת, והכינוי כנגד דוד המלך דרך מוסר ולא אמר לו: כי נאץ נאצת השם ילעגו למו.

וטעם אוכל עשב – דרך בזיון וקלון.

שכחו מושיעם - בים סוף, כי הזמן היה קרוב לצאתם ממצרים על כן - נפלאות בארץ חם.

[שכחו מושיעם - בים סוף, כי הזמן היה קרוב לצאתם ממצרים על כן] - נפלאות בארץ חם.

ויאמר - זה הוא: הרף ממני.

וימאסו - בנסעם מחורב ונאמר להם: עלה רש והם לא האמינו.

וירגנו - כמעשה נרגן.

וישא - שבועה, כדרך בני אדם, שישא ידו אל השמים.

ולהפיל - אם היו כמוהם מורדים, ככתוב בברית השני שכרת משה עם בנ"י.

ויצמדו - מגזרת צמיד בעבור הנשים.

זבחי מתים - לזבחי אלהיהם.

ויכעיסו ותפרץ - שמת חצי שבט שמעון, והעד במספרו ונשיאו, כי הנשים במקום אחר באו.

ויעמד, ויפלל - עשה דין, כמו עון פלילי.

ותחשב - טעם לצדקה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם.

ויקציפו - מי מריבת קדש.

וירע למשה - כאשר אמר: גם בי התאנף.

כי המרו את רוחו - שב אל השם, כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו.

וטעם ויבטא – על השם שגזר על משה שלא יכנס לארץ ושגגה היתה ממשה בעבור כעסו, כאשר פירשתי במקומו. ויתכן היות רוחו רוח משה והוא בטא שאמר לישראל מורים ושכח לדבר והכה והיה ראוי שלא יצא הדבר מפיו, עד שישלים מצות השם.

לא, אשר אמר ה' להם - להשמידם.

ויתערבו - עד למדו אותם והוא הזהירם.

ויעבדו - קראם עצבים דרך קלון.

ויזבחו לשדים - כמו מחשבתם כמו: חנניה הנביא.

ויש אומרים: לשדים - שישודו הדעת, כמו: ישוד צהרים.

וישפכו - מרוב אהבתם לעצבי כנען, שדם בניהם ובנותיהם שפכו להם.

ויטמאו - כי קדושים היו.

ויחר ויתעב - כי הם זנו.

ויתנם - בימי השופטים.

וילחצום, ויכנעו - הטעם כפול, או ויכנעו על דרך או אז יכנע על כן אחריו - [פעמים, והמה ימרו - אחר שנכנעו והוא הצילם.]

פעמים, והמה ימרו - אחר שנכנעו והוא הצילם.

וימוכו - כמו: ומך אחיך, בעבור המ"ם.

וירא, את רנתם - צעקתם, כמו: ותעבור הרנה.

ויזכור - ברית אברהם. והנכון בעיני: ברית סיני, כי שם כתוב: וזכרתי להם ברית ראשונים והם היוצאים ממצרים וכן כתוב: אשר הוצאתי אותם וקראם ראשונים, כי הם אבותינו הראשונים שקבלו התורה בהר סיני, כי כבר הזכיר בפרשה ברית שלשת האבות.

וינחם - דרך משל.

ויתן - זה פירוש ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות הטעם בארץ לא להם.

הושיענו - אמר אחד מחכמי מצרים: כי זה המשורר היה בימי השופטים לפני מלך מלך לבני ישראל על כן הוא אומר וקבצנו מן הגוים. וחכם אחד אמר: כי זה המשורר היה בבבל. והנכון בעיני: כי זה המשורר דבר ברוח הקדש והוא מדבר על לשון בני גלותינו, הושיענו כאשר דבר ישעיהו על לשון המשכילים, למה תתענו ה' מדרכיך.

ברוך - דברי המשורר בנבואה, כי תפלת הושיענו שמע השם וברכו על ישועת ישראל, אז יקרא השם אלהי ישראל. והנכון בעיני: שהוא דבק עם להשתבח, אז נאמר כולנו ברוך מן העולם ועד עולם הוא ברוך.

ומלת אמן – מגזרת אמונה, וחתם במזמור כאשר החל והוא מלת הללויה.