הון עשיר על משנה סנהדרין ח:ב

אכל טבל וכו' עד נפדו . כולהו שכיחי ביין, ואין לתמוה על לשון אכל, דהא סירכא דמשנה זו ודשאר דוכתי דנשנית בבא זו נקט, דמ"מ שתיה בכלל אכילה. ומשום הכי אין הטעם שכתב התי"ט להוציא בבא זו ממתניתין, מספיק להוציא:

אכל דבר שהוא מצוה . מאי ניהו תנחומי אבלים, ש"ס (דף ע:) . והיינו דקתני דבר, שבדבר עצמו שאכל שם עשה מצוה. כי אין שמחה אלא בבשר (עי' פסחים קט.) , ולא נברא יין אלא לנחם אבלים וכו' (דף ע.) , ושתיה בכלל אכילה. ותני סיפא לגלויי רישא דאכל בחבורת מצוה, רוצה לומר אבל במה שאכל שם לא עשה מצוה, כסעודה של עיבור החדש שאין עולין לה אלא בפת וקטנית (שם:) , ואפילו הכי לא נעשה בן סורר ומורה אפילו היו כלם סריקין. ואי לאו סיפא, הוה אמינא דרישא איירי שאכל בחבורת מצוה הדבר שמצוה לאכול כמ"ש רש"י. ואכל בעיבור החדש דפטיר משום דלא הוו חבורה שכלה סריקין, דמסתמא ב"ד המעברין את החדש בסעודה ההיא היו יושבין, ואינו צריך מסתמא לבקש אם היתה כלה סריקין. אבל אכל דבר שאינו מצוה לאכול כגון בסעודה של עיבור החדש שאין עולין לה אלא בפת וקטנית, ובחבורה שכלה סריקין כגון שלא היו עמהם הב"ד נעשה בן סורר ומורה. ועל פי זה אזלה לה תמיהת התי"ט דתמה דהא עיבור החדש לאו דאורייתא, דלא משום מצוה דאורייתא או דרבנן הוצרכה מתניתין להאריך כנראה מפירוש רש"י, אלא משום מה שכתבתי, כן נלע"ד נכון:

אכל דבר שהוא עבירה . סירכא דמצוה נקט, אע"ג דלאו הכי הוא, דהדבר עצמו מותר אלא שהזמן אסור, כמ"ש הר"ב:

עד שיאכל בשר וישתה יין . חזר לשנותו, משום שנאמר דקאי עליו, דאחיובא נחית: