הון עשיר על משנה פסחים ב:ו

בין לחין בין יבשים . כתב הר"ב, דאקלח קאי, דבעלים אין יוצאים בהם אלא לחים. וה"ט דהפסיק בתיבות יוצאין בהם, דלכאורה מיותר הוא, והא דלא נטר ליה עד אמרו ויוצאין בקלח שלהן, משום דבעי למימר אבל לא כבושין וכו' דקאי אף אעלים, ואלו שנא כל הבבא אחר ויוצאין בקלח שלהן, איכא למטעי ולמימר דכולה בבא אקלח קאי ולא אעלים, אבל עתה ששינה מקומה והוסיף בה תיבות יוצאין בהן, פתח לנו פתח לפרשה כתקונה:

כבושים . בחומץ, כ"פ הר"ב ורש"י. וידוע שהחומץ מוציא המרירות מהעשבים יותר מהבישול ושילוק, ומשום הכי הוי לא זו אף זו לגביהן. ומ"מ תמהני מהתוספות (דף לט: ד"ה לא שלוקין) שהעירו על שלוקין, והוכיחו מכאן דשלוק הוי טפי מבשול, כדי שלא יהיו לגבי מבושלין זו ואצ"ל זו, ולא העירו על כבושן דלכאורה הוי זו ואצ"ל זו אם לא נאמר הטעם הנ"ל. ואפשר דטעם זה היה פשוט בעיניהם, ושמלתא דפשיטא הוא ולא הוצרכו לומר דבהכי איירי כיון שכבר פירשו רש"י:

ומצטרפין לכזית . כתב הר"ב, דאחמשת מיני דגן נמי קאי. והזכירו הכא בירקות דלא מתערבי, דמצות אתו במכ"ש דמתערבים יפה:

ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי וכו' . תיבת ויוצאין אכולהו קאי, משום הכי לא קתני ומצטרפין לכזית אחר ויוצאין בקלח שלהן, שלא להפסיק ביניהם: