הון עשיר על משנה כתובות א:ב

ואלמנה מנה . מאה לא קתני דומיא דמנין דבתולה, אלא מנה. משום דהכי אית סימן בגוה, דאלמנה נוטריקון אל מנה, שהיא חסרה מנה מהבתולה, והכי איתא בש"ס דף י' מאי אלמנה על שם מנה וכו' ע"ש:

הגיורת והשבויה והשפחה . ובסיפא הפך הסדר ושנא שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו, והתי"ט נתן טע' בשם הרב ליווא, לסדר של סיפא. והנני מוסיף על זה, טעם למאי דלא נשנה רישא דומיא דסיפא, הוא דסמך שבויה לשפחה, מפני שיש להם שייכות זו עם זו שמעבידים אותם:

שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו . ברישא הזכירם לשון יחיד והכא שנאם בלשון רבים, כי כל אחד מן הצדדים האלה יש להם שייכות בכל השנויים ברישא, דכיון דהבא על הגויה חייב עליה משום נש"גז (סנהדרין פב.) , הרי שלשון פדיה שייך אף בגיורת וכ"ש על השפחה ממש, וכן לשון שחרור שייכא בגיורת מטעם זה וכ"ש בשבויה, ולשון גרות שייך שפיר אף אשבויה דבעת שהיא שבויה הרי היא כגויה שאינה נזהרת בכמה מצות, וכ"ש דשייך בשפחה שהיא פטורה מכמה מצות בעוד שהיא שפחה: