הון עשיר על משנה ביכורים ג:ג

לפי כבוד . פי' הר"ב לפי רוב, ירושלמי (ה"ג יא.) . וקרי לרוב כבוד, על כי ברוב עם הוא כבוד והדר מלך:

ושואלין בשלומן . לפי הנראה מלשון המשנה, הוא ששואלים להם אם באו בשלום, שלא היה להם שום פגע רע בדרך, דהרי תנן אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום, ואם היתה שאילת שלום ה"ל (באיתכם) [ביאתכם] לשלום, אבל באתם לשון שאלה הוא, באתם לשלום או לא. ודוחק לומר דקרינן באתם לשלום, ומדברים להם בלשון נסתר שהוא דרך כבוד, שהרי אף כי בינינו הורגל הלשון נסתר לכבוד, אין זה דרך כבוד בתורה כלל אלא קלון, כדאיתא בזהר (תולדות קמד.) בפסוק (בראשית כז, לא) יקום אבי ויאכל מציד בנו. דעשו דבר לאביו דרך קלון, כמאן דלא מליל עמיה. ועוד דה"ל להיות ביאתם ביוד, ואנן בלא יוד תנן ליה. וצ"ל דעל השאילת שלום ממש לא הוצרך התנא לאשמועינן, כי פשוט הוא דעל כל איש הבא מן הדרך מצוה להקדים לו שלום, כדאיתא בדברי רז"ל (עי' במד"ר פכ"א, א) . וטעמא נ"ל משום דהשכינה מתלוה עמו בדרך כדאיתא בזהר (עי' בראשית מט: ושם נח:) , וכ"ש עם אלו שלוחי מצוה, אלא אתא לאשמועינן דלהראות חבוב המצוה בשעתה, מאריכים עוד עמהם בדברים אלו, מה שאין עושין כן לשאר בני אדם, כן נראה. ונראה שזו היא דעת הרמב"ם, דבחבורו העתיק באתם לשלום, וכן היא הנסחא דירושלמי, ולשון זה של בשלום אתי שפיר בלשון שאלה יותר מבלשון ברכה, שהרי אמרו ז"ל (ברכות סד.) הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום. ואפשר לומר לפי גרסתינו דגרסינן לשלום, דהוו זהירים אפילו בלשון שאלה מלהזכיר להם בשלום, מטעם זה: