הון עשיר על משנה בבא קמא ד

ארבעה . אע"ג דבג' נגיחות נעשה מועד להבא אפשר שיגח ד' ועדיין תם הוא, וחמשה אצטריך דלא תימא ארבעה דווקא:

מועד לקטנים אינו וכו' . מסתברא דקאי אף אאדם כמ"ש התי"ט, מדשנא בבא זו בתריה:

לימות החול משלם חצי נזק . משום דס"ל דלא הוי מועד לשלם נזק שלם עד שיעידו בו שלשה ימים כדתנן בפ"ב משנה ד', הוסיף תיבת לימות לומר שמשלם חצי נזק אף אם נגח יותר מיום אחד בחול:

ימי שבתות . דלא תימא דשבתות היינו שבועות קתני ימי, אבל ברישא דתנן הרי שהיה מועד לשבתות א"א לטעות, שהרי כתיב אחריו אינו מועד לחול, וכן באמר להם לשבתות:

בין שהוא יפה . הואיל ובמין אנושי מדבר נקט לשון יפה ולא לשון שוה כבשור:

שור שהוא יוצא ליסקל . שיצא לא קתני אלא שהוא יוצא להסקל, ש"מ דבנגמר דינו אע"פי שלא יצא עדיין איירי, כמ"ש התי"ט בשם הנ"י:

מוקדש . כתב הרב ונפקא מינה דמועלין בו, ע"כ. וכלומר דאינו נפטר ממיתה מפני שהקדישו, דהא לעיל תנן שור ההקדש בהדי הנהו דחייבין מיתה:

ואם שחטו . וברישא קתני שחטו ולא קתני ואם, כי קרוב לודאי הוא שישחטנו הואיל וכבר נגמר דינו וצריך למות, דקסבור שבענין זה יותר באכילה, אבל הכא דעדיין לא נגמר דינו, הוא מקוה שמא לא ימיתוהו ומתרשל בשחיטתו, כי בעודנו חי יכול ליהנות ממנו יותר מבמותו: