חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות צד

מוכרח מניקבה המרה אבל לפירש"י לא הוי מצי לאקשויי הך קושיא כלל ואתי שפיר ודוק

ובזה י"ל גם כן דעת הר"י מאורליינש דפי' במאי דאמר ר"י הלכה כריב"י וגם אמר הלכה כדברי האומר כזית בכבד ע"ש בסוגיא ופריך והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה והקשו התוס' דילמא סתמא בתרא עיקר ונדחקו בזה, ותי' הר"י מאורליינש דהכי פריך דהא אמר ר"י הלכה כסתם משנה וע"כ סתמא דא"כ סתמא מעליא הוא דאל"כ למה לי' למימר דהלכה כמותו הא כבר אמר הלכה כסתם וכיון דסתמא קמא עיקר הלכה כסתמא קמא, ותמהו מהרש"א ומהר"ם שיף דהא גם במרה אמר דהלכה כריב"י ואם כן ל"ל למימר הכי כיון דסתם לן תנא דמתניתין כוותי' והוא תמוה באמת לכאורה

אבל לפי האמת ניחא די"ל דר"י מאורליינש סובר גם כן כרש"י דיפלח היינו לקותא וזה תליא אי אמרינן לקותא טרפה א"ש הוכחת ריב"י דמעשה נסים הי' אבל אם נאמר דלקותא כשרה אין דברי ריב"י מוכרחין דמעשה נסים הי' ואם כן י"ל דלהכי אמר הלכה כריב"י לאשמועינן דגם לקותא טרפה דהלכה כמותו לגמרי משמע דגם במה שהוכיח דהי' מעשה נסים ואי הוי סמך על מה שאמר הלכה כסתם משנה הוי מצינו למיטעי דאף דניקבה המרה טרפה מ"מ לקותא כשרה ואע"ג דאינו מוכרח דבאיוב מעשה נסים הי' ולהכי אמר הלכה כריב"י, ואף דתוספת לא סבירא לי' כרש"י מ"מ הביאו פי' הר"י דהוא פירש כן ובאמת יסבור כדעת רש"י וזה נמצא בכמה מקומות דהתוס' מקשין ע רש"י ואעפ"כ יביאו דבריו וא"ש ודו"ק

ובאמת גם קושיות התוס' יש ליישב במה שהקשו על רש"י דמנ"ל דלקותא דאיוב הי' לקותא דטריפה דילמא הי' מים זכים י"ל דרש"י סובר דהא רכיש סתמא אמר דלקתה בכוליא טריפה ואמרו דהלכה כרכיש ואעפ"כ אנו מכשירין מים זכים, וגם למה נחלק בין לקותא ללקותא וכן אמרו פסול בזה ובזה לקותא ומשמע דסתם לקותא פסול ומ"מ מ"ז כשירה ואע"ג דרש"י אינו גורס כן מ"מ לא מסתבר לחלק בין לקותא, ולכן סובר רש"י דמים זכים דכשירין הטעם הוא דקים להו לרבנן דמ"ז אינם בכלל לקותא ואינו באין מלקותא כלל רק בלא לקותא מטבע הכוליא וכיוצא בזה ולכן כיון דיפלח כליותי פירושו הוא ע"י לקותא שעשה לו השטן כפרש"י וא"כ ודאי לא הי' מ"ז דאינו באים מלקותא ולק"מ קושיות התוס' ומיושבין דברי רש"י מכל צד ודוק

שם במחבר עד הלובן. הט"ז סק"ז והש"ך סק"ח הביאו דעת פוסקים הסוברים דדוקא במ"ח בעינן דיגיע למקום חריץ אבל במוגלא ונתמסמסה טרפה אפילו לא הגיע לחריץ, וד"ז הגאון בפלתי הסכים לדברי המחבר שאינו מחלק בין מוגלא ללקותא, וראיתו דאם נאמר דרכיש מיירי במכת חרב אם כן תיקשי לי' מתניתין דחותך מן הטחול וכליות דרכיש לא בעי מקום חריץ, ולכאורה סותר דבריו שכתב בס"ק הקודם דמכת חרב לא מיירי בנחתך בנחת דזהו כשר יותר אלא שעשה פצעים פצעים ובחותך בנחת י"ל באמת דכשר אבל באמת כוונתו דהנך פוסקים דכתבו זאת גם הם כתבו דנבקעה טרפה או נחתכה במקום חריץ ואם כן ממילא לרכיש אפילו שלא במקום חריץ טרפה וקשיא לי' מתני' וזהו דלא כמ"ש בסק"ב דלרכיש באמת כשר ע"ש, מיהו כבר כתבתי שאין זה מוכרח דרכיש לא בעי שיגיע לקותא למקום חריץ ולכאורה מוכרח ההיפך וכמש"ל, והנה לכאורה יש ראי' מדברי רש"י ותוס' דפירשו דיפלח היינו לקותא והקשו התוס' דלמא מיירי במים זכין, וכבר כתבתי ליישב, ולא הקשו בפשוט דלמא לא הגיע לחריץ ואפילו במוגלא כשר אלא ודאי דס"ל דמוגלא לא בעי להיות במקום חרוץ ולכן הוצרכו להקשות דלמא הי' מ"ז, מיהו הא ודאי ליתא דהא רש"י פירש דלקותא דרכיש היינו מוגלא וא"כ עלי' אמרו במערבא דבעינן דיגיע למקום חריץ ואם כן הדבר מבואר דגם במוגלא בעינן דיגיע למקום חריץ וגם התוס' לא חלקו על רש"י בזה, והפוסקים המטריפים במוגלא אפילו לא הגיע לחריץ היינו דס"ל כגירסת הרי"ף דגרסי' פסול בזה ובזה לקותא כשר בריאה פסול בכוליא מוגלא וא"כ מוגלא ולקותא תרי ענינים הם ולכך סוברים דבמוגלא לא בעינן דיגיע למקום חריץ ולקותא מילתא אחריתי היא וכמ"ש הט"ז ופר"ח אבל לרש"י ודאי א"א לומר כן ועכצ"ל דיפלח כליותי היינו כל הכליות ואף למקום חריץ יגיע וא"ש ומתורץ קושית התוס' במ"ז דוקא

ואמת כי דברי או"ה צ"ע במ"ש דאפילו בנתמסמס לא בעינן דיגיע למקום חריץ דמנ"ל הא הא כל ראיית המחמירין הוא מדאמר כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא אלמא לקותא מילתא אחריתא הוא וא"כ לא נזכר כלל טרפות דנתמסמסה ומה"ת להטריף ולהחמיר אפילו לא הגיע למקום חריץ, ובאמת בהג"א לא הזכיר כלל נתמסמס דלא כתב רק בשם שערים דלקתה בכוליא אחת בלא מוגלא ולא הגיע למקום חריץ כשרה משמע דמוגלא אפילו לא הגיע למקום חריץ טרפה עכ"ל ולא הזכיר נתמסמס ואפשר דמפרש גם כן לקותא כהרשב"א וש"פ ואם כן מוכרח דבעינן דיגיע למקום חריץ ואפשר דס"ל לאו"ה מסברא דילי' דלא גרע ממוגלא וצ"ע

אך הפר"ח הכריע דמוגלא לא גרע מלקתה מכמה ראיות ע"ש בסק"ו, וכן נראה עיקר, דהא קשה להרי"ף דס"ל דמוגלא ולקותא שני ענינים הם וא"כ ברישא דמנה י"ח טרפות א"כ קשה למה לא מנה ג"כ מוגלא בכוליא דהיא גם כן טרפה בשלמא לרש"י היינו הך דרכיש דלקתה הוי במוגלא ועכורים וסרוחים דגם זה בכלל מוגלא אבל להרי"ף דמילתא אחריתי הוא א"כ פש לן חדא וע"כ צ"ל כיון דבעינן דיגיע לחריץ גם זה הוא בכלל לקותא, ולמסקנא ודאי ניחא דכי היכי דחשיבי כל נקובי בחדא ההד"נ הכא כיון דבשניהם בעינן דיגיע למקום חריץ ואף לס"ד צ"ל דגם מוגלא בכלל לקותא וקים להו לרבנן דבכוליא בא מחמת לקותא ופסול ואף דבריאה כשר, ואם נאמר דמוגלא א"צ שיגיע לחריץ א"כ פש לן חדא ואף אם יהי' גם כן לקותא מ"מ אין השיעור שוה וזה ראי' ברורה דגם במוגלא בעינן דיגיע למקום חריץ, וכן משמע ג"כ כדעת רש"י מהא דפריך בגמרא אאמרו במערבא כל הפוסל בריאה כשר בכוליא ופריך והרי מוגלא דכשר בריאה ופוסל בכוליא, וקשה מנ"ל דהך מ"ד סובר דמוגלא פוסל בכוליא דלמא באמת כשר ולקותא היינו דנתמסמס, וה"ל להקשות בפשיטות והרי לקותא דפסול הכא והכא, לדעת הרי"ף, א"ו דלקותא מיירי במוגלא ואם כן פריך שפיר כיון דרכיש אמר לקותא בכוליא ושם הפי' במוגלא, וזהו כשר בריאה, והא דלא אקשי מלקותא דכשר בריאה ופסול בכוליא לדעת רש"י דמיירי במוגלא היינו משום דאיכא לקותא דגם בריאה פסול דהיינו לקותא דשינוי מראה, דגם זה הוא לקותא מיהו בכוליא מיירי במוגלא כפירש"י וא"ש, ודברי רש"י מוכרחים, וגם להרי"ף מוכרח דבעינן דיגיע לחריץ, ולכך הנכון כדברי הפר"ח

שם כשרה כך הוא דעת הב"י דסובר דמאן דמכשיר בדם מכשיר נמי בכמראה הדבש, והד"מ השיג עליו וכתב דטעמא דדם הוא כמ"ש האו"ה דבכוליא בעצמותם דם הוא, ולכאורה צ"ע דהא הג"א הביא זה בשם ה"ג ודייק לה מדלא חשיב דם בהדי עכורים וסרוחים וה"ט שייך נמי בכמראה הדבש ויפה כתב ב"י דלה"ג דגם במראה הדבש כשר דשייך נמי האי טעמא, ונראה עפמ"ש מהרש"ל ע"ז דהוכיח ה"ג מדלא חשיב דם בהדי עכורים וסרוחים, ותמה רש"ל דנידק לאידך גיסא מדלא חשיב לי' בהדי מים זכים, ותירץ בט"ז דהיינו טעמא דכ"ש הוא ממ"ז, וכוונתו דכיון דיש סברא דעדיף ממ"ז אפילו אי ליתא להך סברא הוי ליה לאשמועינן בהדי עכורים וסרוחים דטרפה ולא אמרינן הך סברא דכוליא היא דם ואם כן בכמראה הדבש אין ראי' באמת מדלא חשיב לה, די"ל נידוק לאידך גיסא ולחומרא אלא ודאי דטרפה והוא כמו עכורים וא"ש. אלא דהקשה בפלתי דהא לדידן צריך שיגיע למקום חריץ והוא חיורא דתותי מתני' והלובן אינו דם בעצמותו וא"כ הוי לקותא, אפשר לומר דס"ל דלא כהמחבר בסעיף שאח"ז דבלקה בלובן לחוד יהי' טרפה ואפשר שסובר שאינו טרפה בלובן לחוד עד שתלקה הכוליא כולה, ואם כן כיון דבגוף הכוליא אין לקותא רק בלובן דכוליא בעצמותה דם ובלובן לחוד לא מיטרפא, מיהו לרמ"א דסתם לקמן בדעת המחבר דבלובן לחוד טרפה ואעפ"י כן סובר דבכמראה הדבש טרפה ובדם כשרה מטעם דכוליא בעצמה דם אם כן הדרא הקושיא הנ"ל לדוכתה, ואפשר לומר כיון דבלא"ה דברי המחבר צ"ע וכמ"ש לקמן, אפשר דכה"ג סמך על או"ה כדמוכח, ובפרט שהמחבר מכשיר אפילו במראה הדבש ונהי דאנן לא קיי"ל הכי מ"מ בזה סמכינן אהני צדדי להקל, ומ"ש בפלתי על רמ"א דמטריף לעיל סימן מ"א בכבד שנימוקה שדם יוצא בה אף דהכבד כולה דם בעצמותה נראה דלעיל מיירי רמ"א שדם יוצא מבשר הכבד ואינו שלם בחוץ רק הדם יוצא לחוץ דהא מקורו הוא מגיטין מדמא דאתי מפומא ושם מיירי שנימוק גם בחוץ כדמוכח ממאי דכתב אפילו נשתיירו הב' זיתים אבל כאן הכוליא בעצמותה שלימה רק שיש חיסרון בפנים וזהו אפילו בכבד ודאי דכשר ולכן אין שייך כאן