חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות צב

ליכא למימר דהוא מטעם חסר להרמב"ן והרשב"א ולמה יפסול וע"כ דפסול משום גזירת הכתוב וא"כ גם בא' י"ל באמת חסרון בפנים לא שמי' חסרון ומ"מ פסולה כמו בעל ג' מגזירת הכתוב אלא ודאי הטעם הוא משום חסרון בפנים וא"כ מוכרח דיתר כחסר, וכן מוכח ג"כ מתירוץ רחב"י כאן שנבראת בשתים וחסרה וכאן שנבראת בא' מעיקרא ואם כן לכולי עלמא נבראת בא' כשרה ואם כן למה תפס בעל שלש אלא ודאי דגם זו מטעם חסרון בפנים וכ"כ לתירוץ ר"י שתירץ דכ"ע אין ברי' באחת וכאן שחסרה קודם שחיטה וכאן שחסרה לאחר שחיטה כו' וקשה למה לא מוקי לכ"ע דיש ברי' באחת וברייתא דב' כליות הוי משום גזירת הכתוב והוי שפיר א' דומיא דשלש אלא ודאי דלא בעי לאוקמי הכי משום דכיון דנבראת באחת וליכא חסרון אין סברא דתהי' פסולה וא"כ בבעל שלש מוכרח דהטעם הוא משום חסרון וראיית הפר"ח מוכרעת כדברי רש"י וסייעתו, והנה ברמב"ם בפ"ב מהלכות איסורי מזבח העתיק הדין דבעל א' וג' פסול משום דכתיב תמימים יהיו לכם ע"ש, ולכאורה קשה דהא בגמ' דייק לי' מקרא אחרינא משתי כליות, מיהו באמת לק"מ דהא בלא"ה יש להבין במאי דבעי התם בחיסרון בפנים אי אמרינן תמים אין חסרון לא א"ד מאי מום מאבראי אף חסרון מאבראי ובעי למיפשט מהך ברייתא דב' כליות ובאידך ברייתא מרבה בעל כולי' א' ובעי למימר דפליגי בחסרון בפנים וקשה אי ס"ל דחסרון בפני' שמי' חסרון א"כ ל"ל קרא הא כבר שמעינן לה מתמים, וצ"ל דודאי מתמים ליכא למידק די"ל מה מום מאבראי אף חסרון מאבראי ולכן כיון דגלי לן קרא דגם בחסרון בפנים פסול א"כ ליכא למימר מה מום מאבראי דהא גילתה התורה דאפי' בחסרון בפנים פסול וע"כ צ"ל דתמים אין חסרון לא אפילו בפנים, ולכן העתיק הרמב"ם שפיר דמוכח מתמים כיון דכבר קיי"ל לאפסולי ממלת כליות לאפוקי בעלת א' וחיסרון בפנים שמי' חיסרון גם בטחול הדין כן דכיון דשמי' חסרון בכוליא ותמים צריך שיהי' גם בפנים הה"ד בכל אברים ודוק

(ו) מחבר טחול העוף עגול כענבה לפיכך אין הנקב פוסל בו, זהו דעת הרמב"ם והרשב"א השיג עליו דהא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף ואי משום דעוף לית לי' סומכי אדרבא ל"ל קולשא, והנה הפר"ח כתב דלפמ"ש הדרישה דעיקר הטעם הוא משום דמגיע לקותא לכרס ואם כן בעוף דאינו דבוק לכרס ממילא אין בו טרפות אלא דיש לעיין בדברי הדרישה דהא מדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שחיטה כתב דכל אבר שניקב טרפה הה"ד כו' ובטחול כתב הטעם משום דיש חילוק בניקבות בין קולשי' לסומכי' ולכן אינו דומה לשאר טרפות וכ"כ הרא"ש והרשב"א והר"ן בריש א"ט, דכיון דיש חילוק בין קולשי לסומכי לכך אינו דומה לשאר טרפות, ואם נאמר כדעת הדרישה לימא בפשיטות דשאני טחול דאינו טרפות מצד עצמו רק מפני הכרם וכיון דניטל לא ילקה הכרס אבל בניקב יגיע לקותא לכרס וע"כ דהרמב"ם לא ס"ל כדרישה ואיך אפשר לומר שזהו טעמו

ונראה דבאמת טעם הדרישה דמגיע לקותא לכרס נראה דעיקר הראיי' לזה מדלא מטרפינן בקולשי רק בסומכי' דשם דבוק לכרס וגם אינו כשאר נקובים דבשאר נקובים בעינן נקב מפולש וכאן א"צ נקב מפולש ומ"ש מכל נקובים דעלמא א"ו דאינו טרפות מצד עצמו רק מטעם דיגיע לקותא לכרס וא"כ א"ש דבקולשא אינה טרפה משום דאינו מגיע לכרס ובסומכא בעינן גם כן הגנה כד"ז משום שיהי' הגנה לכרס ובלא"ה אין הגנה, ובזה י"ל ג"כ הלשון אבל בסומכי טרפה ואי אשתייר כד"ז כשרה, דלכאורה הלשון מהופך, ולפי זה ניחא דכיון דאמרינן דבקולשא לית הלכתא כר"ע וא"כ הא דבסומכי טרפה היינו משום דיגיע לקותא לכרס ואם כן הוי ס"ד דצריך הגנה יותר מעובי ד"ז ולהכי אשמועינן דדי בכדינר זהב וא"כ י"ל דזהו באמת כוונת הרמב"ם והמפרשים דכיון דיש חילוק בין קולשא לסומכא ולשיור ד"ז משא"כ בכל נקובים וע"כ דאינו טרפות מצד עצמו ולכך לא מנאוהו כיון דאינו טרפות מצד עצמו דאי טרפה מצד עצמה ל"ה משונה משאר נקובים ואדרבא להדרישה א"ש טפי דלפי הנראה מפשט דברי הרמב"ם דהטעם הוא כיון דאין נקיבות שוה מ"מ קשה מה בכך, והנה בריאה בעינן שני קרומים ובמוח די בקרום א' לחוד מ"ד דבגמרא אלא ודאי כוונתו כמ"ש דאינו טרפות מצד עצמו לכך לא מנאוהו כמו דלא מנאו דמי' לדיותא ולבישרא דטרפות דלאו מינה הוא ההד"נ כאן הוא בכלל כרס וזה נכון ודוק, ואין להקשות ע"ז מלעיל סימן כ"ט דכל דלא מנה בין הטרפות, טרפות דלא מצד עצמה לא מנה להו

אלא דצ"ע דאם נאמר דמשהו ניטל אינו טרפה וניקב טרפה משום החילוקים שיש בנקיבותו א"כ אכתי קשה לר"ע דלא מחלק בין קולשא לסומכי למה לא נקט ניטל לב וריאה ודקין וע"כ דכ"ש הוא מניקב וקשה טחול מא"ל, ואין לומר כתירוץ הרמב"ם והרא"ש דלדידי' אין חילוק בין קולשא לסומכי' ואף דאנן לא קיי"ל כר"ע מ"מ בהא לא פליגי דאם בניקב טרפה כ"ש ניטל וגם לר"ע נראה דבעינן ג"כ נקב מפולש כמו בכל נקב דעלמא. ודוחק לומר דבאמת לר"ע י"ל דלא ס"ל האי כללא דכל היכא דניקב טרפה כ"ש ניטל דטחול יוכיח ואנן הוא דלא קיי"ל כוותי' דאם כן קשה למה לא נקב ניטל לב וריאה ודקין, גם לא מסתבר להמציא פלוגתא חדתא וצ"ע

גם אין לומר דס"ל דבאמת גם לר"ע אין הטעם רק משום דיגיע לקותא לכרס וכדעת הדרישה ולכך לא חשיב לי' במתניתין דהוי בכלל כרס אלא דאנן הוא דלא קיי"ל הכי ואמרינן דאינו בסומכא אינו מזיק לכרס ובהא הוא דפליגינן אר"ע דא"כ קשה מאי פריך לעיל ולחשוב נמי דר"ע הא הוי בכלל נקיבות הכרס: סימן

מד

(א) מחבר וכן אם ניקב. כתב האו"ה דהיינו דוקא ע"י מחט אבל ע"י חולי הוי כנתמסמס, ואין להקשות עליו דלפ"ז מאי קאמר בגמ' על עולא דאמר ח' מיני טרפות נאמרו למשה מסיני לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא ולא אמר דהוא בכלל נקיבה דגם נתמסמס דינו כנקוב די"ל דלא משמע בכלל ניקב אלא בין ע"י חילי ובין ע"י מחט משא"כ הכא דע"י מחט כשר באמת, ועדיין יש לדקדק עליו מדברי המפרשים שהקשו למה לא נקט ניטל ריאה ודקין ותירצו דכ"ש הוא מניקב וקשה כליות יוכיחו דנקובות טרפה ונטולים כשרה די"ל דזהו דוקא בנקבים שהם בין על ידי מחט ובין על ידי חולי משא"כ הכא דע"י מחט באמת כשר רק ע"י חולי, ועכצ"ל דע"י חולי יגדל הכאב יותר ממה שיש כאב על ידי מחט וא"כ ההד"נ בניטלו דאינו מכאיב לה ולכך כשרה וא"ש

אלא דיש לדקדק מדברי הפוסקים שכתבו על הא דאמרינן בגמ' כוליא שהקטינה בגסה עד כענבה ובדקה כפול ופירשו דשם מיירי שהקטין ע"י חולי וקשה הא אם הקטינה גם מקום החריץ הקטין וכיון דמיירי ע"י חולי א"כ אפי' נשאר כפול טרפה דהוי לקותא למקום חריץ וכן משמע בש"ס דאמר הקטינה, ומזה דייקו הפוסקים דלא מיירי בהקטינה מברייתה וא"כ הה"ד נמי הקטינה לא משמע דהקטינה בי"א כגון שנחתכה דהקטינה מעצמה משמע ואי מיירי בנחתכה הל"ל נחתכו דהא ע"כ הטעם שניקבה ע"י חולי טרפה הוי משום דהוי בכלל לקותא וא"כ למה לי הקטינה כיון דכבר הוא בכלל לקותא והל"ל נחתכו דזהו עיקר החידוש וגם הפוסקים וכן המחבר לקמן סעיף ה' כתב בהקטינה ע"י חולי מיירי וגם א"ל דבהקטינה אפילו לא הגיע לחריץ טרפה כיון שהקטינה לרוחב הכוליא דא"כ תיקשי בעוף דקיי"ל דאין טרפות פוסל בו, וכ' הרשב"א ויתר מפרשים הטעם כיון דל"ל חריץ וקשה בהקטינה דא"צ חריץ מא"ל ואם כן אנן דקיימא לן כרמב"ם אין מקום לדברי או"ה ואפשר דס"ל כדעת האגור דפירש טעם אחר מ"מ אינה נראה כן דבהקטינה גם מקום החריץ ודאי הקטין, גם מדלא חילקו וכ' סתם דבהקטינה בנשאר כפול כשר אף דמיירי על ידי חולי משמע אפילו הגיע לחריץ ולכן אין להחמיר וכן נראה מדברי רש"י בריש א"ט דכ' דנקב בכוליא ליכא למ"ד דטרפה ולא חילק בין על ידי חולי ובמקום חריץ א"ו דבכל גווני כשר

שם או נחתכו. דעת ראבי' בהג"א ובאו"ה דנבקעה לשנים טרפה וכ"כ מהרש"ל, ולפי זה צ"ל דהך נחתכו היינו שלא עבר כל עובי הכוליא וכ"פ דודי הגאון ז"ל בפלתי, ואמת כי מדברי הרא"ש ורשב"א וש"פ דדייקו לה מדמחו לה בכוליותא וקטלי' ולא דקדק אם הגיע למקום חריץ משמע נמי כיון דלא דקדקו אם נחתכו לגמרי דאז הי' טרפה משמע דבכל גווני כשר וכ"כ הרשב"א בת"ה דנחתכו כשרה מדלא נקט פסול בזה ובזה נחתך, משמע אפילו נחתך לגמרי כשרה דאל"כ אכתי איכא פסול בזה ובזה וכ"נ מסתימות הט"ז, והנה עיקר ראיות מהרש"ל מדאיוב