חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות צא

מ"ד דנקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה מעייל ג"כ לקותא וחיסרון בפנים לכל חד וחד כדאית להו ולק"מ קושיות התוס' ואפשר די"ל להתוס' כדעת הדרישה, דטעמא הוא משום חיסרון הכרס דיגיע לו לקותא וא"כ ליכא לעיולי להא דטחול דהוא בכלל נקובת הכרס מיהו אי לא אמרינן כדעת הדרישה א"ש ולק"מ ודו"ק

(ג) מחבר שכל מה שדבוק לכרס קרוי עב בלח"מ כתב דיש ג"כ עב לאחר דיבוקת הכרס אלא דאינו דבוק לכרס, ונחלקו הפוסקים בזה מה דינו אם הוא כבסומכי' וטריפה או דבקולשי, ובאמת מדברי הגמרא משמע דדינו כבסומכי' שאמרו אבל בסומכיה טריפה והל"ל למקום הדבוק לכרס ובמקום שאינו דבוק כשירה ול"ל למימר בקולשי' וסומכי' וכן משמע מדברי הרמב"ם בפרק ו' מה"ש שלשונו כלשון המחבר סעיף א' שכתב הטחול ראשו א' עב והשני דק כבריית הלשון כו' ואם ניקב בראשו הדק כשירה, משמע דדוקא בראשו הדק כשר אבל בראשו העב אף שאינו דבוק מ"מ הוא טריפה וכ"כ רוב הפוסקים ולא הוזכרו דתלי' בדבוק לכרס ולכן יש להחמיר ומ"ש בפלתי דאם נאמר כדעת הדרישה דהטעם הוא משום דיגיע לקותא לכרס, מבואר הדבר דתלי' הכל בדביקות הכרס, יתבאר לקמן בישוב דעת הדרישה

(ד) מחבר פחות מחצי עבי'. והקשה הבית הלל לפ"ז נשער בבהמה גסה כחצי עובי' טחול של עגלים קטנים, והפר"ח בסק"א הסכים דבאמת משערין כך ואין להקשות כלל דהא הרשב"א הוא דדייק כן מדנקט נשתייר כעובי דינר זהב ונשתייר משמע בפחות מרוב, וא"כ כיון דבהמה שהטחול שלה עב כגון בהמה גסה דבזה ודאי עובי חצי הטחול הוא יותר מדינר זהב שייך שפיר לישנא דנשתייר כיון דשייך בגסה או בדקה שהטחול עב, ולאפוקי מעגלים קטנים, די"ל דבאמת עובי' דינר זהב הוא יותר ולק"מ. ולפ"ז צ"ע איך נשער בעגלים קטנים דבהני י"ל דהם יותר מרוב, אם לא שנאמר דמשערין לפי ערך וכיון דבגסה די בנשאר רוב ה"נ די ברוב דאף דאין בו כד"ז מ"מ לפי ערך יש בו ד"ז ולעיל סימן מ"א ס"ב דכתב המחבר גבי כבד לענין שיעור ב' זיתים דשיעור הוא אפי' בבהמה ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו, משמע דבהמה אפילו בדקה צריך שני זיתים ולא משערין לפי ערך רק לענין עוף דליכא בשיעורי' ב' זיתים וכאן משמע דמ"מ די כחצי עבי' ואפילו בפחות וצ"ע

ובאמת מה שדייק הרשב"א מדנקט אשתייר צ"ע דבכמה מקומות מצינו לשון אשתייר על רוב, וכן ביבמות בפ' הערל גבי מקוה דנתן סאה ונטל סאה דקאמר מאי לאו עד דנשתייר רובו וכן בחולין פרק השוחט דף כ"ט ע"ב הכי קאמר לי' למשה לא תשתייר רובא הרי דאף על רוב אמר לשון אשתייר וכמעט א"א לומר בלשון אחר אם בא לומר דנקב בטחול טרפה ואם נשאר רוב דכשירה ומ"ל אשתייר ואף שהוא רוב, ואולי יש לומר דקשיא לי' לרשב"א דנקט ודר"ע נמי לא אמרן אלא בקולשי' אבל בסומכי' טרפה ואי אשתייר בי' כעובי ד"ז כשרה, וקשה דאיפכא הל"ל דכיון דסתם נקב הוא מפולש והכי הוי לי' למימר אבל בסומכי אי לא נשאר כעובי ד"ז טרפה, ולכן נראה עפמ"ש התוס' בריש א"ט דלהכי נקט ניקב הלב לבית חללו ולא נקט הכי בשאר נקובים משום דבשאר נקובים שהם דקים פשיטא דאין נקב חשוב בהן כלום משא"כ לב שהוא עב הוי ס"ד שאם ניקב בעומק דחשיב נקב ע"ש, ואם כן בטחול דהוא גם כן עב הוי שפיר מסתבר דבניטל בעומק דהיינו רובו דיהי' טרפה וכיון דניקב רוב הטחול ורובו ככולו ולהכי כיון דאמר אבל בסומכי' טרפה הוי ס"ד דגם בניטל רוב יהי' טרפה כיון דהוא עב, ולהכי קאמר דמ"מ אם נשתייר כד"ז כשרה וכן מורים דברי רמב"ם וש"ע ס"א דכתב פחות מכאן הרי הוא כמפולש וטרפה, משמע דהטעם הוא בפחות מפני שהוא כמפולש והוי ס"ד דבניקב בעומק דיהי' טרפה ואתי לאשמועינן דבנשתייר כשר מיהו הא ודאי לא הוי ס"ד שיהי' טרפה אפילו בפחות מרוב דהא ודאי לא מסתבר דסתם ניקב לא משמע בפחות מרוב אלא דברוב הוי אמרינן דרובו ככולו כמו בכל דוכתי דקיי"ל רובו ככולו וכן הוא ג"כ כוונת התוס' דכתבו דהוי מצינן למיטעי בניקב בעומק והיינו ברוב וא"כ מוכרח דפחות מרוב הוא שיעור ד"ז דאם נימא דשיעור ד"ז הוא רוב א"כ איפכא הל"ל ואי לא אשתייר א"ו דאתי לאשמועינן דאף אם לא נשאר חצי הטחול מ"מ כשר וש"מ דד"ז הוא פחות מחצי, והוא כוונת הרשב"א דהא אשתייר קאמר ולא שיש הכרח מלשון אשתייר דמיירי בפחות דז"א וכמ"ש אלא מדלא אמר ואי לא נשתייר טרפה ש"מ דהוי ס"ד אפילו לא ניקב נקב מפולש טרפה והיינו ע"כ ברוב דבפחות מרוב ודאי לא הוי בכלל נקב ואפ"ה קאמר דאי אשתייר כשרה ש"מ דהוי פחות מרוב וא"כ י"ל דגם בדקה אף דבאמת אין ברובו כד"ז מ"מ כיון דלא ניקב רובו אין זה נקרא נקב כלל וכשרה אפילו למ"ד דלא ס"ל דגם בבהמה משערין לפי ערך מ"מ הכא שאני דאין נקב בפחות מרוב, ודברי רשב"א וש"ע ברורים ונכונים ודוק

ועוד נ"ל ליישב לשון זה דבסומכי' טרפה ואי אשתייר כד"ז כשרה דהא בלאו הכי יש לדקדק מאי קאמר ודר"ע נמי לא אמרן אלא בקולשי' וקשה דהא ר"ע גם בקולשי' מטריף והיאך שייך דר"ע לא אמרן וצ"ל דקאמר דהא דלית הלכתא כר"ע לא אמרן כו' וכ"מ מפירש"י אב זה דחוק והל"ל והא דלית הלכתא כר"ע נמי כו', ולכן נראה דהוא הדבר שכתבתי דסתם נקב הוא מפולש כמו בכל דוכתי ואם כן ר"ע דאמר דניקב טרפה משמע דבעי דוקא מפולש כמו בכל נקבים ובאינו מפולש אפילו בלי שיור כלל כשרה ובאמת זהו דחוק דאם כן אנו מחולקים עם ר"ע בסברות הפוכות דלר' עוירא ניקב נקב מפולש בקולשי' טרפה ולדידן כשר ובסומכי' בלא אשתייר כד"ז לדידן טרפה ולר"ע כשר וזהו דוחק דממ"נ אם חיות תלוי בטחול לדידן טפי מר"ע כ"ש בקולשי' דטרפה ואם אנן סוברים דאין חיות תלוי בטחול איך מחמירין טפי מר"ע, ולכן נראה דגם ר"ע מודה דבסומכי לא בעי נקב מפולש ובלא נשאר כעובי דינר זהב הרי הוא כמפולש והא דקאמר ניקב היינו משום דמיירי בקולשי ושם בעי נקב מפולש אבל בסומכי ר"ע מודה לדידן וזהו כוונת הש"ס דלית הלכתא כר"ע והיינו דאין תלוי כל כך חיות בטחול להטריף בניקב בקולשי' מיהו ר' עוירא מטריף אפילו בקולשי' ולכן קאמר דניקב הטחול טרפה בין בקולשי בין בסומכי, ולכאורה י"ל דגם בזה שניהם שוין דצריך נקב מפולש כדאמר ר"ע ניקב דמשמע נקב מפולש, וא"כ לדידן דמכשירין בניקב בקולשי' כל שכן דסומכי צריך עכ"פ נקב מפולש, ולהכי קאמר דר"ע נמי לא אמרן דבעי נקב מפולש כדמשמע לשון ניקב הני מילי בקולשי דבהא בעינן נקב מפולש ולהכי קאמר ר' עוירא ניקב נקב מפולש היינו משום דמיירי בקולשי אבל בסומכי באמת טרפה אף באין נקב מפולש ומכל מקום אי אשתייר כעובי דינר זהב כשרה, ואפשר שגם רש"י כיון לזה דמעיקרא אמר דלית הלכתא כר"ע והדר מסיק דבסומכי' באמת טרפה ולכן אמרו דר"ע לא אמר רק בקולשי כיון דבעי נקב מפולש אבל בסומכי באמת אף בלי נקב מפולש טרפה ולא אמר ר"ע בהא כלל דבעי נקב מפולש ולכן אף דלא קיי"ל מכל מקום בסומכי' טרפה דלא בעינן נקב מפולש ואין בכלל דברי ר"ע שנאמר דאין הלכה כמותו דבהא באמת טרפה אף בלא נקב מפולש ואי אשתייר כשרה וזה ברור ונכון ודוק

ואם כן אזדא לה ראיית הרשב"א, והרשב"א כתב עוד טעם דסתמא דמילתא עובי ד"ז הוא פחות מחצי עובי הטחול והוא בב"י ואפשר שזהו דוקא בבהמה גסה אבל לא בעגלים הדקים ולכן מסתבר להקל בנשאר חצי הטחול בין בדקה ובין בגסה אבל בהא ודאי אין להקל לשער בחצי עובי טחול בהמה דקה לגסה כדברי הפר"ח אלא כדמשמע מסתימת הרשב"א וש"ע דלעולם בעינן דלא יהי' פחות מחצי עביו אלא מעט וכן עיקר

(ה) ברמ"א ויש מחמירין. זהו כדעת הרמב"ן דסובר כל יתר כנטול דמי היינו הוא והמקום שדבוק בו, וג' שיטות יש בענין כל יתר, הא' הוא שיטת רש"י ורמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים, דכל יתר הוא כנטול הוא ואבר שכנגדו, ולכך הטריף המחבר סוף סימן מ"א בשני כבדים, והרמב"ן סובר דהיתר הוא כנטול הוא והמקום הדבוק ולכן הטריף בנמצא כמין טחול דבוק בסומכי, וה"ג והרשב"א דסוברים דיתר הוא כנטול האבר לבד ולכן בשני טחולים אם ניטל היתר וישאר בו כד"ז טרפה, והנה הפר"ח הכריע לעיל כהרמב"ם וסיעתו מברייתא דבכורות דף ל"ט דתניא ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ושלש כליות והקשה הפר"ח דאם נאמר דיתר אינו רק כניטל אותו אבר לבד למה יהי' טרפה בג' כליות כיון דאין חסרון בפנים, ודודי זקני הגאון בפלתי סימן מ"ד תירץ לקושיית הפר"ח דשם הוא הטעם משום גזירת הכתוב, ועדיין קשה לס"ד דבעי לאוקמי דפליגי הך ברייתא עם ברייתא דסוברת לרבות בעל כוליא אחת וברייתא דשתי כליות סוברת דחסרון בפנים שמי' חסרון ואכתי קשה התינח בעל א' בעל שלש מא"ל דבהא