חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות ט

בזה הלשון ודע דכולה סוגין מוכחת דהיכא דאיכא ספיקא ואתחזק איסורא אסור מטעם ודאי, דהא חזינן בחבית דס"ל לרבנן היה ודאי טבל ואפילו לקולא לענין להפריש מחבית זה על חומץ חשבינן לו לטבל ודאי ומותר ולהפריש ממנו על טבל ודאי ל"ל דטעמא משום דתרתי לריעותא העמד טבל על חזקתו וחומץ לפניך דהא ע"כ אע"ג דאיכא ריעותא בחזקת יין מ"מ חזקת יין חשיבא חזקה דהא בחדא ריעותא מוקמינן אחזקה לגמרי כמו באשה במשנתינו לשמאי אע"ג דאיכא ריעותא דדם לפניך, ואפילו ר"ש לא פליג אלא משום דאיכא חזקה דמקוה כנגדו, אבל בעלמא בספק שהה ודרס דהוה חזקה דאיסורא לחוד לכ"ע חשוב נבילה ודאי, וצ"ע על הרמב"ם בפ"ג מהלכות שחיטה דין י"ד וי"ז י"ח שפוסק בספק בשחיטה שהוא ספק נבילה, וקשה הא בספיקא חדא באתחזק ה"ל להיות נבילה ודאית, ודוחק לומר כיון דבחיי' לא הוה בחזקת נבילה רק באיסור שאינה זבוחה, לא שייך בה חזקת נבילה עי' חולין דף ט', ועוד דהרמב"ם בפ"א מהלכות שחיטה דין י"ב כתב בלא בדק בסימנין הוה נבילה משמע דהוה נבילה ודאי דהא כתב בפ"ג דין י"ח כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה ה"ז נבילה ואם אכל ממנה כזית הי' לוקה משום נבילה ע"כ א"כ לשון ה"ז נבילה משמע ודאי ובנמצא סי' שמוט וא"י אם קודם שחיטה כתב הרי זו ספק נבילה, מיהו לזה י"ל דספק שמוטה לא הוה נבילה ודאית דאוקמה הסימן בחזקת שאינו שמוט, אבל באיכא ספיקא אם שחט רובן, ס"ל להרמב"ם דהוה נבילה ודאית

אלא שיש לדקדק על דברי הרמב"ם דבפ"ד דין א' בישראל שא"י חמשה דברים המפסידין השחיטה וכו' ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו, והרי זו קרובה לספק נבילה, הרי דבא"י הלכות שחיטה, אפי' ספק נבילה לא רצה לומר בה, ובלא בדק בסימנין יסבור שהוא נבילה ודאית

ובכ"מ כתב שם שלכך כתב ה"ז קרובה לספק נבילה, משום ששחט לפנינו פעמים ושלש שפיר ולא נראה כן מלשון הרמב"ם, שהרי בדין שאח"ז כתב ואפילו שחט לפנינו ד' וה' פעמים, משמע דמעיקרא לא איירי בהכי, ואין סברא לחלק בין שנים ושלש פעמים או ד' וה' פעמים, וא"כ תימא על דברי הרמב"ם דבא"י ה"ש לא כתב רק קרוב לספק נבילה, ובלא בדק בסימנין הי' נבילה ודאית, ואולי י"ל דשם איירי שבדק בסימנין שיודע שצריך לשחוט רוב, ושהי' דרסה חלדה הגרמה ועיקר לא שכיח כ"כ ומיירי שיודע שצריך לבדוק בסימנין, וצ"ע גם בחולין דף י"א איכא מ"ד דס"ל דאינו מטמא במשא, וניהו דאידך מ"ד פליג אכתי מנ"ל לומר ודאי נבילה, ודעת התוס' שבדיקת סימנין אינו אלא דרבנן, וא"כ צ"ע ודאי מ"ש הרמב"ם שהוא נבילה משמע נבילה ודאית וצ"ע

עכ"פ גם מכאן נסתייעו דברי רמ"א דלא דמי למקוה כלל, דהא במקוה הך דהעמד טמא על חזקתו חשוב ודאי, ובשוחט שא"י הלכות שחיטה אפילו ספק נבילה לא רצה הרמב"ם לומר בו, גם קיל טפי משוחט בסכין ונמצא פגומה, דבזה כתב הרמב"ם בפ"א דין כ"ד דהוה ספק נבילה, ובא"י הלכות שחיטה, כתב שהוא קרוב לספק נבילה, וא"כ הרי יש לנו עמוד גדול לתלות שהרי הרמב"ם ס"ל בא"י ה"ש דקיל ממצא סכין פגום, וא"כ דברי רמ"א ברורים, משה שפיר קאמר, דאם אפילו כשברור לנו שאינו יודע אינו אפילו ספק נבילה להרמב"ם וקיל משוחט בסכין ונמצא פגומה, וכיון דרב חסדא מקיל אפילו בחמירתא, י"ל דמודה רב הונא בקילתא, והיינו בשוחט שנבדק ואינו בקי בה"ש וכ"ש בהוחזק ונטל קבלה דה"ל חזקה גמורה דלא מחמירינן למפרע

ועיין בפ' כסוי הדם דף פ"ו גמרא מחייב הי' ר' מאיר על שחיטתן משום נבילה מ"ט הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין, משמע בפלגא ופלגא לא הוה נבילה ודאי, מיהו נראה דדוקא לר' מאיר דחייש למיעוטא וצ"ל דוקא רוב מעשיהן מקולקלין כדי שיהיו מעוטא דמעוטא, ועיין במהרש"א ומ"ש בש"ך לקמן סימן כ"ח ס"ק כ"ז דבעינן דוקא רוב אינו לפמ"ש מהרש"א, וכן נראה באמת מדברי התוס' שם דלדידן אפילו בפלגא ופלגא הוה נבילה, ואין להאריך כאן בזה הנה ת"ל עלה בידינו לחזק דברי רמ"א לכן יש לסמוך להתיר הכלים לאחר מע"ל

ועוד נלענ"ד דלא דמי שוחט שנבדק וא"י ה"ש למקוה דבמקוה שנמדד ונמצא חסר צריך להבין בלא"ה איך יועיל לו הטבילה במקוה כשלא נמדד בשעה שטבל, הא נגד חזקת מקוה שנעשה בכשרות איכא חזקת טומאה דגברא וצ"ל דחזקת מקוה עדיפא שאין לנו לחוש שיתחסר ועדיף מחזקת טומאה, לכן נטהר בו הטמא, מיהו השתא שנמצא חסר נמצא שפועלת הריעותא בעיקר המקוה מתחילה, שאילו ידענו שדרכה להתחסר לא הי' רשאי לטבול במקוה זו מתחילה שאין במקוה זו כדאי להוציא גברא מחזקת טומאה אע"פ שלא נודע עדיין אם נחסר בשעה שטבל, משא"כ בגברא שהי' לו חזקה שידע פעם א' נמצא שלעולם הי' יכול לשחוט, ולא שייך לומר אילו ידענו שזה שוכח לא הי' רשאי לשחוט, שהרי אנו דנין עליו שידע אז ה"ש ואילו הי' שוכח אז לא הי' שוחט כלל, ואף שראינו שעדיין נזקק לשחוט והשתא דאיתרע, ואין לומר שאילו ידענו שזה ישחוט אע"פ שישכח לא היו נותנין לו לשחוט מעיקרא, דהא אנן אמרינן שאילו לא ידע ה"ש לא הי' שוחט כלל דהיינו רמא"ש מ"ה, אף שאין רובא דעלמא מומחין, וא"כ שפיר י"ל השתא איתרע

ומעתה י"ל אפילו לר"ה דחייש בשוחט בסכין שמא נפגם בעור, היינו משום דגם הסכין אינו ראוי להוציא מחזקת איסור, כיון שאפשר שיפגם קודם שיגע בעור, רק בליכא ריעותא לא חיישינן (צ"ל ואילו ידענו) שיהי' הסכין עלול לפגום לא הי' כדאי להוציא מחזקת איסור אמ"ה דבהמה, וכל זה לא שייך בשוחט דריעותא דשכחה אינה עושה ריעותא שנאמר שאגלאי מילתא הריעותא מעיקרא שלא הי' לו לשחוט, ושפיר י"ל השתא איתרע. כל זה רובו ממ"ש בחדושי נדה ועוד הארכתי שם

(ז) אבל אם לא נטל קבלה, הקשה בד"מ מאי שנא בבהמה שנמצאת טריפה שאין אוסרין החלב למפרע, דאמרי' השתא נטרפה, דהוה חזקה דאתי מכח רובא, וכאן נמי רמא"ש מ"ה, ותירץ דיש לחלק בין רוב בהמות כשירות דהרוב לכל עולם, משא"כ רמא"ש מ"ה שאין הרוב לכל עולם, ואינו מובן החילוק דסוף סוף איכא חזקה דרוב מומחין ואמרי' השתא הוא דאיתרע ונזקק אצל שחיטה כמו בטריפות דאף שעכשיו טריפה לפנינו ויצאה מן הרוב, אמרי' השתא היא דיצאה מן הרוב, ואפשר לומר דנגד רוב מצוין איכא רובא דעלמא שאינם מומחין, לכן כשנבדק ואינו יודע, אמרי' דהוא מרובא דעלמא, מיהו עיקר הקושי' אין לה טעם, דמה ענין ספק בשחיטה לספק טריפות דבחזקת היתר עומדת

ועפ"ז נ"ל ליישב האגודה ג"כ דס"ל בנטל קבלה והי' לו חזקת ידיעה, לא דמיא למקוה כלל, דבמקוה אין לנו ראיה שלא קרה לה המקרה והאיסור מזמן רב, רק מצד החזקה דהיתה שלימה אהני הרי חסר לפניך לשווי' תרתי לריעותא ונאמר דכבר יצאה מחזקתה זמן רב, אבל לענין שחיטה דאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ע"כ לומר שאין זה מצוי כלל שיזדקק לשחוט אדם שאין דיני שחיטה ברורים לו כאחותו אפי' לא הי' לו חזקת ידיעה כלל, וכל שהשינוי יותר רחוק מן המציאות לא נתלה שכבר נשתנה המציאות, כל זמן שאין אנו רואין בעין ובחוש שינוי המציאות וא"כ כשתימצי לומר ששכח, כבר תצטרך לומר ששכח וגם שיצא מכלל סתם בני אדם שאין נזקקין לשחוט רק בידיעה ברורה וזה אין מחזיקין למפרע, כיון דהריעותא אינה מצוי כלל כלל, הוה חזקה אלימתא טפי, ומעתה לא דמיא לא למקוה ולא לסכין, הנה עלה בידנו ת"ל הרבה פנים מסבירות לדברי הרמ"א

ובש"ך כתב הטעם דהוה ספק ספקא דשמא עכשיו איתרע, ואת"ל דמעיקרא שכח שמא מ"מ שחט יפה, וכבר הקשתי עליו בילדותי דתקשי מן הש"ס לרבינא דס"ל באין מומחין אין שוחטין, ומסיק וכולן ששחטו מיירי בליתי' קמן דלבדקי, וקשה א"כ אפילו אין אחרים רואין נמי דהא איכא ספק ספיקא שמא הוא מומחה, ואת"ל שאינו מומחה, שמא שחט יפה כמ"ש הש"ך, וכיון דלרבינא באינו ידוע שהוא מומחה לא אהני הס"ס, אף דרמא"ש מ"ה לדידן כ"ש באינו יודע כלל

ולכאורה תימא על הש"ך, מיהו יש ליישב דהש"ך לא קאמר רק בנטל קבלה, דמסתמא הורגל לשחוט יפה קודם ששכח, אבל בגמרא מיירי באין מומחין, וחיישינן שלא למד מעולם, לא חשיב ספק ספקא דשמא שחט יפה במקרה

ועוד נ"ל ליישב דברי הש"ך דבלא"ה תמהו התוס' איך משני דליתי' קמן הא אפילו איתא ולא ידע נמי כשר והניחו בקושיא ונראה ליישב דזה רבותא טפי דודאי לרבינא דס"ל דלא אמרי' רמא"ש מ"ה, א"כ כל שוחט כששחט בכשרות צריך להודיע שבקי בהלכות שחיטה שהרי לולי זאת לא יאכלו משחיטתו, וכשהולך ואינו מודיע, ודאי לא יאכלו,