חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות פט

טרפה ואם כן הה"ד איפכא בצביים ואילים שנמצאו המרה שלהם בכבד כיון דאילה במקומה הראוי לה טרפה ודוק, וצריך עיון ואולי יש להקל מטעם ס"ס כיון דרבים מתירין בניטל המרה וא"כ אם המרה אינה במקומה באם נכנס זה לספק וא"כ הוי ס"ס ספק ניטלה המרה כשרה ואת"ל טרפה שמא זו הוי כיש לה מרה ולכן צ"ע

ובנידון שכתב הרב בעל פ"מ במעשה שבא לידו שהי' שינוי מראה במרה גם בדק בה ולא היתה מרורה כלל והטריף מספק, ולפ"ז נראה להקל דהוי ס"ס דשמא ניטלה המרה כשרה ואת"ל טרפה שמא זו אינה טרפה ובספר אוהל מועד הובא בפר"ח ס"ק י"ב במרה שנתרוקנה רק הכיס לבד תלוי במקומו שהיא כשרה דתלינן דדרך הסמפון נשפך אלמא דאף שאין בה כלום כשרה וכ"ש שלא יזיק מה שהמים אינם מרורים ואי משום שינוי מראה שינוי מראה אינה רק בריאה ואף אם יהי' ספק הוי ס"ס שמא ניטלה כשרה וזו ודאי לא גרע מניטלה ולכן אין להחמיר, וכן הפר"ח אף שדעתו בפשיטות להטריף בנמצא טעם מר בכבד מ"מ מחמת שרבים מכשירין בנטילות המרה פסק להקל כ"ש בנידון זה

(ט) שם גרעין שנמצא במרה. בפא"ט האי מקשייתא דמשתכח במררתא אמר ר"א הוא ודאי סימפונא נקט ואתאי והנ"מ דדיקלא אבל דזיתא מבזע בזע, ופרש"י דמאן דמטריף במחט טריף נמי בהא, והתוס' מיאנו בזה דא"כ הוי דלא כהלכה, ולכן פירש"י דשאני קשיותא דזיתא שהן גסים ואין יכולין לבא בריוח דרך הסמפונות, ולזה במחט ודאי דכשירה, והטור כתב וז"ל גרעין שנמצא בה אם הוא גדל כשל תמרה כשרה שאין יכולין לנקוב ואם הוא דק כשל זית טרפה שהרי הוא עשוי לנקוב ע"כ, ויש לתמוה על לשון זה ממה שנראה ממנו דטעם ההכשר בנמצא גרעין תמרה מפני שהוא גדול והטרפות בהוא כשל זית מפני דקותו, ונהפוך הוא לשיטת הרא"ש דאם הוא דק באמת הוא כשר, ועיקר טעם הטרפות בשל זית מפני שהוא גם וראשו חד ובקשייתא דתמרה אילו הי' דק פשיטא דהי' כשר אלא מפני היותו גס, צריך לומר עיקר הטעם מפני שאין ראשו חד, ומפני שהוא גדול אין טעם להכשיר, וכך הי' לו לכתוב דאע"פ שהוא גדול כיון שאין ראשו חד מותר, ובדזייתא הטעם מפני שהוא גדול וראשו חד וכדברי התוס' והרא"ש ז"ל, וזהו היפך ממ"ש בב"י עיי"ש, גם ק' למה השמיטו הט"ז ואע"ג דלא נפיק מרביל הוא דרביל לי', ואפשר שלדעת התוס' הא דמטריף בדזיתא זה חוזר על הקדום, דאמר דאע"ג דלא נפיק מרביל הוא דרביל לי', וע"ז אמרו הנ"מ בדיקלא, ושייך שפיר הטעם מפני שהם גסים אינן יכולין לבא בריוח דרך הסמפונות, ודוק כי דברי הטור צ"ע

והנה הפר"ח הקשה על רמ"א דכתב דכ"ש שנמצא בה מחט דטרפה וכתב דק"ו פריכא הוא דזה לדעת התוס' והרא"ש והמרדכי באמת כשרה דמרה היא כסימפונא רבה וכמ"ש הר"ן, ונראה דהא קשה על המחבר שכתב לשון הרמב"ם וכתב הפר"ח דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דחוששין שניקבה דרך כניסתה קני הכבד וכ"כ הרשב"א, ולא נהירא דהא מרה היא כסימפונא רבא כמ"ש הפר"ח עצמו ובזו אף להרמב"ם כשר והפר"ח לא תירץ ע"ז כלום עי"ש, וגם אם כונת הרמב"ם שבדרך כניסתה נקבה קני הכבד היאך שייך לשון שהרי ניקבה אותה כשנכנסה ומשמע להדיא דקאי אמרה, ולכן נראה דלהרמב"ם והרשב"א נמי חוששין שניקבה המרה בכניסתה כי היכי דס"ל דחוששין שניקבה קני הכבד בכניסתה וה"ה נמי במרה דחוששין שניקבה אותה בכניסתה כיון שהוא יכול לנקב, וס"ל במרה כמ"ש הר"ן דכיון שעורה רך חיישינן שניקבה אותה כשנכנסה דמרה לא גרע מקני הכבד ובפרט המחבר דאזיל לשיטתו דסבירא לי' לקמן בסימן מ"ו ס"ד במחט שנמצא בדקין דטרפה וע"כ דס"ל כהר"ן דסבירא לי' דזהו הטעם במרה שחוששין שניקבה אותה כשנכנסה וגם הרמ"א לא הגיה שם ומשמע דמודה לי', ולפי זה יפה עשה רמ"א דכתב דכ"ש במחט דיש להטריף דס"ל דזהו כוונת הרמב"ם והמחבר דחוששין שניקבה המרה כנראה להדיא לשון זה ולכן כ"ש הוא במחט, כן נ"ל ברור ודוק. ואפשר לומר דהרמב"ם לא הטריף רק בקשיתא דזיתא שהיא גסה אז חוששין שפיר שניקבה בכניסתה וכהתוס' ולא מטעמי' משא"כ במחט שהיא דקה לא חוששין שניקבה בכניסתה וכן משמע דכין שהכשיר הרמב"ם בנמצא בסמפונא רבא אפילו בקלישתא אע"ג דהוא מטריף בסמפוני הכבד ולא חייש שניקב הסמפון וגם מרה היא כסמפונא רבא וכמש"ל, מיהו מדברי הרשב"א בתה"א דף ל"ו ע"ב שכתב וקשייתא דזיתא דאשתכח במרריתא הרי הוא כמחט קלישתא ואיכא למיחש נמי שמא עם כניסתה ניקבה ע"כ משמע דזה וקלישתא שוין, וגם בדברי הרשב"א מוכרחים אנו לפרש כמ"ש דאל"כ הא בסמפונא רבא אפילו בקלישתא כשר א"ו מ"ש עם כניסתה כוונתו למרה כמו דחוששין בסמפוני הכבד ודוק. וגם מדכתב וזה שלא יראה הנקב מפני שהוגלד פי המכה משמע דקאי על מרה דהא בקני הכבד לא כ"כ ודוק היטב: סימן

מג

(ב) מחבר נקב מפולש טרפה. רש"י פי' אי אשתייר כעובי דינר זהב ולא יצא המחט לחוץ, ותמהו כולם דהא הוי מחט בחלל הגוף ובלא טחול נמי הוי טרפה והב"ח פי' דבא מן הכרס והטחול סותמה, והשיגו עליו דאין סתימת הטחול מועיל לכרס, ול"נ דרש"י מיירי באופן דניכר דבא מבחוץ כגון דראשו א' תחוב בדופן וס"ל לרש"י בזה לא חיישינן משום מחט בחלל הגוף דבא דרך הוושט דלא חיישינן להכי רק אם נמצא המחט בחלל משא"כ הכא דניכר שבא מן הדופן בזה סבירא לי' לרש"י דלא חיישינן דבא דרך הושט ותלינן דבא דרך הדופן כנראה ממה שעדיין תחוב בדופן וכעין זה פירשו האחרונים אלא דהם פירשו דתחבו בפנים ולפ"ז קשה ל"ל לרש"י לפרושי הכי ולא פי' כפשוטו דבא ע"י חולי ולפי זה ניחא דקשיא לי' לרש"י מה שהקשה דודי זקני הגאון ז"ל דאמרינן דלית הלכתא כר' עוירא והני מילי בקולשא אבל בסומכי טרפה ואי אשתייר כעובי די"ז כשרה וסתם נקב משמע מפולש ובאינו מפולש אינו טרפה והל"ל דאי לא נשתייר טריפה, ולפי זה ניחא דס"ל לרש"י דמיירי בניקב ע"י מחט רק ראשו א' תקוע בדופן, ועיין לקמן סימן נ"א דמשמע דבעינן דוקא ניקב בפנינו משא"כ בלא נוקב בפנינו אינו מועיל אף שצד א' תקוע בדופן יש סוברים להחמיר עיין ש"ך ס"ק ג' בשם ד"מ וא"כ ה"א דיהי' טרפה משום מחט בחלל הגוף ואשמועינן בנשתייר כעובי דינר מ"מ כשרה, וכעין זה כתב דודי זקני הגאון בפלתי ודוק

שם ברמ"א ואפילו נחתך במקום הדק כשרה. כך הוא לשון הטור, ותמהו עליו דהא בעל העיטור סובר דנחתך כשר וניקב טרפה והש"ך תירץ דבמקום העב מסתברא יותר להטריף בניקב מנחתך ולכן סובר בעה"ע דנחתך כשר אף דניקב טרפה אבל במקום דק אם נחתך כשר כל שכן דניקב כשר, ולכאורה היא סברא בלא טעם, ונ"ל להסביר טעם הש"ך עפ"י מ"ש בדרישה בשם כנ"ש דטעמא דבסומכי טרפה היינו משום ששם הוא דבוק לכרס ואתי לקותא לכרס ולכן היא טרפה בסומכי ולא בקולשי דשם אינו דבוק וא"כ י"ל ודאי דאבר דטרפתו מצד עצמו שפיר אמרינן דכיון דניקב טרפה שנקב מחלש האבר כ"ש בנחתך ממנו דמחלש יותר, משא"כ אם מצד עצמו אין בו טרפות רק משום כרס שפיר יש לומר דדוקא בנקב דעדיין הטחול דבוקה לכרס ומקום הנקב עצמו דבוקה לכרס בהא הוא דטרפה משא"כ בנחתך ממנו ואינו דבוק לכרס בזה י"ל דכשרה כיון דאינו טרפות מצד עצמו, וזו דוקא אם אינה טרפה בקולשי ועיקר טעם הוא משום כרס משא"כ אם גם בקולשי א"כ הוא טרפה מצד עצמה ואם נחתך כשר כ"ש בניקב וא"כ הטור דכ"כ בקולשי כיון דנחתך כשר ודאי ניקב פשיטא דכשר דאם הוי ניקב טרפה כ"ש בנחתך דבטרפות מצד עצמה אין לחלק ודוק וא"ש

אלא דקשיא לי' דהא גם לר' עוירא דאינו מחלק בין קולשי לסומכי נמי משני דניקב לחוד ונחתך לחוד אף דלדידי' גם בקולשי טרפה וע"כ דהוא טרפות מצד עצמו, ואין לומר דגם ר' עוירא מודה דטעמא הוא משום לקותא דכרס דא"כ תיקשי במאי דפריך מני' בריש א"ט אתנא דר"י דלחשוב דר"ע והא כבר הוא בכלל נקיבת הכרס וע"כ לר"ע בלאו הכי טרפה ואפי' הכי מחלק בין ניקב לנחתך ובפלתי האריך ביישוב הלשון ובכולם לא מצאתי יישוב ללשון הטור דהטור גופי' הביא לשון הרשב"א דנחתך אסור מספק אף דניקב ודאי טרפה הרי דהטור גופא סובר שיש סברא להקל בנחתך מבניקב ובזה נסתר ג"כ מ"ש הב"י דהטור סובר כתירוץ הא' דהרי לא מטריף אלא מספק ואפשר דבאמת בזה מחולקים הב' תירוצים, דלתירוץ ראשון באמת ניקב גרע מנחתך ואם ניקב טרפה כ"ש נחתך כפי מה שנראה הסברא הפשוטה ולתירוץ השני הוא בהיפך ואפשר דניקב גרע וא"כ הטור דספוקי מספקי לי' אם עיקר כתירוץ הראשון דלתירוץ הא' בנחתך יותר מסתבר להטריף