חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות פח

בעור ומה יתן ומה יוסיף הטעם המר שבכבד, ודודי ז"ל בפתח דבריו דעתו דהי' קבלה ביד בה"ג שכאשר כל הליחה יוצאה אל הכבד גם הקרום מבלע בכבד, ולפ"ז נראה דאם ניקבה כבד להדה דטריפה וכמו שאמרו במרה שניקבה וכבד סותמתה דאי אינקוב כבד להדה טריפה הה"ד כאן דכיון דהמרה הוא בכבד וניקבה הוא כנקיבות המרה וכמו כשמרה שהכבד סותמתה ובסוף דבריו העלה דספוקי מספקא לי' לה"ג אם ניטלה המרה טרפה או כשירה, ולכן אם ניטלה המרה טריפה מספק דלית לן להעמידה על חזקתה דלא הי' לה חזקת כשרות משא"כ אם יטעם מר בכבד ודאי שהי' לה מרה ואח"כ ניטלה וא"כ כבר הי' לה חזקת כשרות ומוקמינן אחזקתה וספיקא כשר, ודבריו צ"ע דהא אנן מטרפינן אפילו בשור הגדול נטילות המרה אף שהוא יותר מיב"ח וא"כ כאן ליכא למימר דלא הי' לו מרה מעולם דטא"ח יב"ח וע"כ דעתה הוטרף ונוקמי' אחזקתי' ונכשיר בניטל המרה ובזה מודה בה"ג דטריפה וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש התוס' פרק קמא דחולין דף י"א דכל חזקה שלא נתבררה ונודעה שעה אחת אינה חזקה, ולכן אף אם חי' יב"ח אינה בחזקת כשירה כיון שלא נודע לנו שעה שנאמר עתה היא בחזקת כשירה וטעם זה שייך נמי הכא דהא לא נתברר אימת הי' לה מרה ועוד דהרמ"א פסק לקמן סימן נ' דכל היכי דהריעותא נולדה מחיים לא אזלינן בתר חזקה וכאן נמי ודאי מחיים ניטלה המרה ולכן ליכא למימר טעם זה ודוק

ואפשר דס"ל להנך מ"ד דבאמת מטריפין בניטל המרה והיינו מטעם שכתבו המחברים דכל שניקב טריפה כ"ש ניטל וס"ל דדוקא בניטל המרה לגמרי טרפינן ואף דיש שאין להם מרה אין למידין ממינו על שא"מ משא"כ ביש בכבד טעם מר י"ל דבאמת לא הי' מרה כדרך כל הבהמות אלא שהוא בלוע בכבד ובשביל שאינה במקומה אין להטריף, וכ"נ קצת מדברי ראב"ן הובא ברא"ש אלא שמ"ש המרדכי בשם ראבי' הטעם מפני שאמרו דכבד כועס ומרה זורקת בו טיפה לא משמע קצת כן ודוק, ואם נאמר הטעם כמ"ש הפר"ח דבלא"ה רבים מכשירין בניטלה המרה צ"ע דמ"מ למה לא ניחוש שניקבה טרם שנבלעה בכבד כיון דלא ניטלה באמת רק שניבלעת בכבד ובזה אפילו למ"ד ליטלה כשירה יש להטריף וכמ"ש בכוליא לקמן סימן מ"ד סעיף ו' וכמו שהוכחתי לעיל מן הש"ס וצ"ע ומ"מ בניקבה גם הכבד ודאי יש להחמיר דהא נראה עיקר טעם המכשירין מפני שנבלעת בכבד ולא גרע מניקבה המרה והכבד סותמתה דמ"מ אם ניקבה הכבד להדה טריפה וכ"ש כאן ובלא"ה לא מצאו טעם מספיק לדינו של בה"ג ואם קבלה נקבל והבו דלא לוסיף עלה דזה לכ"ע טריפה וכמש"ל, ושוב עיינתי בראב"ן סימן רנ"ד שכתב ז"ל שכבד שאבה המים ועתידה לחזור וכמחז"ל כנ"ל

שם וטועמו כתב הש"ך בסק"ד דאף דשאר ספק איסור אסור לטעמו מ"מ רוב יש לה מרה וירגוש הטעם מר, ודודי הגאון ז"ל בפלתי השיג עליו והעיד דליתא דאדרבה לא שכיח ולכן כתב הטעם לפמ"ש הריב"ש דטעימה אינה אלא דרבנן והוי ספיקא דרבנן ויש ראיי' לדברי הריב"ש ממ"ש התוס' בפרק יום הכפורים דלר"י דאמר טעמא דחצי שיעור אסור מה"ת דמוכח מקרא דכל חלב ול"ל טעמא דחזי לאצטרופי וכתבו דלהכי מוקמי' קרא לאסור חצי שיעור מכל חלב כיון דיש סברא דחזי לאצטרופי וא"כ בטעימה דלא שייך טעמא דחזי לאצטרופי כיון שאינו אוכל כלום ודאי לכ"ע אינו רק מדרבנן דלא מתרבי כלל מקרא, ולא בבשר שאינו ידוע אם הוא מלוח דוקא קאסר מהרש"ל דאיתחזיק איסורא משא"כ הכא הוי ספיקא דרבנן וכמ"ש בפלתי אלא דקשה דא"כ למה נצריך קפילא בתבשיל שא"י אם הוא בנ"ט הא גם זהו ספיקא דרבנן דשמא לא יתן טעם כלל ואפשר דטעימה זו אינה טעימא בעלמא רק מצריך לאכול ממנה או י"ל דכיון דלרוב הפוסקים א"צ טעימא רק בפחות מששים וכיון דחז"ל שיערו נ"ט בס' ודאי יתן טעם וקרוב לודאי הוא ודוק

ובנאבדה הכבד קודם טעימה כתב בפלתי לפמ"ש לעיל דטעם של ה"ג הוא משום דמספקא לי' בניטלה אם כשירה הוי לי' ס"ס שספק ירגיש או לא ירגיש טעם מר ואת"ל שלא ירגיש שמא ניטלה כשר, ותמהני דכיון דעיקר טעם שמחמת הרגשת טעם תהי' כשירה הוא משום דשמא ניטלה כשירה וא"כ ה"ל הכל ספק אחד דאף אם ירגיש י"ל דניטלה המרה כשירה ולא הוי ס"ס כלל וגם לפמ"ש שלא שכיח שימצא בו טעם מר ודאי ל"ה ס"ס דלא שכיח אינו ס"ס ולכן העיקר להחמיר

(ד) במחבר נמצאו ב' מרות טריפה. דעת הפר"ח דאם יש בכבד טעם מרה גם בזו כשירה, ודבריו תמוהין דלפ"ז נכשיר ג"כ גימל מרות והא ודאי ליתא דכל יתר כניטל דמי וככל המון ניטל וכ"כ דודי זקני בפלתי סימן נ"ד, ואולי לזה כיון במ"ש שקרה שגיאה לפר"ח בזה ועיי"ש וכן השיגו עליו כל האחרונים

(ח) שם יש מיני עופות שאין להם מרה עיין פר"ח שהביא בשם ס' ש"ה המינים שאין להם מרה כצבי וכאיל שאין להם מרה, רק באלי' שלהם יש להם ויש לדקדק לפ"ז מאי הקשו התוס' וכן המתירין ניטלה המרה הביאו ראי' ממתניתן דנקט ניטל הכבד, ואם כן גם המרה הוא חסירה ואעפ"כ לא מיטרפה רק משום נטילת הכבד ואי ניטל המרה טרפה למה לי' למיתני ניטל הכבד הא בלא"ה טרפה מחמת חסרון המרה וקשה מאי קושיא דדלמא להכי נקט ניטל הכבד משום בע"ח שאין להם מרה אצל הכבד רק במקום אחר, ואם כן שפיר משכחת לה נטילת הכבד באופן שאינו נוגע למרה כלל. ונראה דסבירא ליה דלא משכחת לה מין שאין להם מרה רק צבי ואיל ועופות כגון תורים וא"כ מתניתין דנקט א"ט דבהמה לא הי' לחשוב נטילת הכבד כיון שאין נפקותא בבהמה אלא ע"כ דניטלה המרה כשרה וא"ש

ובזה נמי מיישב מה שהקשה בפלתי דמאי הביאו ראי' מהא דנקט כזית במקום מרה ולא אצל מרה דהא יש בע"ח שאין להם מרה, ולפ"ז ניחא דהא התם נקט כזית שאמרו במקום מרה וקאי אמתני' ובמתני' נקט בהמה ובבהמה לא משכחת לה רק אצל מרה וא"ש ודוק

ושוב ראיתי דבפלתי סימן מ"א הרגיש בקושיא רק שתירץ דעיקר הטעם למ"ד בעינן כזית במקום מרה הוא משום הגנה למרה ולאותן שאין להם מרה באמת אין צריך כזית במקום מרה ואם כן קשה מאי פריך סתמי אהדדי ולוקמי רישא במין שאין להם מרה וסיפא במין שיש להם מרה, מיהו הא גופא קשיא לוקמי באמת הכי וצ"ל כמ"ש, מיהו בדבריו יש ליישב גם כן מה שהקשה על ראבי' דהביא ראי' ממאי דנקט במקום ולא אצלו, ולפ"ז ניחא דס"ל דהא דצריך במקום מרה היינו משום הגנה דמרה ובבע"ח שאין להם מרה באמת א"צ כזית וע"כ דהא דאמר [במקום] (אצל) היינו בבע"ח שיש להם מרה והל"ל אצל וא"ש ודוק

אלא דאכתי יש לדקדק להמתירין ניטלה המרה מסיפא דאלו כשרות דחשיב טחול בין הכשרות ולמה לא חשיב ניטלה המרה דהוי רבותא טפי מטחול דמרה בכ"מ שניקבה נטרפת משא"כ בטחול, וגם לר"ל דאמר אלו כשרות תנן וזהו העיקר שאין כשרות רק אלו ומשמע דניטל המרה דטרפה דאלו דוקא כשרות דאל"כ ה"ל למתני נמי מרה דהוי רבותא טפי וגם ר"י משמע דמודה מדלא אמר בש"ס דפליגי בהא ול"ל למימר דפליגי בדרב מתנא וצ"ל דכיון דנקט דניקב טרפה וכ"ש ניטל וכמ"ש התוס', וצ"ל להמתירין דבשלמא טחול שהוא אבר אתי לאשמועינן שאינה נטרפת באותו אבר משא"כ במרה שאינה אבר כמ"ש המרדכי לא הוצרך להשמיענו כלל או דכיון דאיכא בע"ח כגון חיות שאין להם מרה פשיטא להו דאף במין שיש להם אינה נטרפת וצ"ע

ויש לעיין בצביים ואילים אם אין להם מרה ונמצא בכבד טעם מר אם יש להכשיר, ובספ' מ"מ נסתפק והניח בצ"ע, ומדברי רש"י ז"ל בפא"ט דף מ"ג שפי' גבי חליף דשני קרומים דושט דלהכי טרפה דשניהם נטולים ממקום שהם ראוים להיות ואין לך נקיבה גדולה מזו ע"כ, משמע שכונתו דלהכי חילוף טרפה משום דכיון דאינו במקומו הראוי לו הוי כניטל לגמרי וא"כ גם כאן כיון שאינו במקומו הראוי לו הוי כניטל לגמרי, והיינו טעמא נמי לעיל סימן ל"ה דמטריפין בורדא ששינתה מקומה דכמאן דליתא דמיא והה"ד כאן מיהו יש לדחות דדוקא התם דמפרש בש"ס דהחילוף הוא לריעותא משא"כ כאן כיון דלא הוזכר בש"ס באיזה מקום שצריכה להיות המרה בהכרח אין להטריף דשמא אין זו ריעותא כלל ובכ"מ שתהי' כשרה לכן יש ספק זה אם נמצא כך בבהמות שהמרה עומדת באלי' כמו בצביים ואינה במקום הכבד ואפשר שגם זה הוא טרפה לפי הסברא הנ"ל דשינוי מקומו הוי כניטל, ולכאורה יש ראי' מדברי התוס' והמפרשים דהקשו למה נקט ניטלת הכבד תיפוק לי' דטרפה בשביל המרה ומאי קושיא דילמא להכי נקט ניטלת הכבד לענין שאם נמצאת המרה באלי' כמו בצביים וא"כ אינה טרפה רק משום נטולת הכבד שהמרה קיימת אלא שאינה במקומו ולכן נקט לנטילת הכבד אלא ע"כ דסבירא להו להמפרשים שהקשו קושיא זו דאם נמצאת כך באמת היא טרפה וע"כ עיקר הטעם הוא כיון שאינה במקומה הראוי לה