חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות פ

סתמו טרפה ומשמע טרפה ודאית מיהו בטור וש"ע ושאר פוסקים זולתם לק"מ דגם לספק טרפה קרי ליה טרפה כמבואר בהרבה מקומות אך ברמב"ם שדרכו לפרט פרטות הוודאות והספיקות וכאן סתם ג"כ. ובפלתי כתב דדוקא לס"ד דר"ז הוי סבר דאיכא לדמוי' לבית הסמפונות וי"ל שכוונתו לחלל גדול משא"כ למסקנא דמ"ל חלל גדול ומ"ל חלל קטן והיאך סתמה מתניתין א"ו דלא בעינן חלל גדול, ועדיין קשה דהא בגמרא אמר אביי מאי תיבעי לך הא אמר ריב"א אמר רב עד שתנקוב לסמפון גדול הה"ד ה"נ ומסיק דל"ד דשם שפכי סמפונות וא"כ קשה מאי ס"ד דר"ז וממ"נ אי סבר דדמי לבית הסמפונות פשיטא דבעינן חלל גדול כדעת אביי ואי סבר דל"ד פשיטא דלא בעינן חלל גדול וע"כ צ"ל דספוקי מספקא לי' לר"ז א"כ אנן מנ"ל למיפשט, ופשט הגמרא למעיין שם מורה שהגמרא בא לדחות פשיטות שפשט אביי ומ"מ נשארה האבעיא במקומה, ואפ"ל דקשיא ליה לר"ז למה נקט לבית חללו פשיטא דבכל נקובים בעינן לחללו כמ"ש התוס' בריש פרקין והתוס' נדחקו דל"ב ע"ב וס"ד להטריף אפילו לא הגיע לחלל וזה דוחק, ולכן נסתפק ר"ז שמא בא המשנה להורות שצריכה להנקב עד חלל גדול, ול"ק האיך סתמה לה המשנה דשמעינן לה מיתורא דבית חללי וא"כ צ"ע על הרמב"ם שפסק שהיא טרפה ודאית, ואפשר לומר דהא באמת יש להבין למסקנא דש"ס דבשלמא בית סמפונות היינו דשפכי סמפונות אבל הכא לבית חללו קתני מ"ל גדול ומ"ל קטן, ומשמע ודאי דליכא סברא רק שאין הכרח מבית הסמפונות לבית חללו משא"כ אילו הי' פירש בית חלל גדול ודאי אין סברא לחלק בבית הסמפונות ולומר שאין הכוונה לסמפון גדול

ולפ"ז קשה למה לא אמר רב למילתא על חלל הלב וממילא נשמע סימפונות לר"ש ולמה פירש מילתא דר"ש הלכתא כוותי' ומנ"מ הא לדידן בלא"ה טריפה והל"ל אלב וממילא נשמע לסימפונות והאיך ס"ד דר"ז למימר דכוונתו לחלל גדול וצ"ל דר"ז לשיטתי' אזיל דסבירא לי' הלכה כר"ש וסובר דגם רב סובר כן ואתי לאשמועינן דבעינן סימפון גדול, ואף דגם בלב קיי"ל דניקב טריפה מ"מ ניחא לי' לאשמעינן רבותא דס"ד דלא בעי סמפון גדול כדי דלא נפיש פלוגתא בין ת"ק ובין ר"ש, ולכן אשמועינן דהיינו סימפון גדול משא"כ בלב ודאי הוא חלל גדול דלא ס"ל לחלק ועדיפא מיניה אשמעינן דגם בהא קיי"ל כר"ש משא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ש ומסתמא גם רב סובר כן גם רבינא תלמידו סובר אין הלכה כר"ש, וא"כ עדיפא מיני' הוי אשמועינן בלב ובדר"ש ליכא למטעי כולי האי ובלא"ה לית הלכתא כוותי', וליכא שסובר כר"ש ועל כרחך בחלל קטון טריפה וא"ש ודו"ק

ויותר נראה בפשוט דהא ודאי קשי' דהא משמע בש"ס שאין סברא רק דמבית הסימפונות לא מוכח בית החלל משא"כ אי איתמר בלב לבית חלל גדול ודאי מוכח בריאה דבעי לבית הסימפון גדול מכ"ש, וא"כ קשה למה לא אמר רב למילתא ארישא, וסיפא ממילא נשמע במכ"ש דכיון שיש מקום לטעות עדיפא מיני' הל"ל ברישא ולא נטעה בסתם גם הוא דלא כהילכתא וצ"ל דר"ז לא ידע מהך דרב ואביי רצה לפשוט לו ההיפך דלא ס"ד לחלק, וע"ז פריך הש"ס דל"ד וכיון דמסקינין דלא דמי ויש מקום לטעות עדיפה מיני' הל"ל ארישא וע"כ דבמסקנא באמת אין חילוק ולכן סתם הרמב"ם שהוא טריפה ודאית ודוק

שם ברמ"א וי"א דלא מהני. מה שסמך רמ"א על ס"ס כבר השיגו אחרונים, אמנם הרמב"ם בפרק ו' כ"כ להדיא וכתב הכ"מ שהוא גורם דטרפשא ודליבא ובה"ג כתב ומן הכא טרפינן בתרבא דליבא, וקשה מאי קמ"ל ממ"נ אי מפורש הכי פשיטא ואי גורם כרש"י מנ"ל מהתם, ועיין פלתי שדחק ונראה שהרמב"ם מפרש הך דטרפשא קאי על יתרת הכבד ולכן הביא שם שגם טרפש הכבד אינו סותם, ולפ"ז אפשר לומר דהא דאמר דליבא קאי נמי אטרפשא דליבא והא דאמר טרפש היינו טרפש הכבד ודליבא היינו טרפש הלב, מיהו מדלא אמר טרפשא דליבא משמע דבכל תרבא דליבא טרפה ולזה כתב ה"ג ומן הכא טרפינן בתרבא דליבא עם שאינו מבואר מ"מ הכי מסתבר כמ"ש, וכתב בפלתי דבעוף כ"ע מודי שסותם גם הוא חוכך להחמיר ע"ז שסמכו לסמוך על מקומות השומן כי לפעמים נשמן והשומן מתרבה ואפשר שבשעה שניקב לא הי' שומן ואח"כ נתרבה שומן, ואפ"ל דכיון שאמרו בש"ס טרפה משבחת ויולדות וכיילינהו בחד משמע דלדידן דקיי"ל אינה יולדת הה"ד דאינה משבחת וא"כ אילו הי' טרפה כבר לא הי' השומן מתרבה ואדרבא הוא הולך למות והלוך וחסר, גם ל"ק דנחוש שמא אח"כ יתמעט ויהי' הנקב פתוח לרוחה י"ל דלא חיישינן להכי דכיון שאפשר שתתקיים כך אינה בגדר טרפה וכעין שאמרו אי בדרי לי' סמא חיי והה"ד כאן כיון שיתכן למצוא מזור ותרופה למכתו וטרפה בעינן שלא יהא היתר בשום פנים כמ"ש המחברים, גם י"ל דודאי ל"ש שלא ישאר שום שומן במקום שטבעו להיות שמן ואם כי יוכחש מ"מ נשאר עכ"פ מעט ודי בזה כדי סתימה ואם ניקב גם השומן אך לא כולו ונשאר מעט בלתי נקב צ"ע אם יסתום גם השומן הנשאר כי בזה י"ל סברא זו אבל אם ניקב כל השומן אין ספק שהיא טרפה וכמו שאמרו בריאה שניקבה ודופן סותמתה דאי אינקב דופן להדה טרפה

שם ברמ"א מיהו אם לא נמצא כו'. לשון בה"ג מחטא דמשתכח בלבא אע"ג דלא ניקב טרפה והנ"מ כי משתכח בסמפוני דלבא לגוואי וכי רישא לתתא דכמה דאתא נקבא מינקבי אבל קופא לתתאי דלא עייל אלא בסמפונא רבה תלינן דלמא בהדי דשעלא פלטה לה ואחזוקי איסורא לאו מילתא הוא דנפקא מהתם וניקב דוכתי אחרינא עכ"ל. ועלו כל הרבה פרושים סתומים ומפורשים הר"מ הגיה והט"ז מתמיה, ודברי כולם דחוקים לא ברורים ולא ישרים ומזוקקים, ומה שנלע"ד בזה דמ"ש אע"ג דלא ניקב כוונתו אם לא הגיע לחלל ואינו בגדר נקיבות הלב והטעם הוא מפני שסופו לנקב ואין ספק שסופו לנקב כמ"ש האחרונים וכמו שאמר בסיפא דבהדי דשעלא פלטה הרי מבואר שטבע הלב למשוך מהסמפונות ולכן אם תשעיל תפליטו ומושכות המחט עם צאתה והה"ד בהיפך, ולכן ברישא לתתאי דודאי בא מחוץ וס"ל לה"ג שאין להטריף מפני מחט בחלל הגוף או דס"ל דסגי בבדיקה כרמב"ם או דס"ל דלא חיישינן שניקב מקום אחר ויצא וחזר ונתחב בלב אלא כאן נמצא וכאן הי' תחילת נקיבת המחט, ולכן אם ראשו למטה ונתחב מחוץ וכבר ניקב אלא שנמצא בסימפון ולא ניקב עד חללו מ"מ כיון שסגר עליו הפתח ואין לו מקום לצאת וודאי בשעת השיעול שטבע הלב למשכו ולהפליטו לחוץ סופו לינקב וכאמור בסוף דבריו משא"כ אם היה קופא לגאו ודאי קופא א"א להנקב וע"כ לא עייל רק בסמפון הגדול שבלב וא"כ לא ניקב בחוץ הלב ואם תשעל ותפליטו נשאר הלב בלתי נקוב ומה"ת נאמר שסופו לינקב, גם לומר שבצאתו בשעת השיעול דאז ניקב דרך צאתו הושט ושאר דברים שנקובתם במשהו לא מחזיקינן ריעותא ולאו מילתא הוא, וזו שאמר ברישא דהנ"מ כי משתכחא בסמפון הלב בפנים וראשו למטה שבבואו כבר ניקב אלא שלא הגיע לחלל וסופו לינקב אבל בקופא למטה שלא נכנס רק בפנים ולא ניקב כלל בחוץ י"ל שאין סופו לינקב ונאמר שבשעת יציאתו סופו לינקב או י"ל שלא תפליטו ושינקב הלב ושאר נקובים הא לאו מילתא הוא, והשתא א"ש שהצריך שימצא בסמפון הלב בפנים ולדברי כולם ליכא נ"מ בהא, ולפמ"ש ניחא דכיון שעיקר הטעם הוא מפני טבע הלב למשכו ולהפליטו בחוץ, וזה דוקא בסמפון שמשם הוא כח המושך וסופו לינקב משא"כ בלא נמצא רק בעובי הלב בלי סמפון ודאי לא מסתבר שיהי' סופו לינקב ואפשר שיתקיים זמן רב עם היותו תחוב ואינה בגדר שאין כמוה חי', ודברי בה"ג הם ברורים ומזוקקים כראי מוצקים

ולדינא נראה דלדידן בקופא לבר והיינו כלפי חלל הגוף כל גווני טרפה כדלקמן סימן מ"א סעיף ו' אבל בקופא לגאו והיינו כלפי פנים וחודה לחוץ ע"כ א"א לקופא לנקוב ובודאי סמפונא נקט ואתאי, גם לרשב"א דלקמן סימן מ"א דמפרש היפך מפירש"י מ"מ לב הוא כמו ריאה כמ"ש הט"ז שהם בשטח אחד ולא ידעתי מה לחוש ולפע"ד ברור דכשרה וכ״ז באם ראשו כגרעין תמרה כמ"ש רמ"א כאן וכדלקמן סימן מ"א, כל זה נראה ברור ודוק היטב

והנה בעיקר הדין שכתב ה"ג להטריף אף טרם הנקבו ע"ש סופו לא הוטב בעיני הרב ב"י ע"כ נדחק בפירושם אמנם האחרונים החזיקו בסברת ה"ג והביאו ראיות מריאה לדעת האומרים בטעם טרפות סרכות הריא' שסופו להתפרק ויתר טרפות שהם ע"ש סופו כמו גלגולת וחסרון כאיסר ומסמוס המוח וחוט והפר"ח כתב דאין להוסיף, ול"נ דהא הוי ס"ד לאסור מסוכנת מטעם שאינה חיה ועיקר ההבדל בין הטרפה ומסוכנת הוא כמו שפירש"י בפרק השוחט דף ל"ז והיינו ששם היא חסורה ג"כ וא"כ כיון דניקב הלב היא טרפה והוא בגדר חסרון א"כ פשיטא כיון שסופו לינקב בהכרח והיא נכללת בכלל שאין כמוה חי' וגם היא חסורה ופשיטא דטרפה דמאיזה טעם נכשיר, ואין מקום לקושיות הב"י וז"ב ונכון: