חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות ח

ועולה במה שהכרח לדינא, דהנה בריש נדה דפריך אהא דאמרינן התם דשמאי ס"ל אשה בחזקת טהורה עומדת, ופריך מ"ש מחבית דתנן הי' בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך, כל שלשה ימים ודאי, מכאן ואילך ספק, ומשני שאני התם דאיכא למימר העמד טבל על חזקתו, ופריך אדרבה העמד יין על חזקתו, והקשה מהרש"א על הלשון אדרבה, דבשלמא לעיל במקוה דפריך אדרבה העמד מקוה על חזקתו, היינו משום דאיכא למימר העמד מקוה על חזקתו לא יהי' ודאי, אבל כאן דבאמת הוא ספק, מהיכא תיתי להקל, וגם בתוס' ישינים בקדושין דף פ' נדחקו בקושיא זו ולפענ"ד לא קשיא ולא מידי דהא באמת הן במקוה הן ביין אם לא נמצא בו ריעותא דהיינו אם לא נבדקה המקוה וכן היין, הוה במקוה כל הטובלין טהורין, וגם התרומה הוא כהוגן והטבל מתוקן נמצא שבהכרח חזקת מקוה ויין מפיק מחזקת טבל, הרי דחזקת מקוה ויין עדיפא מחזקת טבל ומפיק מינה, וא"כ א"ש בפשיטות דהיינו דפריך אדרב' העמד יין על חזקתו, כיון דע"כ חזקת יין עדיפא מחזקת טבל, ומשני כיון דאיכא ריעותא דחומץ לפניך אתרע חזקת יין ואזלינן בתר חזקת טבל

ועפ"ז נ"ל ליישב קושית הד"מ שהקשה גם בלא נטל קבלה למה נטריף למפרע, הא קיי"ל בבהמה שנמצאת טריפה דהחלב מותר, דאמרינן השתא סמוך לשחיטה נטרפה, דהוה חזקה דאתיא מכח רובא דרוב בהמות כשרות, וכאן נמי נימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ולפ"ז נראה דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דרוב מצויין לא אלים כ"כ, כיון דעכ"פ לכתחילה צריך לשאלו ולברורי לשיטת הגאונים, משא"כ בטריפות דבסתמא נמי בחזקת כשרות ואף דהריאה בעי בדיקה, י"ל דהיינו תקנתא דרבנן בעלמא, אבל ברמא"ש אפשר מדינא דאורייתא נמי צריך לברורי לפי שיטת הגאונים, דהא רבינא אפילו בדיעבד אוסר, ואינו דומה לחזקת היתר דטריפות עמ"ש לקמן

ועפ"ז יש ליתן טוב טעם לדברי האגודה ורמ"א, דהא הכא חזינן בלא נמצא ריעותא במקוה לא מהני חזקת טמא לשווי' אפילו ספיקא ואפילו ברשות יחיד טהורים כל הטמאים שטבלו במקוה שהי' לה חזקת כשרות, א"כ הרי חזקת מקוה עדיפא מחזקת טמא, אלא דבחסר פניך דאיתרע חזקת מקוה, עדיפא חזקת טמא דלא איתרע מחזקת מקוה דאיתרע וה"ל כרובא לגבי מיעוטא, משא"כ בלא איתרע חזקת מקוה עדיף חזקת מקוה ומפיק מחזקת טומאה, ומעתה אי הוה רעותא נמי בחזקת טומאה שפיר הוה חזקת מקוה עדיפא, דמה לי היכא דליכא ריעותא לא בטומאה ולא במקוה או דאיכא ריעותא בין בטומאה בין במקוה

ובזו דברי רמ"א מבוררים דבנטל קבלה חזינן דחזקת ידיעה מפיק מחזקת איסור אלא דהשתא דאיכא ריעותא שאינו יודע איתרע חזקת ידיעה, מ"מ לא דמי למקוה, דבמקוה לפי ריעותא דמקו' דחסר לפניך אמרינן דחזקת טומאה בתקפו, משא"כ אפילו לפי ריעותא דשוחט לא שייך לאוקמה בהמה בחיי' בחזקת אימור בתוקפו דלא מבעי' בדעת הש"ך בכללי ס"ס דשלשה ספיקות אהני באתחזק איסורא דספק הראשון מרע חזקת איסור, א"כ גם כאן לפי הריעותא שנמצא אכתי אין האיסור בודאי דשמא מ"מ שחט יפה כפי ההרגל, ואפילו לא נימא כדברי הש"ך לענין ספק ספיקא, מ"מ לא דמי, דמקוה אילו ידענא שהיתה הריעותא בשעה (צ"ל שטבל) הוא טמא בודאי וכאן אפילו היתה הריעותא בשעה ששחט אין כאן אלא ספק, נמצא שהשחיטה עושה ריעותא בחזקת איסור א"כ אפילו תימא דאיתרע חזקת ידיעה, הרי לעומת זה איתרע חזקת איסור דבהמה וכהדדי נינהו ואוקי ריעותא להדי ריעותא, ודינו כאילו לא נמצא שום ריעותא ובלא נמצא שום ריעותא עדיף חזקת גברא מחזקת איסור דבהמה. לכן אין מטריפין למפרע

ומעתה תו לא קשיא מהא דקיי"ל כרב הונא בלא שיבר בה עצמות, דלא מבעי לשני תירוצים ראשונים י"ל דרב הונא לא חשיב להא לריעותא כלל דבעצם המפרקת נפגם, וא"כ לפי שהסכין פגום לפנינו ונאמר שכמו שנמצא פגום לפנינו כך הי' מעיקרא ואין שום ריעותא בחזקת איסור ודמי ממש למקוה, וגם הך ספיקא שלא שחט נגד הפגימה רב הונא לא מחשיב ליה כלל לריעותא בחזקת איסור ועוד דע"כ חזקת גברא עדיף מחזקת סכין לדעת הפוסקים דלכתחילה (צריך) הסכין בדיקה לאחר שחיטה, א"כ חזינן דחזקת גברא עדיף מחזקת סכין, וא"כ כלל בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן, וי"ל דרב הונא מודה בחזקת גברא דעדיפא מחזקת סכין לרב חסדא, ואפילו להפוסקים שאין הסכין צריך בדיקה אפילו לכתחילה לאחר שחיטה, י"ל דבשוחט מודה רב הונא לרב חסדא דלא דמיא חזקה דסכין לחזקה דמקוה ווין [צ"ל דשוחט], דהא בלא"ה צריך להבין סברת רב הונא דס"ל אף בשיבר בה עצמות פסולה, וקשה לפמ"ש הרשב"א דגם לרב הונא בנאבד הסכין כשירה, א"כ כיון שנפגם בעצם, הרי ידענו שפגמו בידים, ומה לי נאבד או ששיברו בידים, לכן ע"כ לומר דרב הונא ס"ל שאפשר שגם בעצם לא יפגם אם הוא טוב, לכן הפגם עושה ריעותא, והשתא כיון שכבר איתרע הסכין, לא שייך כ"כ החזקה שהרי אפשר שבעיר נפגמה ג"כ וכמ"ש הרשב"א דעצם ודאי פוגם אינו מכחיש הספק. ובש"ס נ"ל לפרש עצם ודאי פוגם היינו כשתמצי לומר שסכין זו אינה טובה עד שתפגם בעור, וכל סכין שיפגם בעור ודאי דכ"ש שנפגם בעצם, וא"כ ע"כ כשתמצי לומר שנפגם בעור אתה צריך לומר מכ"ש שנפגם בעצם, ע"כ תתפוס הודאי ותאמר שרק בעצם נפגמה, ורב הונא לא ס"ל סברא זו ולא שייך חזקה, כיון דהסכין נפגם ע"י מעשה אין החזקה גורם שלא יופגם ע"י מעשה שחתך בעור, ואין ספק רק באיזו מעשה נפגם וכ"ש לדידן דקיי"ל כרב חסדא בשיבר ובלא שיבר הוא דקיי"ל כרב הונא, דא"כ י"ל דכיון דהעור יכול לפגום לא מבעיא להפוסקים לקמן סי' י"ח דבחתך עצם המפרקת הוה כשיבר דא"כ אינו טריפה רק בלא חתך דודאי איכא למיתלי טפי בעור משיפגם ע"י נגיעה בעלמא, ואפי' להפוסקים דלא מהני חתך עצם המפרקת היינו משום שהוא רך ודומה לעור, ואחר שראינו סכין זה נפגם בדבר רך, א"כ מאי חזית שתתלה בעצם מפרקת ולא נתלה בעור, כיון דאיכא חזקת איסור בהמה כנגדו ונעשה בה מעיקרא מעשה שראוי' להתפגם לפי מהות הסכין אבל השוחט דמוקמינן ליה בחזקת כשרות ועכשיו הוא דא תרע, אמרי' שלא נעשה בו שום מעשה שגרם השכחה עד עכשיו שהמשך הזמן גרם לו לשכוח, ולא מחזקינן ריעותא למפרע כלל ולא מקרי תרתי לריעותא דריעותא דשכחה אינו עושה ודאי לחזקת איסור, כיון די"ל דמ"מ שחט יפה כדפרישית. וע"פ הסברא שכתבנו דהמשך הזמן הוה חזקה טפי מאחר שהדבר מתקלקל בהמשך זמן שייך ביה טפי חזקת דהשתא איתרע, אפשר ליישב דברי הרמב"ם שתמהו עליו דבגמרא איתא ורמי חבית אמקוה ומשני מאן תנא חבית ר"ש דגם גבי מקוה ספיקא מחשיב ליה, והרמב"ם פסק בחבית ספק ובמקוה ודאי, ולפ"ז י"ל דודאי דבר שהריעותא היא מכח המשך הזמן, שייך בי' טפי חזקה שלא נתקלקל עד עכשיו, משא"כ בדבר שבא ע"י סיבה פועלת כשלא נודעה הסיבה, לא שייך כ"כ החזקה לומר שעדיין לא קרה הסיבה דמה יום מיומיים, ולפ"ז י"ל דודאי הא דרמי חבית אמקוה, יש לחלק ביניהם דבמקוה אין הקלקול כל כך מהמשך הזמן אף דדרכה להתיבש, מ"מ אינה סיבה הכרחית כ"כ, דלפעמים אדרבה נמשכין לתוכה תמצית מים או גשמים וכדומה, משא"כ ביין טבע החימוץ בא מהמשך הזמן, ואין הזמן פועל לחיסור המקוה, כמו שהזמן פועל לחימוץ, וא"כ י"ל דלכך בחבית הוה ספק דדבר המתקלקל בהמשך זמן שייך ביה חזקה טפי, אלא די"ל דודאי לרב חסדא דס"ל אפילו בסכין דהריעותא תליא במעשה, מ"מ אלים ליה חזקה ולא שני ליה בין היכא שיש לתלות הקלקול בהמשך זמן, וא"כ הרמב"ם דפסק כרב הונא שפיר יש לחלק בסברא זו דהיכא דתלי' הריעותא בהמשך הזמן הוה חזקה טפי לומר השתא איתרע

ויש ראיה לדברי הרמב"ם מן הש"ס גיטין דף ל"א דתנן המניח פירות להיות מפריש עליהם מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים, ואם נאבדו חושש עליהם מעת לעת, ובגמרא חולקין עליו חביריו על ר"א דתנן מקוה שנמדד כו' כל טהרות טמאות ופריך פשיטא ומשני מהו דתימה מהו למפרע מעת לעת, וקשה אפילו אם נימא למפרע מע"ל מ"מ חולקין עליו דהא במשנה חושש מע"ל משמע דספקא הוה וכמו שפרש"י בהדיא ובמקוה טמא ודאי, אלא ודאי כיון דהאבידה יש לתלות יותר בהמשך הזמן לא הוה טפי מספיקא, וכן פסק הרמב"ם באמת, לכן אי במקוה הוה ודאי מ"מ לענין אבידה שנמשך יותר ע"י המשך הזמן הוה החזקה אלימא טפי ואמרי' השתא איתרע, וא"כ בהך דהשוחט שנבדק ואינו יודע דחזקה אלימא שהמשך הזמן הוא המשכחו, וכיון דאפילו אי היתה הריעותא ג"כ לאו ודאי הוא, שפיר אהני החזקה, וכדברי האגודה והרמ"א

ועדיין צריך אני למודעי מ"ש בחדושי נדה שהארכתי מאד וכתבתי