חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות עח

שלקחה וכיון שנתברר לנו שלקתה סופו לנקוב גם בפנימי ואף שאינו ניכר מ"מ סופו לינקב דלא שהשינוי הוא שנרקב אלא שהשינוי מודיענו שלקתה וכיון שלקתה ודאי סופו לינקב ואין העור מתקיים כלל ואף שאינו נראה בשני קים להו לרבנן דכל לקותא סופו לינקב שני העורות ואם כי יש פנים להתיר ולאסור העיקר להחמיר באיסור דאורייתא כדעת הט"ז ובפרט שאין הכרעה ברורה מדברי הראשונים ז"ל: סימן

לט

(א) במחבר חוץ מן הריאה. הטעם דהוי כמו מיעוטא דשכיח לכן צריכין בדיקה לכתחילה אבל בנאבדה כשרה לדעת המחבר כמו שנתבאר בסעיף ב' והנה הרא"ש פרק אין צדין דייק מדאמר ר"ע מבית טביחתה דמותרת בלי הפשט וניתוח והקשה בפלתי דאכתי מנ"ל דאין הריאה צריכה בדיקה הא ודאי אפשר לבודקה אף בלי הפשט שמכניס ידו וחותך חצר הכבד ובודקה, ולק"מ דלא דייק רק מדאמר ר"ע מבית טביחתה, ומסקינן דמקום טביחתו ממש הוא ורש"י פי' הטעם ששם הוא מופשט ועומד ומשמע ודאי דאפי' אין שהות לשום בדיקה רק שיחתוך כזית מבית טביחה לאכלו חי אפ"ה שוחטין אותה בי"ט מפני הכזית הראוי לאכילה וש"מ דלא בעי בדיקה כלל במקום הפסד וזה ברור, ומה שהקשה דהא גופי' קשיא דהא ר"ע חייש למעוטי והתם אפש' למבדקי' ולמה לשתרי בלי בדיקה וצ"ע לכאורה, ואפשר לומר עפמ"ש [הפלתי, כן נ״ל דיש בפלתי] כללי ס"ס אהא דפרכינן ור"מ דחייש מיעוטי היכי אכיל בשרא ולא פריך מר"ע ור"ט, ותירץ לפי שיטת הרמב"ם שסובר דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא רק דרבנן אחמירו וא"כ נהי דחיישינן למיעוטי מ"מ מידי ספיקא לא מפקא ולא אחמירו בספיקא כי האי כיון דלא הוי רק מיעוטא ואע"ג דסבר ר"ע דאין חלב פוטר ולא אזלינן בתר רובא מ"מ הכא דלא אפשר בענין אחר גם איכא לברורי אח"כ, גם לדעת הרמב"ם ספיקא דטרפות קולי דלא איתפרשו בתורה וי"ל שהקיל בענין הזה שלא להפסיד הבהמה ושם לא פריך רק לר"מ (דס"ל ספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא עיין בפלתי) ואתי שפיר ודוק

אך אין זה צודק לשיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דספיקא מן התורה לחומרא ובפרט להרשב"א שסובר דר"מ חייש מן התורה למיעוטא, איברא דאף לפ"ז לק"מ דכבר כתב הרשב"א בחידושיו שאפי' לר"מ ואפילו אפשר בבדיקה לא צריכה בדיקה כיון דכבר גלי קרא היכי דלא אפשר והכי מסתבר כיון דבהמה זו בחזקת כשרות היא ואם בא להקריבה עולה מחזיקין אותה לכשרה ונאמר כשבא לשוחטה שיצאה מחזקתה דלא מסתברא הכי כלל, א"ו כיון שכבר גילתה התורה דהיכי דלא אפשר קיימא בחזקת כשרות הה"ד נמי היכי דאפשר ולק"מ לכל הדיעות דהיינו טעמא גם לר"ע

(ב) שם ה"ז מותרת כן הוא דעת הרמב"ם והרבה פוסקים זולתו, ומכללם הרשב"א והר"ן שהחזיקו דברי המכשירין בראיות ברורות וסברות ישרות חזקות ובצורות. אמנם ראיתי להש"ך בספרו שדחה כל ראיותיהם ובקצתם והיטב אשר דיבר לדחותם והוא מ"ש שאין הבדיקה אף להמחמירין אלא מדרבנן ויפה דיבר, שבזה נידחו מ"ש מפרה אדומה ועגלה ערופה ע"ש. אך עם כ"ז יש לסמוך על הראיות הנשארות כי המה ביושר נאמרות, ואם כי הרב הש"ך דחאם דיחוי כזה חוזר ונראה דמה שהביאו ראיה מפרק אין צולין שהבאנו למעלה הוא ראיה ברורה והש"ך דחאה דכיון דבדיקת הריאה הוא דרבנן משום הפסד ממונו שמא תמות המסוכנת, התירו לו לאכול בלא בדיקה, דברים אלו אינם אלא מן המתמיהין שהרי דעת המחמירים בנאבדה הריאה אפילו בהפסד מרובה מחמירין וכל הבהמה נפסדת בלי ספק ואעפ"י כן החמירו אלא שרמ"א הכריע לסמוך על המתירין בפסידא, אבל לדעת האוסרין אפילו בהפסד מרובה אסור, גם מה שהביא בשם מהרש"ל כיון שאפשר לבודקה מותר לאכול על סמך הבדיקה גם זה ל"נ, דא"כ לעולם יאכל כל הבהמה ומנ"מ בבדיקה אם כבר אכלו וכיון דלדידהו בחזקת טרפה היא היאך נתיר לו לאכול על סמך הבדיקה והגע עצמך ספק דרוסה או נפולה וכי נתיר לאכול או לשחטה בי"ט על סמך הבדיקה אח"כ, ועוד הביא ראיה מהא דאמרינן אינקבא ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא דתלינן דהא תלינן בזאב, ואף גם את זו דוחה הרב הש"ך באמרו שהריאה עלולה הוא לסרכות ולא לנקבים, ונראה שזה לא הביא הרשב"א רק להוסיף אומץ למה שקדם בהבאתו ראיה מדאמרינן גם הא דר"ה באמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ונ"מ לבא זאב ונטל בני מעים, ודעתו ז"ל דגם ריאה בכלל בני מעים הן ואעפ"כ פריך נטל הא ליתניהו אלמא דפשיטא ליה בליתניהו דכשרה ומשמע לפ"ז הא דאמר תלינן בזאב קאי אריאה גופא דבכלל בני מעים היא, ומ"מ זה יש לדחות ודוק

ובאמת עיקר ראיות רשב"א הוא מדאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ש"מ דכל שלא נודע הטרפות היא בחזקת כשרה כדמשמע להדיא לישנא שהיא בחזקת (היתר) עד שנודע ענין הטורף ועדיפא מני' קמ"ל דאף שהטרפה ברור שנקבו המעים אעפ"כ תלינן וזו ראי' ברורה, ועוד הביא ראי' מירושלמי דגרסינן התם אם באו זאבים ונטלו בני מעים ואכלו כשרה וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כושר והראיה מבואר דגם בריאה אפילו נטלום כשרה וכתב הש"ך דבירושלמי שלו הי' כתוב אכלו הזאבים מעי' כשרה וחש שמא ניקבו חזקת בני מעים כשרין, וי"ל דקאי אבני מעים, והנה מלבד שנוסחת הרשב"א והר"ן הם נאמנים יותר להיותם דומים בזמן, ואפשר שנשתבשה הנוסחא בדפוס מ"מ אף לנוסחת הש"ך אדרבה מוכרח דגם ריאה בכלל בני מעים היא דאל"כ מה קמ"ל דחזקת בני מעים כושר הא אפילו איתניהו קמן לא בעי בדיקה וכדפרכינן בש"ס דילן אמאי דבעי למימר דר"ה אתי לאשמועינן דבא זאב ונטל בני מעים שהיא בחזקת היתר ופריך נטל הא ליתניהו ור"ל דפשיטא דכשרה והך קושיא קשה נמי על הירושלמי א"ו דגם ריאה בכלל היא ואתי לאשמועינן דאף שלכתחילה צריכה בדיקה מ"מ בדיעבד כשרה, אך העיקר נראה כנוסחת הרשב"א והר"ן וכמ"ש, ואף שגם לנסחאותיהם דחה הש"ך דהיינו שהיא נקובה וכנ"ל, ולא נהירא דהא הירושלמי קאמר אכלום וגם י"ל שעיקר הראי' שגם ריאה בכלל בני מעים שהרי פתח בבני מעים וסיים וחש לומר שמא ניקבה ריאה ומינה שמעינן לתלמודא דידן שהריאה היא בכלל בני מעים וזה ברור

והנה נתבאר שיש להמתירין כמה ראיות ברורות ואשר אין צורך ברבות עוד ראיות עליהם ומכל מ"ש הש"ך לית מני' תברא, ובאמת נראה שסברת המחמירין הוא כיון שעינינו רואות רובי הטרפות השכיחות בריאה בענין הסרכות ובועות או שאר דברים שבריאה באמת כבר כתבו הרשב"א והר"ן שאין כל הסרכות מחמת נקב וכן י"ל בשאר טרפות אלא שאין אנו בקיאין איזה כשרה אבל הכלל הוא מסור אצלינו שרוב בהמות כשרות הן, ולכך דברי המתירין נראה עיקר

שם ברמ"א ויש מחמירין, כבר נתבאר ראיות המתירין שנכונות המה, ומה שדחה הש"ך לאו דיחוי' הוא, והנה עיקר טעם המחמירין הוא כפי מה שהעלו האחרונים ז"ל דכיון דתקנו רבנן בדיקה אי שרינן ליה בלי בדיקה אתי לאשלוכי לריאה ולא יתקיימא תקנתא דרבנן, והפר"ח טען דכיון דבמזיד אסורא באמת וקנסינן ליה וליכא למיחש למידי, וי"ל דכי היכי דקיי"ל בנפלו ונתפצעו דאף בשוגג לא יעלו ומפרש טעמא דאפילו למאן דלא קניס שוגג אטו מזיד, מ"מ חיישינן דאתי לאערומי ופי' רש"י שיפצעו במזיד ויאמר שוגג הייתי הה"ד נמי הכא איכא למימר האי טעמא דאי שרינן לי' בשוגג אתי למירמי' לריאה במזיד מפני ההפסד אשר ירא ממנו מפני מציאות הסירכות והמטריפות בה ויאמר שוגג הייתי, ואע"ג דקיי"ל לקמן סימן ק"ו דאפילו למאן דקניס שוגג אטו מזיד בנפל מעצמו לא קנסינן י"ל דהתם שאני דכולה האי לא חיישינן שהוא בעצמו עשה שיפול מעצמו כיון שעינינו רואות שמעצמו נפל, וגם מילתא דלא שכיחא הוא שיתערבו דברים חשובים כאלה אבל כאן כיון דתקינו רבנן למיבדקי' לריאה, ואי שרינן לי' בשוגג לא יתקיימו תקנתא דרבנן כלל וכל אחד ישליך הריאה מפני הטריפות המצויות בה, לכן קנסו אף בשוגג ובזה י"ל מה שקשה עליהם מהך דפא"צ דמותר לאכול כזית חי מבית טביחתה טרם הבדיקה, ולפ"ז ניחא כיון דלא הוי טעמא רק מקנסא דלא מיתקיימא תקנתא דרבנן וקנסו שוגג אטו מזיד וזה דוקא בנאכלה, משא"כ התם דהכל רואין שאנוס הוא, ובכה"ג לא גזרו רבנן אבל הכא מתעקרא תקנתא דבדיקה לגמרי וא"ש ודוק

וגם הראי' שהביאו מדר"ה שאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ונ"מ לבא זאב ונטל בני מעים ופריך נטל הא ליתניהו והמחמירין סוברין דאין ריאה בכלל בני מעים, וקצת יש לדייק כן בש"ס דפריך נטל הא ליתניהו וקשה דילמא קמ"ל דאף הריאה צריכה לכתחיל' בדיקה