חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות עו

לאסור מפני שהוא תרתי לריעותא כדלעיל ס"ב דא"כ תיקשי קושית התוס' אהא דפריך אריאה שחסרה לוקמי ביש בועא על החריץ וריאה שיש בה בועא שחסרה ולהכי נקט חסרה ואע"פ שיש לדחות מ"מ נראה לפע"ד כמ"ש, ובמ"כ שהביא בד"מ משמע דגם זה מיקרי תרתי לריעותא ע"ש והרמ"א השמיטו לעיל ס"ב

שם ברמ"א בין ב' אונות כשרה. דיש הפרש ביניהם ואפילו לטעם דאחת דוחקת את חברתה מכל מקום כיון דדרך האונות להיות פרודות בחיי הבהמה אין דוחקות זו את זו ש"ך, ולפ"ז יש לתמוה עמ"ש אח"כ אבל בועא נגד טינרא כה"ג טרפה דהטנרא קשה ומנקבת הבועא דהא עיקר הטעם שדרך האונות להיות פרודות ואינם דוחקות זא"ז ומ"ש בועא או טנרי דהא לשיטת הרשב"א גם בבועות יש לחוש שדוחקות אלא שכאן אינם דוחקות ומ"ש בועי או טנרי וצ"ע: (ואפ"ל שאינם פרודות כ"כ כ"א בתרי בועי ששניהם נכפפין משא"כ בטנרי שאינה נכפפת ודוחקת הבועא שכנגדה ומנקבת)

שם ברמ"א ובועי וטינרא סמוכין כו' כשר. הפר"ח השיג דהא כ"ש הוא מבועי וטינרא דשני אונות גם לטעם הרשב"א פשיטא דדוחקת חברתה ויפה כיון וכן הוא באמת במ"כ שהביא בד"מ וז"ל בועא וטינרי סמוכים זא"ז טרפה דחדא מקלקל חברתה וטרפה אלא שרמ"א בד"מ כתב שר"ל בענין שמצאתי ב' בועות כו' אבל אם היה בצד אחד בועא ומצד הב' טינרי טרפה כמ"ש רמ"א כאן ונראה דזה מטריף מכ"ש בסמיכי אלא דרבותא קמ"ל וזה ברור, ומן התימה על רמ"א שפירש דבריו שלא כהוגן, ולכן ברור דמכ"ש טרפה כמ"ש הפר"ח, מ"מ נראה לי כיון שודאי לשיטת רש"י והעומדים בשיטתו שמפרשים טעמו של רבא מפני שנקב העלה הבועות וי"ל דוקא בבועא משא"כ בצמחים קשים שאינם מחמת נקב ופשיטא דבכה"ג כשרה אלא שיש לחוש לסברת הרשב"א והר"ן שדוחקת חבירתה כמבואר במ"כ שממנו מקור דין זה א"כ ודאי עכ"פ אפילו בחוט שערה אחת כל שאינו דוחקת זא"ז כנ"ל ברור

שם ברמ"א אפילו מים זכים כו', ומהרש"ל חולק במים זכים דבועא מע"ל חומרא בעלמא הוא והש"ך ס"ק כ"ח האריך דכיון שנימוק הבשר בפנים ה"ל כריאה שנשפך כקיתון וצריך בדיקה בסימפונות ואנן לא בקיאין. ובפלתי האריך לחלוק על הש"ך והסכים כדעת מהרש"ל, ובאמת מן הש"ס אין ראי' דלא דמי לנשפכה כקיתון דשם יש חיסרון וגם כל הריאה נשפך משא"כ כאן, מיהו מדברי הרשב"א שכתב דבועא לא בעי בדיקה בסימפונות שהן גדילות בין לבשר, משא"כ בריאה שנימוס בשרה בפנים משמע לכאורה כדעת הש"ך ואיברא דמה שהביא הש"ך שגם הר"ן סובר כן אינו מוכרח שהר"ן כתב בלשון אחר וז"ל דשם נימוס בשר מבפנים ונתקלקל כ"כ, אבל בצמוחים לא נתרעי ריאה כ"כ ואם יסבור הטעם שהן גדילות בין עור לבשר פשיטא שאן מקום לבדיקות הסימפונות שהרי הבשר הוא שלם וא"א לבדוק כל בבדיקה, א"ו שעיקר טעמן כמ"ש בפלתי דשם יש קלקול גדול וחסרון גם כל הריאה נשפך משא"כ הכא, גם הרמב"ם ודאי לא מצריך בדיקה אלא אם הליחה הוא במקום הסימפון א"כ ודאי משמע דהחולקין אפילו בליחה שבמקום הסימפון אינו צריך בדיקה

וכן משמע מדברי הרמב"ן שכתב טעם הרי"ף שמטריף בבועי סרוחה ועכורה שיש לחוש לקלקול הסימפונות אלא דגם בבועי שייך בדיקות הסימפונות ועפ"ז כתב דהני דחזו לריאה דקיימי כנדי וטינרי ולא א"ל ולא מידי לא ס"ל ואנן דקיי"ל כוותייהו משמע שאין צריך בדיקה כלל, גם מדמכשירין בלא שפכי להדדי ומשמע ודאי אף אם נשאר ביניהם שלם כחוט השערה אעפ"כ מכשירין אף שנימוס בשר בפנים ולסברות הש"ך ל"ל טעמא דבועא כלל רק בנימוס בפנים לבד טריפה אף שבזה י"ל דלבועא אפילו בדיקא לא מהני כמ"ש בס"ק כ"ח, מ"מ די בא' ומה מהני שפיכה (ר"ל אף בלא שפכי יהי' טרפה) ונראה לחוש לדברי הש"ך אף במים זכים להצריך בדיקות הסימפונות אבל בבדיקה כשירה אף לדידן דהא בלא"ה הכשיר רמ"א לעיל סימן ל"ו בבדיקה בריאה שנשפך כקיתון, אלא שהש"ך בס"ק כ"ו חילק ביניהם בבועות דרכן להעלות רקבון בפנים, ויש לחוש לנימוק הסימפונות ולא בקיאין בבדיקה. וזה דוקא במוגלא וסרוחי ועכורי משא"כ במים זכין שאינם מכלים הסימפונות ולא אתינן עלה רק מטעם ריאה שנשפך ועכ"פ לא גרע מינה מהני בדיקה, וכן משמע מדברי מהרי"ו ומהרי"ל, דמהרי"ו כתב ומוגלא וכתב רמ"א בד"מ דמשמע דמים זכים כשרה והשיג עליו דבריאה שנשפך כקיתון אפילו במים זכים בעי בדיקה, ולפ"ז ניחא דלכן כתב מוגלא דלמים זכים מהני בדיקה לדידן וכן הרמב"ן במלחמות נתן טעם דבעכורים וסרוכים יש לחוש לקלקול הסמפונות ומ"מ במים זכים מהני בדיקא כמ"ש הרמב"ן שם אף שלדבריו גם למוגלא מהני בדיקה מ"מ לדידן חמיר טפי מוגלא, וכן נכון לדינא להצריך בדיקה ודו"ק: סימן

לח

(א) במחבר אפילו כל שהוא, כן הוא הסכמות הפוסקים לאפוקי מדעת הראב"ד שסובר דאין ריאה נפסלת בשינוי מראה רק ברובא וראיתו מדאשכחינן דרבא אמר ריאה שיבשה מקצתה טריפה, ואם נאמר שכל מקום שהוזכר שינוי מראה בסתם הוא בכל שהוא, לימא יבשה סתמא א"ו דכי היכי דאתמר סתמא כגון דמיא לדיותא ולבישרא וכה"ג הוא ברובא. אמנם התוס' והרא"ש הקשו עליו דכיון דשינוי מראה לקותא הוא מ"ש כולה ומ"ש מקצתה ואי מקצתה הדרא בריא' כולה נמי הדרא בריא כדפריך בש"ס, ונראה ליישב דאדרבה משם יש קצת ראיי' להראב"ד דהא יש להבין בש"ס דאמר מ"ש מקצתה דהדרא בריא, כולה נמי וכ"ת לשמונה שרצים מדמינין לה אי הכי מקצתה נמי, ולהרשב"א ורא"ש ה"ל לאקשויי' בפשיטות ממ"נ אי לקותא הוא אפילו קצתה ואי לאו לקותא הוא אפילו כולה נמי, ול"ל ברייתא דשמנה שרצים ול"נ דודאי זו אינה קושי' דהרבה פעמים מצינו דבמעט אינה לקותא אי שלט ברובו הוא לקותא כגון בושט לעיל סימן ל"ג דבמעט שינוי לכ"ע אין להטריף, ובכולה לקוי הוא טריפה ואף כי לדעת המצריך שניהם להטריף מ"מ ודאי אם לא שלט ברוב שניהם ואף אם שלט ברוב עור א' מ"מ היא כשירה ובכולו טריפה וצ"ל דודאי אם אין רובו לקוי לא הוי ריעותא כלל, ולא תלינן בלקותא ואף שהוא מחמת לקותא מ"מ ודאי לקותא דטריפה הוא מטעם נקובה, עם היותו כעת בלתי נקוב מפני סופו שעתיד לירקוב ולינקב, ובאין רובו לקוי אם כי שלטה הלקותא בקצתו מ"מ אפשר שיתקיים ויעשה פעולתו עם היותו לקוי, גם אפשר שיתרפא כאשר שכיח בלקותא ודרכה להתרפאות, ופשיטא שאין כל המכות שוין יש שיתרפא ויעלה ארוכה ויש שלא ימצא לו תרופה, ולכן במקצתה יחזור להבריא או שאין סופו לינקב, אבל ברובו לקוי סופו לינקב, וזו ממש טעמו של הראב"ד שמצריך היות הלקותא ברוב ולכן אמר בסתם שמשמע כולה, וזה שייך בשאר שינוי מראה שהוא מחמת לקותא. אמנם באדומה שהדם מהלך בין עור לבשר ולא נולדה ריעותא רק האדום שנתאדמה וזהו מטעם הדם שאדומה הוא מראית הדם, ועיקר הטעם שיש בזה להטריף הוא משום דמסתמא כיון שהאדים העור מסתמא נקרע בפנים דאל"כ לא הי' נראה הדם להיות העור מפסיק כמו שפרש"י בשמנה שרצים שזהו הטעם לחייב בנצרר אף שלא יצא הדם ואין הטעם מחמת לקות העור רק זה באמת נקיבה, ואם נאמר שדרך שמראה הדם הוא שהדם הולך תחת העור א"כ אין כאן ריעותא להטריף כיון שלא נלקה העור ואין השינוי בעור מחמתו זולתו מחמת הדם שמהלך בין באדומה שהי' ידוע להם שהוא מחמת דם המהלך בין עור לבשר, וא"כ אין לומר שהוא לקותא שהרי באמת הוא מחמת הדם המהלך ואין שינוי בעור, והוא כשאר שרצים שעורן רך וממהר להאדים, וע"כ צ"ל הטעם מפני שעורה כשמונה שרצים ומסתמא ניקב אפילו קצתה נמי שהרי לא הי' הדם נראה אילו לא ניקב וא"ש ודוק

אמנם הרא"ש והרשב"א דחו ראייתו וז"ל והא דאמר רבא ריאה שיבשה מקצתה משום דבצמקה כולה אפילו קודם היובש היא טרפה דהיינו חרותא עכ"ד. ודבריהם צריכין ביאור דעדיין לא נתיישבה קושית הראב"ד דאכתי לימא יבשה סתם ונדע אפילו בקצתה שאינה חרותא טרפה, וצ"ל דלהכי לא אמר רבא דנהי דיבשה סתם משמע אפי' קצתה מ"מ ודאי דמשמע אף כל הריאה אלא שמסתמא משמע גם בקצתה מ"מ לשון יבשה סובל הן כולו הן מקצתה ולא עדיף מאילו אמר בפירוש בין כולה ובין מקצתה, וכיון דלמסקנא מסקינן דבעינן שיופרך בצפורן וכן היתה כוונת רבא בלשון יבשה ובהכרח צ"ל כך שתפרך בצפורן וזולת זה כשרה, ומשמע דכולה ומקצתה שוין הן וזה אינו באמת, דבצמקה כולה אפילו קודם היובש טרפה ולכן אמרו בקצתה דבעינן דוקא שתפרך בצפורן ובלא"ה כשר ולא תלינן בחרותא כמש"ל סימן ל"ו ודוק: