חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות עה

ברור בלי ספק כלל ובדיני קופא לבר עיין לקמן סי' מ"א ושם יתבאר בע"ה: סימן

לז

(א) ברמ"א וכן המנהג. לעיל סימן סל"ו ל"ז כתב הרב בריאה שנשפכה כקיתון ויש בה עכורים וסרוחים שבהפסד מרובה דוקא יש להקל משא"כ בהפסד מועט וכאן סתם להקל בכל גווני, ותירץ ש"ך דשם יש חששא דסמפונות גם כן, ולא נהירא דהא כתב דבהפסד מרובה יכול לסמוך מי שבקי לבדוק הסמפונות הרי דאפילו דשבקי לבדוק בסמפונות מ"מ לא התיר רק בהפסד מרובה, ובאמת הרמב"ן כתב טעמו של הרי"ף דמטריף בסרוחים משום שיש לחוש למיחוי הסמפונות אע"פ שהרי"ף כתב כן בבועי ש"מ דגם בבועי יש חשש דסמפונות ואפשר דהרב סובר דבבועי ליכא חששא דסמפונות שהם גדילים בין עור לבשר כמ"ש הרשב"א, והנה עיקר טעמן של הרי"ף ורמב"ם דגרסי למים זכין דכשרין כאן וכאן ומשמע דגם בריאה בעינן מים זכין כמבואר ברא"ש ורשב"א ור"ן, ואכתי קשה מנא להו להטריף גם בבועי דלמא דוקא בריאה שנשפך כקיתון מטריפין סרוחים ועכורים אבל לא בבועי וצ"ל דס"ל שאין טעם לחלק בסרוחים ודלא כהש"ך ולכאורה משמע מדברי הרי"ף ורמב"ם איפכא דדוקא בבועי מטריפין בעכורים וסרוחים משא"כ בריאה שנשפך כקיתון דהרי"ף מביא מימרא דריאה שנשפך סתמא ולא חילק ובבועי כתב הנ"מ דלא אסרוחי ובריאה סתם עיין בהרי"ף ורמב"ם פ"ט מהלכות שחיטה כתב ג"כ ריאה שנשפך כקיתון כשרה כו' עד בשר הריאה בלבד הוא שנימוק וכשרה והדר כתב בבועי ריאה שנמצא בה אבעבועות אם היו מלאים רוח או מים זכין או ליחה הנמשכת כדבש כשרה ואם נמצא בהן ליחה סרוחה או מים עכורים וסרוחה טרפה עכ"ל, הנה ביאר הכל באר היטב ובבא שלפניו בריאה שנשפך סתם ולא חילק ומשמע בכל גווני משמע דשם אפילו בסרוחים כשרה מיהו בסימני טרפות בפרק עשירי כתב נמצא ליחה סרוחה בריאה ומשמע שאינו מחלק ויש לדחות דסימנא בעלמא נקט מ"מ נוטים הדברים כמ"ש, ואפשר שמחלקין דבריאה בשרה בלבד נימוס ועיקר טרפות הריאה בקרום תליא ואין הפסד בקרום כמו שמורה לשון הרמב"ם משא"כ בבועה שהיא בעור הריאה עצמה ויש הפסד בעו עצמה וצ"ע, אך כל המפרשים לא הבינו כן מדעתם ה"ה הרמב"ן ורא"ש ורשב"א והר"ן ושאר מפרשים זולתם כמו שנראה מבואר מדבריהם למעיין בהם, ולענ"ד צ"ע באמת שקשה לי מנ"ל להטריף בתרוייהו ומ"ש שאין סוברין הבדל ביניהם הוא דחוק ויש ראי' לדבריהם מהא דאמרינן בש"ס דף נ"ה ע"ב אמאן דבעי למימר פסול בריאה כשר בכוליא ופריך הא מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא והרי מים זכין כשרין כאן וכאן ופירש הרמב"ן במלחמות דנחית אדיוקא דפסולין פסולין כאן וכאן ע"ש, ואי נימא דבריאה עצמה עכורין כשר עדיפא מיני' ה"ל לאקשוי' שאפילו מים עכורים הפוסלין בכוליא כשרין בריאה, ומזה דייקי הרי"ף והרמב"ם שסרוחין ועכורין דפסולין בכוליא הה"ד בריאה מה"ט דכתיבנא מדלא פריך מעכורין וסרוחין א"ו גם בריאה פסול וא"כ ע"כ צ"ל כי לדברי המתירין כבר נכלל בכלל מוגלא דכולהו אתניהו בי', מיהו הרי"ף ורמב"ם דלא סבירא להו הכי ע"כ מוכרח שגם בגוף הריאה פסולי ודברים מוכרחים ודו"ק

(ג) במחבר סמוכות זו לזו. דעת הש"ך סק"ז דתרי בועי דסמיכי לא מהני אם הן שופכות להדדי וכתב שכן משמע בש"ס מדלא סתמו תרי בועי דסמיכי אי שופכות להדדי כשרה, וזו אינה ראי' דהא אמרו בלא שפכי תרתי נינהו כמ"ש המחבר כאן הוא ממש הלשון בש"ס ומשמע דבאמת בהא תליא דמזה אנו רואין אם הם א' או ב' אלא דבתרתי בועי דסמיכי מסתמא לא שפכי אהדדי ואי שפכי באמת חדא הוא והא דאמר כן בחדא רבותא קמ"ל דאף שנראה כא' אי לא שפכי תרתי נינהו, והנה דעת הרשב"א והר"ן ושאר מפרשים דהטעם בשני בועות הסמוכות מפני שאחת שוכבת על חברתה ודוחקת זא"ז וסופו להנקב, ויש להבין בחדא דמתחזי כתרתי דבעינן דשפכי להדדי ואי שפכי כשרה אמאי הא הטעם שדוחקות זא"א ושוכבות זו על זו וסופו לינקב ומאי נ"מ בשפכי ואם נאמר מפני שהם באמת רק אחת ולא שייך שדוחקות ודינה כא' דא"כ אפילו בלא שפכי ליכשר שהרי לא שייך הטעם שוכבות, וצ"ל דודאי עיקר הטעם שדוחקות זא"ז מפני שאין מקום להמוגלא שבתוכו לעבור ואם תוסיף עוד מעט ולהתמלא ולהתפשט הבועא השני' מעכבת ע"י ולכן סופן לינקב משא"כ בשופכות להדדי שיש מקום לליחה לעבור משוליו ודינה כמו א' וזה ברור בכוונתם, וא"כ ודאי דבתרתי נמי אי שפיך להדדי דינו כמו א', ובאמת עיקר קריאת השם א' או ב' הוא מפני השפיכה ובשפיכה מתברר לן אם ב' הם וכיון דבשופכות לא שייך הטעם דדוחקות ופשיטא דכשרה, גם מדברי התוס' ורא"ש ושאר פוסקים שכתבו על דינו של בה"ג בבועא בשיפולי שאין לאסור מפני שנראית כשנים דהא מכשירין בשפכי להדדי, ולשיטת הש"ך דוקא בחדא מכשירין משא"כ בשנים לא מהני שפיכה, ובאמת הג"מ כתב טעם זה כמ"ש ש"ך אבל מדברי שאר מפרשים שדחאוהו לא נראה כן וצ"ע לדינא

שם ברמ"א אם המים שבהם זכים צלולים עכ"ל. כן הוא דעת מקצת פוסקים וטעמן דמים זכים אין שם בועא עליהם שבועא הוא מלשון פורח אבעבעות, וברא"ש כתב דזה משמע מוגלא ומדברי הרמ"א נראה דהה"ד עכורים ולדעתו נראה דהה"ד נמי סרוחים וצ"ל דגם בזה שייך שם בועא, והנה הרא"ש טען עליהם מהא דאמרינן בגמרא דאמר רבב"ח העלתה צמחין כשרה אלא שהתלמידים מזדנזין בדבר מדרב מתנא דאמר מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה א"ל האי בכוליא אתמר, ולפ"ז הל"ל גם בבועי לענין תרי בועי דסמיכי ובפלתי כתב שלכאו' אין הבנה לדברים אלו דהא לא שייך בי' לישני דבועי ע"ש נכנס ביישוב ודבריו תמוהין ולא דק דהא בר"מ לא נזכר כלל שם בועי ולמסקנא מוקמינן לה בכוליא אלא שהקשה הרא"ש שלענין תרי בועי דטרפה הל"ל דאשר אמר ר"מ שמוגלא נראית בועא וזה פשוט בכוונת הרא"ש, והנלע"ד ליישב דהתם בפרק א"ט דף נ"ה מסקינן דהא במים זכין כשרין הנ"מ בלא עכורים וסרוחים אבל עכורים וסרוחים אפילו מים זכין טרפה כדלקמן סימן מ"ד, ויש להבין דמילתא דרב מתנא דאמר מים זכין כשרין ומוגלא טרפה ומוקמינן לה בכוליא, והרא"ש ורשב"א כתבו בהשיגם על הרי"ף דמטריף בעכורים וסרוחים בריאה דסתם מוגלא עכורה וסרוחה היא וא"כ מאי קמ"ל רב מתנא במוגלא דכולהו איתנוהו בי' דאינו זכה ועכורה וסרוחה ליפלוג וליתני בדידי' במים זכין גופא לא מכשיר רק בשפולי ולא סרוחה ובסרוחה אפילו מים זכין טרפה וכ"ש מוגלא דכולהו איתניהו בי', וצ"ל דר"מ סבר באמת דדוקא מוגלא טרפה אבל מים זכים בכל גווני כשרה כדמשמע מדבריו, מיהו אנן לא קיי"ל כוותי' דקיי"ל כמסקנא דגמרא דף נ"ה, וכעין זה כתב הרמב"ן במלחמות ליישב הרי"ף כמ"ש לעיל סימן ל"ו, מיהו בבועי דעיקר טעמא שמים זכים אינם בכלל בועי משא"כ בעכורים כמ"ש רמ"א כאן, וצ"ל דגם על זה שייך לישנא דבועי, גם לפי האמת שהטעם שנקב העלה בועות וזה שייך גם בעכורים וא"כ ל"ק לוקמי בבועי דלפ"ז קשיא דלפלוג וליתני במים זכים גופייהו דדוקא צלולי כשירי דהא באמת אף במים זכים עכורים טרפה כדקי"ל באמת, וע"כ גם בזה לא נסמכו רק מחמת נקב ופשיטא דטרפה ומוקי לה בכוליא ופליג אהא דסרוכים טרפה אבל כאן בבועי ודאי לא נסמכו רק מחמת נקב כמ"ש, ובודאי אינו חולק דנקב ודאי טרפה וא"ש ודוק. גם זולת זה נ"ל בפשיטות דלשון ר"מ שאמר מליא מוגלא אינו צודק על שני בועות שצריכין להיות בהכרח שנים ומליא אינו צודק רק על דבר יחידי, ולס"ד דרבב"ח דאפילו בא' טרפה במוגלא שפיר שייך לשון זה שאפילו בבועא יחידית הדין כן, אבל לדידן שצריכין להיות שנים בהכרח אינו צודק לשון זה כלל והל"ל מליין מוגלא וזה ברור ופשוט ואמת

שם ברמ"א בועא על חריץ וקמט טרפה דהוי כשני כו'. דין זה הביא בד"מ בשם מ"כ ולא נהירא כלל ומטעם שכתבו התוספת והרא"ש והרשב"א ועוד פוסקים עפ"ז דאסר בועא בשפולי דסעיף שאח"ז וכתבו דאין לאסור מפני שנראה כב' בועות דהא מכשירינן בשפכי להדדי וכ"ש כאן שהיא באמת אחת ופשיטא דכשרה ואף הפוסקים שכתבו טעם זה הוא דוקא בשיפולו שאז נראה באמת כשנים ובהא כ"ע מודו גם כל הטורח שלהם הוא ליישב דברי ה"ג דדברי קבלה הם וחומרא הוא הבו דלא לוסיף, גם עיקר הטעם הוא כמ"ש הרשב"א והתוס' שסופו ליפסק והכא לא שייך טעם זה אמנם בספר מחזיק בדק הובא בש"ך טעם אחר מפני שחוכך בצלעות קטנות הוא באונא עליונה של ימין במקום חריץ. ולפ"ז נראה דאם יש חריץ וקמט על הריאה דקיי"ל לעיל סי' ל"ו ס"ח דכשר הה"ד ביש בועא עלי' דשם לא שייך טעם זה, ואין