חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות עד

והרא"ש וכל הפוסקים, ומה שנחלקו רבי שמעון בן אלעזר ורבנן היינו דרבנן אמרי בי"א טרפה והוא מטעם שאין חוזרת לבריאתה וא"י בבירור שנעשה בי"א אין ספק שאינה חוזרת לבריאותה, ור"ש ב"א סובר דאף בשאר בריות ג"כ אינן חוזרות לבריאותן מיהו אם בדקה וחזרה לענינה הטבעי זה מודיענו בבירור שנעשה בי"ש ולא בא לה פחד זה מסיבת ב"א ולרשב"א בשאר בריות ג"כ לא. ולפ"ז ודאי משמע שלא כדעת רשב"א דאף בי"ש צריכה בדיקה דלדעת הרשב"א צ"ל חרותא בידי שמים כשרה היינו שחזרה לבריאותה ובי"א טרפה היינו בלא חוזרת לבריאתן וא"כ ר"ש ב"א שאמר אף בידי כל הבריות הוא ג"כ באינה חוזרת לענינה הטבעי ובזה ודאי אפילו ת"ק מודה דטרפה שזה מורה שנעשה בי"א א"ו לא מיירי כלל מבדיקה, ומה שנחלקו הוא בעיקר הדין שת"ק סובר דבי"א טרפה ואינה חוזרת ורשב"א סובר דה"ה בשאר בריות ואינהו לא מיירי כלל מתקנתא דבדיקה רק עיקר הדין אתי לאשמועינן ודוק

ובאמת נראה דהכל לפי הענין דאם יש רגלים לדבר שנעשה בי"ש כגון שראינו שחרדה מפחד הרעם ודאי כיון דאיכא מידי למתלי תלינן ולא גרע מבא זאב ונטל בני מעים ואינקבא ריאה היכי דמשמשא ידא דטבחא כיון דאיכא מידי למתלי תלינן דבחזקת היתר עומדת אע"פ שנולדה הריעותא מחיים ועיין לקמן סימן נ' וכאן לכ"ע תלינן שיש רגלים לדבר ומהיכא תיתי לומר שחרדה ביד"א שלא ראינו ולא שמענו, גם מרש"י ורמב"ם לא מוכח מידי דאינהו מיירי בסתם אלא שפירשו אין חרותא בי"ש, אבל אינו כוונתן שראינו שפחדו מקול רעם. וגם הרא"ש העתיק דברי הרי"ף מנא ידעינן אם בי"ש הוא ע"ש, ואין ספק שלדעת הרא"ש באם רדף ארי אחריה שאיננה צריכה בדיקה שהרי הוא סובר להקל אף בספק שקול וכ"ש הכא דנשחטה בחזקת היתר עומדת א"ו שהם לא דיברו אלא על מציאת הריאה כפי מה שאנו מוצאין אותה צמוקה ושופטין מאין בא הצימוק, אבל ביש רגלים לדבר שבא לה בידי שמים אינה צריכה בדיקה ואם נראה שבא לה בי"א אין לבדקה חנם שבודאי לא תחזור לבריאותה ואם חזרה ודאי לא הי' בי"א, וכן נראה לפרש לשון הר"ן שאמר אין בדיקה מועלת בו היינו שאין בדיקה מועלת להחזירה על ידי כך לבריאותה לפי שהוא מן הנמנע, משא"כ ביד"ש שיש תועלת גדול בבדיקה שמחזירה לענינה הטבעי ודלא כפר"ח

ואם צמקה ע"י חולי דעת הרמב"ם בפי' המשנה דמיקרי בי"ש, והפר"ח כתב שנמשך לשיטתו שסובר כן גם בפצוע דכא דמיקרי בי"ש משא"כ מי שסובר ששם ג"כ ביד"ש דוקא ולא ביד"א והוא דעת הרא"ש הה"ד כאן, ובאמת לא דמי דהתם דייקינן מבי"ש דסובר הרא"ש דחולי לא מיקרי בי"ש וכן אם הוא פצוע משאר בריות גם הרמב"ם מודה דפסול משא"כ כאן דקיי"ל דוקא בי"א כמ"ש בש"ס בי"א ור"ש ב"א פליג ואמר אף בידי כל בריות ומבעיא לן בש"ס אי קאי אסיפא או ארישא, ובודאי אי קאי ארישא לת"ק אף בשאר בריות פסול ומבעי לן איזהו דיוק העיקר כמש"ל ובמסקנא קיי"ל דוקא בי"א וכיון שאין חולי הבהמה נכלל בי"א פשיטא דכשרה דע"כ דוקא בי"א אסור, גם כי שם סובר הרא"ש דכיון שהחולי בא לו מעצמיותו מהפסיד אבריו או שגרם לו הפסד באבריו וכיון שגם הוא אדם למה יגרע משאר אדם ונכלל בכלל ב"א והגע עצמך אם הוא בעצמו יגרום לפצוע וכי לא יפסול בשביל זה ופשוט שגם הרמב"ם מודה לזה וסובר הרא"ש שהה"ד ע"י עצמו משא"כ כאן א"ת שבלא"ה מעצמותה ובגרמותה מ"מ היאך אפשר שיכולל בכלל ב"א ולא גרע משאר בריות ובהמה אחרת, וזה ברור ונכון וכאן לכולי עלמא כשרה, ודוק

אמנם באמת לא ידעתי לאיזה צורך הפלפול ואיזה סיבה תודיענו שהוא מחמת חולי ובמה יובחן ויוכר היותו מחמת חולי המפסיד או ע"י פחד ואפשר שיש איזה דבר וסיבה המודיע לנו ע"י בדיקה שבא ע"י חולי ואם הי' כן אזיל ליה הכרעות הפר"ח עצמו שהכריח כדברי הר"ן (דבנתברר דבי"ש לא בעי בדיקה) מהוכחת הט"ז דלמה לא בעי רבב"ח אף אמתניתין, וא"כ הוא לא מוכח מידי די"ל דמתניתין מיירי ע"י חולי ודינה כמו בי"ש, בפרט למ"ש הפר"ח עצמו שדין זה תלוי במחלוקת הרמב"ם ורא"ש וכללו בכלל בי"ש ודוק

שייך לעיל סעיף י"ד במחבר כגון מקול שאגת ארי. והפר"ח הביא מי שהטריף ביה ופוסק כרשב"א והוא נתן טעם לזה מפני שרבב"ח הוי אזיל במדברא ואשכח הני דיכרי דצמוק ריאה דידהו ואצריכינהו לבדוקי אף דבמדבר לא שכיח ב"א, ואין זה הכרע דאפשר שפחדו מרבב"ח גופי' דאזל התם וכיוצא בו, ויותר נראה שטעמן מדתניא במתניתין ובי"ש כשרה ובגמרא מהדרא לן אי רשב"א קאי ארישא דבי"ש כשרה או אסיפא דבי"א טרפה, ויש להבין ממ"נ אם שאר בריות נכללו בי"ש א"כ כבר אמר ת"ק דשאר בריות נמי כשרה והאיך אפשר לומר דרשב"א מכשיר ג"כ ובמאי פליגי, ואם נכללו בכלל בי"א האיך אפשר שמטריף ג"כ וע"כ ארישא קאי, ודוחק לומר דהא גופי' מספקא ליה דבאיזה דבר נכלל, והנכון דודאי מרישא דאמר בי"ש מן הנמנע שיוכללו שאר בריות שאין צודק לשון בי"ש על שאר בריות כמו שאינו נכלל ביד"א הה"ד שאר בריות דמ"ש, וכמו כן נמנע שיוכללו בי"א שגם לשון בי"א אינו צודק עליהם, ובאמת הדיוקים סותרים דאם באנו לדייק רישא בי"ש דוקא משמע ודאי דבשאר בריות טרפה ואם באנו לדייק סיפא משמע דבידי בריות כשרה ולא ידעינן אמאן נסמוך והדיוקים סותרין, וכה"ג מצינו בריש בהמה המקשה דף ע' ע"ש ברא"ש שנסתפק ופשטינן דקאי אסיפא והך דיוקא עיקר מיהו במתני' דלא הוזכר כלל בי"א ודייקינן מבי"ש דמשמע דוקא ולא נכללו שאר בריות בי"ש ולכן מתוקמא כרשב"א וכיון דסתמא מתניתין סבירא ליה כר"ש ב"א הכי נקטינן, כנ"ל טעמם, ואפשר שמפני זה פי' ה"ר עובדי' ברטנורא כן במתני', ועכ"ז פסק המחבר הוא עיקר שכן דעת הרי"ף ורמב"ם וטור וכן נראה מדברי רא"ש ורשב"א וש"פ שלא הביאו רק דברי ת"ק וכן עיקר ואין לחוש כלל לדברי המחמירין, ועיין בפרק אלו נגר ת ארי' וגנבי בידי שמים

(טז) במחבר יש עליה קורט דם בחוץ, כתבו הב"י והב"ח שזה נלמד מדין מחט שנמצא בעובי ביה"כ דלקמן סימן מ"ח, ולפ"ז כתב הב"ח שאפילו יש נקב בריאה אם אין קורט דם כשרה דלאחר שחיטה ניקב כדלקמן סי' מ"ח והאחרונים תמהו עליו דא"כ למה כתבו כל הפוסקים שנופחין אותה וממ"נ אם יש קורט דם מאי מהני נפיחה ואם אין קורט דם אף אם אינו עולה בנפיחה כשרה ובגמרא דפליגי אמוראי אם כשרה או טרפה ואי ליכא קורט דם מ"ט דמאן דמטריף דהא אחר שחיטה ניקבה, ועוד האריכו לתמוה, ובאמת דברי הב"ח ברורים שאין הבדל בין ריאה לנקיבים זולתה וכללא הוא בכל נקיבים במחט וקוץ וכל מה שחילקו האחרונים אינו מחוור כלל דמ"ש הפרישה כיון דקורט דם בפנים חשוב כמו בחוץ ובריאה המים משפשפים לא נהירא כלל דמה"ט לא יוכר מפני זה הקורט דם והרשב"א והר"ן הקשו בוושט למה ליהוי טרפה בלי קורט דם בפנים ותירצו שהמים שעוברים שוטפים אף שקורט דם בחוץ ודאי מועיל ולא מינכר בושט שהוא אדום גם מה שחולק הש"ך נסתר מזה למ"ש. גם מ"ש הפר"ח אינו מחוור דלקמן סימן מ"ט אף שהוא אדום בחוץ מ"מ ניכר קורט דם ובאמת לא המצאו חילוקים זרים כהם זולת מפני קושית הב"ח למה יהי' טרפה בלי קורט דם, ובאמת לק"מ דמידי הא טעמא דכיון דאיכא מידי למיסרך מיסרך סריך כדאמרינן בש"ס ומ"ש מכל נקובי דעלמא אף בלי קורט דם טריף ומשני הכי, ועיין לקמן סימן מ"ח בניטל המחט שאין לה בדיקה והוא ג"כ מטעם שאין נסרך רק סביב המחט ובניטל אין לה בדיקה וגם כי בהנטל המחט בקל יעבור הדם כיון שאין דבר המסתרך סביבו וא"כ כשנמצאת בתוך הריאה בפנים בבשר הריאה ואנו חוששין שמא ניקבו הקרומים של הריאה ויצאה לבשר הריאה ואין כאן דבר המסתרך ופשיטא דאף בלי קורט דם טרפה כמו כל נקובים שאין דבר להסתרך בו ובזה איירי בש"ס במחט בתוך הריאה ואינו בקרומות דלא שייך איכא מידי למיסרך אבל אם נמצא בקרומי הריאה ואין קורט דם פשיטא דאחר שחיטה ניקבה דאיכא מידי למיסרך ואי הוי מחיים הוי מיסריך ואין לחלק בין ריאה לשאר דברים ולזה כיון הב"ח, כנ"ל ברור כמש"ל, ומ"מ יש להטריף בזה מטעם אחר דהא לשיטת רש"ל אמרינן דרוב נקובים דרך ושט קאתי כדלקמן סימן מ"א, מיהו בנמצאת הריאה שלמה ע"כ באה דרך הקנה כיון שהריאה שלמה כמבואר בש"ס ופוסקים להדיא ובניקבה הריאה נהי שנקב זה נעשה אחר שחיטה מ"מ יש לחוש שבא דרך הוושט שרוב נבלעין דרך הושט וטרפה מטעם מחט בחלל הגוף וכדעת רש"י פסק המחבר לקמן סימן מ"א, ונראה דתליא בקופא לבר וקופא לגאו דאי רוב קופא לחלל הגוף ודאי בא מחלל הגוף שא"א לקופא לינקב ואי קופא לגאו ודאי בא מריאה ואין אנו באין להטריף מטעם נקיבות הריאה לבר ובאין קורט דם ודאי נעשה אחר שחיטה, כנ"ל