חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות עב

דחסירה לר"ש נמי טרפה וא"כ י"ל דסבר כר"ש כמ"ש התוס' ריש א"ט, ולפי זה למסקנא י"ל באמת במתניתין דחסרה היינו חסרון אונות או ריאה גופי' ור"ש מודה בנקב שיש בו חסרון ותנא דבי ר' ישמעאל קאי בשיטתי' ושפיר איתניהו י"ח ולק"מ ודוק. מיהו לדידן דמכשירין בכ"ף פשוטה ולא קיי"ל כהרמב"ם הה"ד בכפופה דמאי שנא כמו שכתבו האחרונים

שם ברמ"א יתר מכן טרפה והט"ז חולק וכן דעת הרשב"א בת"ה ומן הש"ס אין ראי' (היינו מדלא מוקי מתניתין או שחסרה ביתר מרביעית כקושית הט"ז) די"ל כמ"ש לעיל (היינו דבכלל נקובה היא כמ"ש התוס') ומ"מ נראה עיקר כט"ז וכן דעת הרמב"ם בבירור שהרי בפרק י' מהלכות שחיטה כשמנה פרטי הטרפות לא מנה ביניהם חסרון יותר מרביעית, וכן רש"י פירש ריאה שנשפכה כקיתון מראשה לסופה וחצי' ריקנית וחצי הריאה ודאי יותר מרביעית וכן פירש הר"ן, ונראה שהוכרח לפרש כן מדפריך בש"ס שחסרה אלמא דגם זה מיירי בחסרה, ולפ"ז משמע באמת כיון שאמרו בסתם ריאה שנשפכה כקיתון והי' חסרון ולא נתנו גבול כמה יהי' משמע ודאי אפילו ביותר מרביעית כשרה ומכ"ש אם נפרש דנשפך כקיתון חשוב בשר חסרון דכמאן דליתא דמי ומ"מ בנשפך כולה נמי מכשירין וכן משמע בגמרא דסוכה דמבעיא באתרוג חסרון בפנים כמ"ש לעיל ופשיט ליה מסרוח דפסול ופרש"י נרקב וקשה דלמא שם מיירי שנרקב כולו ויש חסרון יותר מרביעית וגם לפי ערך ריאה באתרוג הקטן אפילו בפחות טרפה שמא נרקב כולו וכמאן דליתא דמי א"ו בכל גווני כשרה בריאה והה"ד באתרוג אנו מדמינן ליה לריאה ודברי ט"ז מוכרחים

(יב) מחבר אוסרין אותה מספק. הך הוא לשון הרמב"ם בפ"ח מהל' שחיטה וסובר הרמב"ם שאינה אסורה רק מספק כיון שלא אמר רפרם רק דמיא לאופתא ויש בו כמה פי' ואפשר שלא כיון רפרם רק לא' מהם ולא אסורה רק מספק ולפי זה קשה על המחבר שכתב גבי ריאה שקשה משמושה כעץ דטרפה והוא ג"כ פירש הנאמר בלשון רפרם ומשמע דהוי טרפה ודאית, ונראה דכאן גריר המחבר אחר לשין הרמב"ם אבל באמת לא נחית המחבר לבאר אם אסורה מספק או ודאי כדרך המחבר בכל ספיקות לפסוק בסתם לחומרא, והרמב"ם סיים בזה שהוא תוספת משונה בגופה ושמא התוספת בגוף כחיסרון כמו שאמר במנין, ונראה כוונתו כמו שאמר במנין ביתרת שנמצא על גבו שהיא טרפה דיתר אונא כחסר אונא, הה"ד כאן שיש תוספת בריאה הוא כמו חסרון, ואפשר דמזה דייק הרמב"ם בחסר גוף הריאה דטרפה דאי אמרינן דחסר גוף הריאה כשרה היאך ס"ד להטריף מפני תוספת שבגופו שאין לומר שהיתר כחסר דהא אפי' חסר גופא כשר, ולפ"ז צ"ע על המחבר שסתם לעיל כסברת המכשירים ולא הביא דברי הרמב"ם רק ביש מי שאוסר וכאן כתב דנפוחה טרפה, והרמב"ם לא פירש הטעם גופני שהוא כחסרון ולמ"ד חיסרון כשר התיר זה ואפשר שכיון שהרמב"ם מפרש כן מילתא דרפרם חשש לאסור ואפשר דאף בלא טעם זה אסור וצ"ע

ומדברי רש"י שפירש בנפיחה הנאמר בפירוש לשון רפרם שנעשית לבנה כבקעת עץ וכן נראה מדברי הטור שלא הזכיר רק ריאה שקשה כעץ במשמושה ולא הזכיר הך דנפוחה, ולקמן בסי' ל"ח כתב במראות הריאה שאם היא לבנה כבקעת טרפה, והוא עפ"י פירש"י שפירש דנפוחה וחזותא אחת הם, ולדבריהם ודאי שאין זה אסור דלא הוזכר כלל בש"ס, וא"כ הדבר שנוי במחלוקת דלהרמב"ם אסורה ולרש"י וטור ודאי שאין להטריף בזה וצ"ע לדינא

(יג) במחבר ריאה שיבשה אפילו מקצתה. ברמב"ם פ"ז פירש הטעם דיבש כחסר. והכ"מ תמה למה לא יהי' בכלל נקובה וכקושיית הש"ס אילימא חסרה בחוץ היינו נקובה, ונראה ודאי אילו הי' סופו ליחסר והי' נשאר נקב בריאה ודאי ה"ל בכלל נקובה שהרי היא נקובה באמת וכי יגרע מפני היות בו חסרון וזהו קושית הש"ס שחסרה היא נקובה וכ"ש, אבל בגמרא משמע הטעם דמדמינן לה לאוזן בכור שיבש דבנפרך בצפורן ודאי לא הדרא בריא וס"ל להרמב"ם דבאמת אין סופו של מקום היבש להחסר וכאשר הוא כעת כה יהי' וכה יקום לעולם אלא שעם היותו שלם מ"מ הוא כחסר וכמאן דליתי' דמיא כיון שהריאה צריכה להיות שלימה בהכרח וכיון שמקום היבש אינו עושה פעולת הריאה הוי כחסרה הריאה ואינו צודק ע"ז לשון ניקבה להיותו שלם אלא שהוא כחסר שדנין אותה כאלו היה מקום זה חסר ובנקב אין הטעם רק מפני הרוח שיוכל לבוא על ידי הנקב ואינו עולה בנפיחה וכאן היא עולה באמת אלא שאינה עושה פעולת הריאה ושייך בכאן חסר, וזה ברור ודוק, מיהו באטום פירש הרמב"ם דהוא בכלל נקובה ועמ"ש בפלתי ודוחק ויותר נ"ל כיון דשם אין המקום שבו האטום עולה בנפיחה ובחיי הבהמה הריאה נפוחה וס"ל הטעם שכיון שטבע הריאה להיות נפוחה ואם מקום האטום לא יתנפח בודאי סופו להתקרע הקרום כיון שהבהמה בכוחה נופחת הריאה ומקום זה לא יוכל ובודאי סופו להקרע וזה ברור ונוטה למרכז האמת ודוק

(יד) שם צמקה כולה. באינה נפרכת בצפורן בעינן כולה דלא מיטרפה מטעם יבשה מיהו בהגהות אשר"י בשם בה"ג כתב דגם באונא דריאה דיבשה ואינה נפרכת בצפורן אם אינה חוזרת ע"י נתינת מים לתוך הקנה טרפה עיין ש"ך וט"ז שהביאו לשונו, ופירש מהרש"א דודאי במקצת הריאה אין טרפה דלא הוי רק חסרון בפנים אבל באונא הוי חסרה אונא שלמה, ובפלתי השיג עליו דפשיטא דגם באונא חסרון פנים לא שמי' חסרון וזה פשוט, ולא נעלם מדעת הש"ך אבל כוונתו הוא דנצמקה מקצתה דיינינן ליה כחסרון בריאה והוא כמו חסרון בגוף הריאה דלעיל סעיף ח' דפסק דכשר וכן פסק רש"ל והטעם הוא דחסרון בגוף הריאה הוא כמו חסרון בפנים אבל באונא שלימה דחסרון פוסל בה כיון שהיא אונא שלמה ונפחת מנין הה"ד צמוקה נמי כן הוא ברור כוונתו הנ"ל, אבל באמת אינו מחוור, דבשלמא לעיל הקרומים שלמים מבלי חסרון אלא שהריאה בטבעה היא חסרה משאר ריאות וכיון שעיקר טרפות הריאה תלוי בנקיבת קרומים וכשהקרומים שלמים אינו מזיק כלל שבשר הריאה הוא שחסר משא"כ אם נטרוף בצמקה אונא מטעם דהוי כחסר א"כ אף בקצת ממנו ג"כ אסור דהא חסר גם מן הקרומים והוי כאלו נחתך מקום הצימוק ופשיטא דטרפה ויש חסרון בחוץ וגרע מניקב, ואפשר לזה כיון גם בפלתי וזה ברור, אמנם הש"ך בספרו ובנה"כ שפירש הג"א הנ"ל דחושש משום אטום בריאה ומיירי שאינו עולה בנפיחה וזה נכון מאד, וכן משמע מדכתב וכשרה כשתחזו' לבריאותה והא אפילו אם לא תחזור ע"כ אינה טרפה ודאית וצריכה בדיקה דסעיף זה אלא ודאי דחושש משום אטום ובדיקה זו היינו ממש בדיקה דלעיל ס"ט בהג"ה בשם הרוקח לכן מסתברא כוותיה ובפרט שכתב הש"ך דבבה"ג משמע כדבריו ויש לסמוך ע"ז בפרט שטעמו של מהרש"ל אינו מחוור

שם צמקה כולה ורובה ככולה. כ"כ רש"י, והש"ך כתב שהוא פשוט, וטעמו דבכל דוכתא קיי"ל רובא ככולה, ובאמת אינו פשוט דלא דמי לשאר טרפות כגון לקותא דקיי"ל רובו ככולו היינו משום כיון שרובה לקוי אין כח ביד הנשאר להגין והוי כמו לקוי בכולו אבל כאן שאינו טרפה רק מפני שאנו שופטין הצימוק מחמת הפחד שנפחדה וכיון שלא צמקה כולה אפשר שלא בא לה מסיבת הפחד כלל שאם בא הפחד אפשר שדרכה להצמק כולו ומהיכי תיתי יצמק במקום א' ולא בכל מקומות ואפשר שאין זה דרך הפחד לגרום צימוק ברוב הריאה וקצתה תשאר בבריאותה או אפשר שבודאי בא לה מן השמים והתחילה להתרפאות ונראה שזו דעת הראב"ד דהראב"ד סבר דכל שינוי מראה אינו מטריף רק ברוב והביאו ראי' מדאמר רבא ריאה שיבשה מקצתה ולמה לא אמר יבשה סתם אלא ודאי דסתם יבשה ברובא וקשה עליו הא א"א לומר דבעינן רובא דברובא קודם היובש טרפה דהיינו חרותא ובאמת מטעם זה דחו הרא"ש ורשב"א ראייתו ע"ש סימן ל"ח, ולפ"ז ניחא דהראב"ד סובר דחרותא בעינן דוקא כולה אבל ברובא ודאי לא בא מסיבת הפחד א"ו דבא ע"י שמים והתחילה להתרפאות וא"כ אי אמר דיבש סתם ה"א דבעינן רובא כמו בכל לקותא, ומ"מ אינו בכלל חרותא דבעינן דוקא כולה, וא"כ מייתי שפיר ראי' דלינקט יבשה סתם וע"כ דביבשה סתם ה"א דבעינן רובא ומשמע דבכל דוכתא דנקט סתם צריך להיות רוב וא"ש ודוק, מיהו הרא"ש ורשב"א שדחו ראייתו משמע דס"ל דהה"ד ברובא טרפה מטעם חרותא ומ"מ אינו מוכרח כ"כ כמ"ש לעיל סימן ל"ח, ומ"מ בדעת הראב"ד נראה ברור כמ"ש, ולקמן אכתוב עוד טעם נכון שלא להטריף ברובא כי ודאי בידי שמים הוא כמ"ש, ולכן נראה דבזה יש לסמוך על בדיקתנו כיון שיש צד להתיר וכמ"ש על מחלוקת הרשב"א ור"ן ודוק, ועוד מצאתי ראי' לזה דהא קשה קושיית הש"ס מ"ש מקצתה דלא דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא וכמו שהקשו הרשב"א ורא"ש על הראב"ד כקושית הש"ס, ועכצ"ל דמקצתה אין הטעם