חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות ז

לבדקו לכתחילה ואין תולין שאם השוחט לא הי' מומחה הרי הרואה מומחה דכיון דלא אלים הרוב שניהם צריכין בדיקה, ובפרט לדעת הגאונים שלכתחילה צריך בדיקה באיתי' קמן, מיהו בליתא קמן למבדקי' קמ"ל דגם הרואים א"צ בדיקה דממנ"פ אם הרואה אינו מומחה, הרי נסתלק מפלגא ופלגא, א"כ השוחט הי' מן הרוב, א"כ ממה נפשך השחיטה כשירה בליתי' קמן לבודקו ממה נפשך כשירה השחיטה, וא"צ לבדוק גם הרואים, דגם ברואין שייך כיון שמצויין אצל שחיטה להשגיח אם שחט יפה, י"ל מסתמא הם בכלל אותן המצויין אצל שחיטה, וא"כ טוב' קמ"ל דבליתי' קמן למבדקי' גם הרואים א"צ בדיקה והכל ניחא

ודעת בעל העיטור דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין היינו בדיעבד דוקא, ועי' ט"ז, ולדידי קשי' על דיעה זו, הא ללישנא דאמר רבינא הכל שוחטין מוחזקין אע"פ שאין מומחין אמר בהדיא דאין מומחין שוחטין לכתחילה, וא"כ להך לישנא דפליגי ארבינא וס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, משמע דלענין מומחין ס"ל כהך לישנא דלא בעי רבינא מומחין ושוחטין לכתחילה שאין מומחין, וזה קשה גם לפירוש הרא"ש שפירש כיון דצריך בדיקה לא שייך לכתחילה, א"כ רבינא דמוקי דאין מומחין שוחטין לכתחילה, א"כ משמע שא"צ לשואלו כלל, דאל"כ לאו לכתחילה הוא, וא"כ איך נימא לדידן דלא קיי"ל כרבינא ואפי' מוחזקין לא בעינן דלעלופי לא חיישינן כ"ש דלא בעינן מומחין, מיהו לדעת הגאונים י"ל כמ"ש בט"ז דמתני' ע"י תיקון איירי, וא"כ י"ל דגם מה שנותנין לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ נמי מקרי לכתחילה ושפיר י"ל דגם רבינא בלישנא דמוחזקין אע"פ שאין מומחין אינו מתיר רק על סמך שיבדקנו אח"כ אלא דלפירוש הרא"ש צ"ע

ונראה ליישב דבלא"ה יש להבין בלישנא דרבינא דקאמר הכל שוחטין מוחזקין אע"פ שאין מומחין בד"א ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ולא נתעלף, וקשה ל"ל שחט לפנינו, הא כיון שיודע ה"ש אפי' אומר בעצמו שמוחזק, למה לא יהי' נאמן, ואין לומר דאין נאמן על זה. דהא באמת סגי בברי לי, ואין סברא לחלק לענין ברי בין לכתחילה לדיעבד

לכן נראה דבלא"ה קצת דחוק שיהיו לשונות של רבינא מוחלקים בסברות הפוכות, דללישנא קמא באין מומחין אפילו דיעבד אסור, וללישנא בתרא אין מומחין שוחטין אפי' לכתחילה. לכן נראה דגם בלישנא בתרא דרבינא אינו מיפה כל כך אותן שאינן מומחין לענין לשחוט לכתחילה. אלא מיהת בהך לישנא ס"ל דבעינן ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט כהוגן וכיון דקיי"ל דטבח שא"י הלכות שחיטה שחיטתו אסורה, אפילו אומר ברי לי ששחטתי יפה, אמרינן דהוה מילתא דלא רמיא עליה, כיון שאינו נזהר לשחוט כהוגן, א"כ י"ל דכיון דבלישנא בתרא ס"ל דמוחזקין בעינן ונמצא דאינו שוחט לכתחילה רק כששוחט לפנינו, א"כ כיון שראינו שוחט כהוגן ניכרין הדברים שהוא מומחה, לכן שוחט אפילו לכתחילה כיון דעכ"פ שחט לפנינו ונתחזקה חזקת המחאתו טפי, וזהו דוקא לרבינא דלא סגי שלא ישחוט לפנינו, אבל בודאי בלא אתחזק בפנינו, גם לרבינא לא הי' שוחט לכתחילה, דלא סמכינן ארוב לכתחילה, והשתא לדידן דא"צ להתחזק בפנינו כלל, א"כ ממילא לעולם אין ליתן לו לכתחילה לשחוט, דלא סמכינן לכתחילה ארובא, ואפילו שחט לפנינו, כיון דבאמת א"צ מוחזקין, א"כ לא פלוג רבנן בין שחט לפנינו או לא, דלא שייך למיתלי באתחזק בפנינו כיון דלא בעינן מוחזקין, ובאינו מוחזק גם לאידך לישנא דרבינא לא הוה אמרי' רמא"ש מומחין הם, אלא דלרבינא קם ליה בדרבה מיני'. שאפילו דיעבד אסור משום שאינו מוחזק, וכיון דבעי' מוחזקין מעיקר הדין אהני ליה שפיר לשחוט לכתחילה, אע"פ שאין יודעין בו שהוא מומחה, משא"כ לדידן דלא בעינן מוחזקין כלל, אין לחלק בין נודע שהוא מוחזק או לא, ולעולם צריך לכתחילה שיהי' מומחה, ובעיקר קושית מהרש"א על העיטור נראה דודאי יש לחלק בין אם נתן לו לשחוט ושחט שייך לומר יותר דמסתמא מומחה הוא, דהא אפילו חשוד נאמן בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו, ועוד דכיון דטבח שקלקל חייב לשלם כ"ש כשאינו מומחה ושחט ואם נודע שאינו בקי בהלכות שחיטה ושחט פשיטא שחייב לשלם, א"כ י"ל דודאי מסתמא מכיר ה"ש מדשחט, ובמצא תרנגולת שחוטה שלא נודע מי שחטו ואפ"ה מכשרינן כדאיתא בברייתא. א"כ כיון דס"ל רמא"ש מ"ה אפילו בנמצא שחוט ולא נודע ממי א"כ אין זו רבותא כלל להכשיר בדיעבד דפשיטא כיון דאפילו בנמצא אמרינן מומחין הם כ"ש כשקיבל לשחוט ודוקא לרבינא דלא ס"ל כלל רמא"ש מ"ה לא מצי לאשמועינן בענין אחר דשחיטתן כשירה רק ע"י בדיקה, משא"כ לאינך דס"ל דאפילו אם נמצא אמרינן רמא"ש מ"ה א"כ ליכא רבותא בנתן לו לשחוט

ומדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה מבואר דלא ישחוט לכתחילה אא"כ הוא מומחה ומוחזק ג"כ ומשמע אפילו על סמך שיבדקנו לא ישחוט לכתחילה, ולדידי קשיא טפי דהא אפילו רבינא דמחמיר בין ללישנא קמא ובין ללישנא דמוחזקין סגי במומחין או מוחזקין אף לשחוט לכתחילה ואיך הצריך שניהם ואפשר לומר דהרמב"ם ס"ל ג"כ כדעת העיטור דרמא"ש מ"ה אינו רק בדיעבד אלא דס"ל דתליא באוקמתא דרבינא דאי אוקי רבינא מתניתין דמומחין אע"פ שאין מוחזקין א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן ואמרי' דלא פליגי עליה דרבינא רק בדיעבד אבל לכתחילה מודי לרבינא וא"כ לכתחילה בעינן מומחין, ולאידך לישנא דרבינא מודה באין מומחין דשוחטין לכתחילה ומוחזקין פסל אפילו בדיעבד ממילא י"ל דלא פליגי רק אדיעבד ולכתחילה מודו, וא"כ י"ל דפסק לחומרא כתרי לישני, לכן בעי שניהם לכתחילה

ובאמת קשה בש"ס מנ"ל דפליגי ארבינא לקולא דילמא ס"ל דבעינן מומחין ומוחזקין וא"כ ליכא לפרושי הכל שוחטין מומחין ומוחזקין, וא"כ ליכא רבותא כלל דפשיטא דמומחין ומוחזקין שוחטין לכתחילה, ונראה דמוכרח לומר דס"ל רמא"ש מ"ה דל"ל דבעי תרוייהו מומחין ומוחזקין לענין לכתחילה וליכא רבותא דמ"מ קשיא לוקמה במומר הכל שוחטין אפילו מומר, ואי לא ס"ל רמא"ש מ"ה, א"כ יש לאוקמה הכל שוחטין אפילו מומר בד"א שיודעין בו שהוא מומחה, אבל אין יודעין בו שהוא (צ"ל מומחה) בודקין אותו אחר שחיטה ומרויחין בזה דשייך וכולן בליתי' קמן אלא ודאי ס"ל רמא"ש מ"ה אפי' במומר וא"כ מכאן ראיה דאפילו במומר אמרי' רמא"ש מ"ה, ואף דד"ז הגאון בפלתי הקשה בפשיטות על דיעה זו דלא אמרי' במומר רמא"ש מ"ה עמ"ש שם ליישב, מיהו מכאן מוכח כמ"ש

ומה שלא חילק הרמב"ם לענין עלופי שצריך לשאלו ואי ס"ל דיוקא דאמרי' לעלופי לא חיישינן משמע דליכא חששא כלל כמ"ש ב"י, א"כ גם מוחזקין לא הי' לו להצריך אפילו לכתחילה, ובב"י כתב הטעם דס"ל לעלופי לא חיישינן, היינו משום דמסתמא אם הי' מתעלף לא הי' מאכילה לנו, וקשה א"כ גם לרבינא נימא כן, ונראה דודאי גם לרבינא יש להבין, למה בליתי' קמן אסור הא כיון שהוא מומחה א"כ הי' מודיע שנתעלף לכן נראה דודאי רבינא ס"ל שעל המוסרין לו לשחוט לחקור אם נתעלף, א"כ ממילא יודע כל שלא יאמר שלא (צ"ל נתעלף) לא יאכלו משחיטתו, ואין כאן מכשול, אבל למאי דקיי"ל דלא כרבינא ובליתי' קמן שרי א"כ על השוחט רמיא להודיע דשמא ילך בטרם ישאלוהו ואכלי איסורא, לכן קאמר בש"ס לעלופי לא חיישינן

(ה) אבל אם הוא לפנינו בש"ך הביא בשם הב"ח בשם ראב"ן דגם רבינא מודה בליתי' לגמרי ולא קאמר רבינא רק במצינן למרדף בתרי', ולפ"ז לדידן דלא קיי"ל כרבינא, אפילו מצינן למרדף בתריה אין צריך, ובאמת נראה דהראב"ן דחיקא ליה קושית התוס' דמשמע דרבינא לא פליג אברייתא דמצא תרנגולת שחוטה לכן ס"ל דרבינא מודה בזה, וכבר כתבנו ליישב בכמה אנפי, גם י"ל דרבינא מוקי הך ברייתא במקום שידוע רוב טבחי ישראל מומחין, וא"כ אפשר דבמצינן למרדף בתרי' לשיטת הגאונים צריך לרדוף בתרי'

ודאמרינן השתא דאיתרע דין זה מאגודה שלמד כן מהא דס"ל לרב חסדא בשוחט בסכין ונמצא פגומה, דאמרי' השתא דאיפגום, והט"ז האריך לחלוק על רמ"א דהתוס' הקשו מ"ש ממקוה שנמדד ונמצא חסר דהוה ודאי טומאה משום דאיכא תרתי לריעותא, העמד טמא על חזקתו וחסר לפניך, ותירצו כמה תירוצים, חדא דמקוה י"ל חסר ואתא, ועוד תירצו דעצם פוגם יותר תולין בעצם, ועוד תירצו דאיכא ספיקי טובי, שמא לא שחט נגד הפגימה, וכולן לא שייכין כאן די"ל שכח ואתא, וגם אין לתלות בדבר שודאי גרם השכחה כמו בעצם, וגם תירוץ השלישי שמא לא שחט כנגד הפגימה, זה אינו רק לרב חסדא, אבל אנן קיי"ל כר"ה א"כ כיון דאיתא ריעותא בשוחט ובהמה בחזקת איסור עומדת, הוה תרתי לריעותא ודמי למקוה, ובפלתי דחק להמליץ בעד האגודה, ובחידושי ריש נדה הארכתי למאוד וכתבנו דברים נכונים ליישב דברי האגודה ורמ"א שנמשך אחריו, וכאן אני מקצר