חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות סט

ואמת שאני תמה על דברי הר"א ממ"נ אם סובר שנשתנו הטבעים אין ראי' מבהמות שלנו כמ"ש התוס' באמת וע"כ לא ס"ל הכי וא"כ באמת שאמר כל חיוי ברייתא הכי אית להו והרי עינינו רואות שאין להם שני ורדות דזה לא שכיח באמת, והגע עצמך לפי מה שפירש"י שמינית א"כ לדידן שמטריפין בשני ורדות א"כ מי יאכילנו בשר שמן, וכן פירש שפוסל רועות באפר וכי לכולם יש שני ורדות, ואפשר דהיינו בהמות לא שכיחי אצלינו וצ"ע. אמנם באמת כבר תמה הפר"ח כיון דכל הכשר יתרת מקמא הוא משום דלמדו מדין ורדא הנזכר בש"ס דמעיקרא אמרינן אבל ביני וביני טרפה והדר ממעט ביני וביני ודוקא מגבה, וצ"ל כיון דאיכא יתרת מקמא דכשרה מה לי חדא או תרתי ולמסקנא אפילו טובא כשרה וכ"ש שיש להכשיר בדין ורדא, ובאמת אין שורש לטרפות זה מעיקר הדין להמכשירין יתרת מקמא

(ד) ברמ"א בעינן שלא יהיה יותר אונות כו' ודעת הפר"ח להתיר ונסתייע מדברי הרמב"ם וכ"כ הפלתי והביא ראי' מן הש"ך וכן נראה דעת רש"י שפירש חילוף דאוני בכלל חסורה מפני שחסורה ממקום הראוי' להיות שם משמע דטעמא דחילוף לא הוי רק מטעם דחסורה וא"כ כשיש שלם כרמון מה בכך שהם יותר בשמאל ואי אפשר להכניסן בכלל חסורה כיון שאין צריך יותר רק שיהי' ג' ודאי לא נכנס בכלל חסר, ולא שייך לומר שחסורה ממקום שראוי להיות שהרי באמת אינה ראוי' להיות וס"ד להטריף משום יתר ונהי דלמסקנא אינה מיטרפת בכך מ"מ יש לו שם יתר, ולכן במקום הפסד יש לסמוך ע"ז כמ"ש בפלתי

שם אבל מקמא הפיצול נופל למטה אע"ג דאנו קיי"ל יתרת מקמא כשר מ"מ כאן סופו לנקוב דכיון שנתפצל מגוף הריאה סופו להתפרק, והקשה בפלתי דמאי דחיק בש"ס לפרושי האי או שחסרה לוקמי בכה"ג שנתפצל מגוף הריאה, ולק"מ דא"כ אין הטעם רק שסופו לנקוב וניקבה כשר הה"ד פיצול נמי כשר, וכבר כתבו התוס' דלהכי לא חשיב דמיא לדיותא ולבשרא שטעם שינוי מראות מפני שסופו לנקוב, ולהכי לא חשיב לי' במתניתין דנכלל בכלל נקובה, והה"ד הכי נמי כיון שסופו לנקוב נכלל בכלל נקובה ובלא"ה נמי לק"מ דהא רש"י לא פליג אלא אנקובה משמע דבחסרה מודה, וכאן אין הטעם רק משום נקובה ודו"ק

(ה) ברמ"א ויש מכשירין. מהרש"ל הסכים לדעת המחבר וכתב שגם רש"י מודה לו, דבשלמא בדמיא לאופתא דלית לה חתוכי דאיני דלית לה כלל אם ניכר בהם הפרש אמרינן דהיינו רביתייהו אבל בחסרה אונא דאסרינן עלי' מטעם חסירה דאינא מה מועיל ההפרש עט, וכן משמע לכאורה בש"ס דאמרינן דשיעא דלית לה אוני וקשה הא בלא"ה היא בכלל חסירה אונות אלא ודאי דבדמיא לאופתא אם ניכר בהם הפרש אמרינן דהיינו רביתיי' וקמ"ל דבאין בהם הפרש לא אמרינן הכי, ולפי"ז י"ל דגם הרמב"ם מודה לרש"י דבלית לה כלל שבהיכר מעט היא שרה, וכן משמע לכאו' ברמב"ם שכתב נמצאו שני אונות כאונא אחת אם יש הפרש ביניהם כעלה הדס כשרה, והדר כתב באם אין לה אונות כלל טרפה וקשה תרתי ל"ל הא בלא"ה טרפה מכ"ש דשני אונות, ולפי דעת הרש"ל ניחא דיש הבדל ביניהם, דכאן אמרינן היינו רביתייהו ובהפרש מעט כשרה ואמרינן דהיינו רביתייהו וקמ"ל דבאין לה חיתוך אזנים כלל טרפה, מיהו באמת אם הרמב"ם סובר שזו אינה דומה לחסירה אונות א"כ קושי' הנ"ל למה מנאה כטרפה ודאית ושאר הלשונות מנאה ספק טרפות וצ"ל דגם הוא בכלל חסירה האונות ואם נימא דיש סברא לחלק נ"ל דהיא ודאי טרפה יותר משאר פירושים שנאמרו בלשון אופתא א"ו דהוא סובר שזה הוא בכלל חסירה האונות וכיון שאף היא בכלל חסירה אונות אינה מוכשרת רק בהפרש עלה הדס שזה שיעור אונא: סימן

לו

(א) במחבר ניקבו זה שלא כנגד זה כשרה כו'. כן הוא דעת הרשב"א שהעורו' דבוקין הרבה ואין הרוח עובר בין זה לזה, והר"א ושאר מפרשים חלקו עליו שהרוח נכנס בין אחד לחבירו, והג"א כתבו דכיון שמשמעת קול גמדא ליה והב"י השיגו על זה, והר"ן כתב דאי מפקא זיקא טרפה ואי לא כשרה, ובאמת ששיטה המחוורת היא בש"ס דודאי אי לא מפקא זיקא מסתברא דאינה טרפה שעיקר הטרפות הוא במפקא זיקא ואינה יכולה לקלוט הרוח, וגם הרשב"א מודה במפקא זיקא דטריפה, אבל אי לא מפקא זיקא יכולה גם כן לקלוט הרוח ואפשר המטריפים מודים, וכן משמע בש"ס גבי ריאה דאוושא דאי לא ידעינן היכא אוושא דמותבינן לה במיא דאי לא מבצבצא כשרה דתתאה אינקב עילאה לא אינקב, ואי אף דלא מפקא זיקא ואין הרוח עובר טרפה קשה אפילו לא מבצבצא למה תהי' כשרה ניחש שניקב זה שלא כנגד זה ומ"מ אינה מבצבץ שאם אין הרוח עובר ביניהם לא תבצבץ ג"כ אלא ודאי דאף אם ניקב זה שלא כנגד זה אם לא מפקא זיקא כשרה ועכ"פ יועיל לה בדיקת הפושרין וא"כ בטלה המחלוקת דאי מפקא זיקא אף להרשב"א טרפה ואי לא אף להחולקין כשרה מיהו לדעת הרשב"א לא בעי בדיקה כלל דמסתמא אין הרוח עובר ביניהם ולהחולקין צריכה בדיקה, ומ"מ לדברי כולם בנקובה משני רוחות נראה דכשרה כמו בושט וכ"כ הט"ז, ואף שכתבו הטעם בזה שלפ"ז טרפה שהרוח עובר ביניהם דמן הצדדים היא דבוקה הרבה כנראה לעין ומסתמא אין הרוח עובר ביניהם, וכן משמע לקמן גבי מחט שנמצא בריאה דאם היא עולה בנפיחה כשרה ולא חיישינן שמא נכנסה בעיקום וניקב זה שלא כנגד זה, אלא ודאי דבניקב זה שלא כנגד זה אי לא מפקא זיקא כשרה ודוק ובזה יש ליישב מה שדייקו התוס' למה מייתי דרב יוסף, דלפ"ז ניחא דמייתי להורות דלא נימא תתאה מגין אפילו זה שלא כנגד זה קמ"ל דאין מגין

(ב) במחבר אפילו נגלד הקרום העליון כולו כשרה כו'. כבר כתבתי לעיל סימן ל"ג סעיף ה' קושית הט"ז על הרא"ש וטור שכתבו בושט דבנחלף אחד מהם טרפה וטעם דלא דמי לנקב קטן דחבירו מגין עליו משא"כ בכולי' לקיא, וכאן גבי ריאה דכשר ג"כ ניקב זה בלא זה אפילו נגלד כולו כשרה. ובט"ז סימן זה מתרץ דהכא אפשר בבדיקה אם עולה בנפיחה ולא נהירא דהא כתב הרשב"א ות"ה ושאר פוסקים דמדינא אין צריך בדיקה דכשרה בלא בדיקא משמע שחששו לדברי בה"ג ואפילו בעל הלכות גדולות גופי' לא אמר רק בנגלד לגמרי שיש לחוש לנקב קטן ולזה מועיל הנפיחה שאם עלה בנפיחה ודאי אין בו נקב, משא"כ בושט שאין מטריפין רק מטעם לקותא בודאי לא צריך בדיקה דהרי אם לקיא לא ניקב מאי מועיל בדיקה, ועוד דאפילו בשניהם לבנים שאפשר בבדיקה או בניטל (בתיבות או בניטל לדעתי כונתו לדחות גם תירוץ השני של הט"ז בסימן ל"ג עיי"ש ועיין גם בדבריו בסימן הנ"ל,) כל העור ג"כ טרפה וכמ"ש לעיל סימן ל"ג, ויותר נראה דוקא בריאה שהקרום התחתון חזק יותר מן העליון, ותדע לך שהרי בניקב העליון זולת התחתון אין כאן מחלוקת ולד"ה כשרה כמו שמבואר בש"ס, פשיטא אי ניקב עילאה ולא אינקב תתאה תתאה מגין כדרבה כו' ובעילאה אי מגין או לא פליגי ואיכא מ"ד דעילאה אינו מגין הרי שתחתון יותר חזק מן העליון ולכן יש בו כח להגין על חבירו משא"כ שהעורות שוין ודי לו להציל א"ע אבל אינו מגין על חבירו ולכן כתב הרא"ש דלא דמי לנקב, ולפי"ז נראה דבריאה אם ניטל התחתון כולו שהיא טרפה לסברת הרא"ש, וכן יש לדקדק לשון המחבר שכתב אפילו נגלד הקרום העליון כולו ולא כתב סתמא אפי' ניטל אחד מהקרומים, ולפמ"ש ניחא שי"ל דוקא עליון, שתחתון חזק ומגין, משא"כ בניטל התחתון לפי שהמחבר לעיל בסימן ל"ג נמשך אחר הרא"ש להטריף בחילוף עור אחד של ושט ודוק

שם ברמ"א י"א שאם נפחו הריאה ונקרע הקרום כו'. הש"ך כתב דמיירי שנפחוה כדרכה אבל ביותר מדאי כשרה דאמרינן בחייה לא היתה נפוחה עכ"ל, ולא הבנתי דבריו דבנפיחה כדרכה ונשבר הקרום היאך נאמר דטרפה שהרי עינינו רואות שבחיי' לא נשבר הקרום שהרי הריאה היא שלמה לפנינו אלא שעתה נשבר הקרום והיאך מפני כך נטרוף ולומר שאילו היתה חי' הי' נקרע הקרום דהרי אפילו בחיי' לא נשבר, וכמו שהיתה מתקיימת עד עתה ולא נקרעת מהיכא תיתי להחזיק ריעותא ולומר שעתידה ליקרע, ובע"כ אין לדמות מה שהיא עתה למה שהית' בחי' וכמו שלא נקרע עד עכשיו ג"כ יתקיים לעולם וזה ברור ופשוט ונראה דרמ"א קאי על נגלד דצריכה בדיקה ואם נקרע הקרום הוא טריפה, דממ"נ אי מדמינן לי' כקודם נפיחה הרי לא נבדקה ואי כאחר נפיחה הוא טריפה לפנינו, וכמ"ש הש"ך ולכן הביא רמ"א כאן וכן הבדיקות ישינים ג"כ מיירי בכה"ג דכיון דריאה אינה צריכה נפיחה בסתם ומסתמא בנפחו ודאי אית לי' ריעותא וצריך נפיחה מדינא