חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות סח

הקשה על הרי"ף דהא פשיטא דבכולהו טרפות משערין הגדול לפי גדלו וקטון לפי קטנו ומ"ש דבגרגרת דמבעיא לי' טפי מבשאר טרפות כגון כזית דכבד וגלגלת דהוא כסלע, ובפלתי מיישב דלהכי מבעיא לי' הכי בעוף כיון דהכשרות בסימן אחד א"כ אין החיות תלוי כ"כ בגרגרת ע"ש, ומדברי רש"י במשנה דאלו טרפות בעוף משמע בהיפוך ומ"מ י"ל במשנה כדבריו ולהכי נקט משום נקובת הושט ע"ש, ולי נראה ליישב דעת הרי"ף דודאי במאי שהוא טרפה מעצמותו כגון גלגולת שהיא כסלע ואם ניטל ממנו כסלע בזה ניטל חיותו מסתברא ודאי דכיון בהמה שטבעה חזקה נטרפת כסלע ומסתמא ודאי עוף דזוטר חיותי' וטבעו חלש ונטרף בשיעור זוטר ואע"פ שחסרון כסלע הוא בכל בהמה בין גדולה ובין קטנה השיעור בשוה לא פחות ולא יותר מ"מ כל מין בהמה טבעו חזק ואפשר שתחי' בפחות משא"כ בחסרון כאיסר שתירצו התוס' שהוא מפני שסוף הקנה ליפסק וא"כ עדיין אינה בגדר טרפה מחמת חסרון רק מחמת טעם פסוקה ובראם הגדול אם הוא כאיסר היא נטרפת ואמרינן שאף שקנה שלה הוא כמה איסרין ובבהמה דקה ק הדקה שאין בקנה רק שני איסרין גם היא אינה נטרפת בפחות מכאיסר אפילו בחוט השערה ואין סופו לפסוק אע"פ שלא נשאר רק עוד איסר אחד ואם נאמר שאיסר אחד גורם פסיקת עשרה איסרין ודאי ראוי לומר כפי הסברא שמעט פחות מאיסר גורם פסיקה עכ"פ לאיסר אחד מכ"ש וכן בהיפך אם נאמר דמעט פחות מאיסר אינו גורם פסיקה לאיסר אחד ראוי שנאמר מקל וחומר שאיסר מצומצם אינו גורם פסיקה לעשרה איסרין ולמה נשוה קטן וגדול, ועכצ"ל דקים להו לחז"ל דפחות מכאיסר אינו גורם פסיקה כלל ואינו מזיק כלום אפילו דקה מן הדקה, ואיסר מצומצם גורם אפי' לגדולה שבגדולות פסיקה, וא"כ לא שייך לחלק בעוף שחיותו מועט כיון שאין טעם חסרון איסר רק מטעם שסופו לפסוק וקודם שנפסוק אינה טריפה כלל רק ע"ש סופו וא"כ אפילו בעוף שחיותו מעט, מ"מ י"ל שפחות מכאיסר אינו גורם פסיקה כיון שאין הטעם מחמת שניטל רצועה כאיסר לא שייך לחלק בין חיות מעט להרבה ואם נאמר כיון שקנה שלם קטון נטרף בשיעור קטן הוא נמי ליתא דהא אין חילוק בין בהמה גדולה לקטנה כמ"ש ודוק

(ו) במחבר אע"פ שאין בנקב וכו' כעובי איסר וכו'. משמע מזה שנטרף להחמיר כרי"ף ורמב"ם אף שאין הדין מוסכם לפרש"י ורא"ש ושאר פוסקים, והרב המחבר בכ"מ ביאר שזה שיעור גדול מאם חופה ע"ש, ויש לתמוה עליו שהרי לעיל בסעיף ד' שכתב ובעוף שיש בו נקבים כנפה משמע דוקא בניקבה כנפה הוא דמשערין ברובא אבל בנחסר משערין לפי ערך והוא סברת הרא"ש שסובר דלעולם משערין לפי ערך, רק כיון שבאו להצטרף השלם קטן מאד שיעור חסרונו, כמו שהבאתי לשונו למעלה וכ"כ בב"י על רבינו ירוחם שכתב בעוף משערין בנחסר הקנה באם חופה וכתב ב"י ואיני יודע מנין לו זה דלא מבעי' ליה בעוף מאי, אלא בניקבה כנפה אבל לא בשאר פסולים וכוונתו ג"כ לענין צירוף השלם כמבואר ברא"ש ורבינו ירוחם, וכיון שכל הקולא הוא בעוף לענין צירוף השלם אבל בלא"ה משערין לפי ערך. ולפי ערך איסר הוא ודאי פחות מרוב הקנה כמ"ש הרא"ש. דאם משערין לפי ערך קטון מאוד שיעור חסרונו ואיך יתכן לומר שאינו נטרוף רק ביותר מרוב הקנה

וכן י"ל שאין לסמוך ע"ז כלל להקל ולהכשיר ביותר מאם חופה דפשיטא דשני החסרונות אם הם רוב דטרפה לכ"ע, ומה שהוכיח בכ"מ ממה שאומרים, ואין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ואדרבא משמע שם שאין מקילין באם חופה רק להחמיר צריך שיכנס איסר לרחבו ששני הצדדים מקולקלין ואפילו ליכא שיעורא דרובא גם כן טרפה ושיעור עובי איסר פחות מרובע הקנה כנ"ל ברור, ודברי הכ"מ תמוהין, ואפילו אם אינו רק נקב שאין בו חסרון והוא בהיקף הקנה כאן שבצד הראשון חצי רוב ובצד השני ג"כ חצי רוב והשאר שביניהם הוא שלם לגמרי נראה ברור דטרפה, דהא קיי"ל לעיל סימן כ"א דאפילו אין השחיטה במקום אחד מ"מ היא כשרה ש"מ דנפיק בי' חיותא

שם דהיינו כעובי איסר אסורה. כבר נתבאר שזהו פחות מאם חופה רוב הקנה, ולכאורה משמע מדברי הרי"ף והרמב"ם שזה לא נאמר רק בעוף אבל לא בבהמה וכ"כ בכ"מ והשיג על הטור שכ"כ בשם הרי"ף ובבהמה, והש"ך בסימן קמ"א כתב שתופס לדין זה בעוף והה"ד בבהמה, ולרבותא כתבו כן בעוף דאפילו בעוף בעינן האי שיעורא, ולא נהירא דמנ"ל להטור הא, ואפשר לומר דכיון דהקשה הרא"ש על הרי"ף שפירש האי בעיא דבעופא מאי על חסרון גרגרת שלו והקשה למה לא בעיא בשאר שיעורין דפשיטא דמשערין הגדול לפי גדלו כו' ולפ"ז נ"ל דודאי ידע זה דניקבה נקב מפולש דמסתמא ידע דין זה מדלא מבעיא לי' וידע דבזה השיעור כדי שיכנס איסר לרחבו בין בעוף ובין בבהמה אע"פ שבעוף שנטרף בעובי איסר דוקא וא"כ ראוי לומר בהיפך שבבהמה צריך שיעור גדול לפי ערך עוף נגד בהמה ועכצ"ל דבזה שוים עוף ובהמה לענין חיסרון הגרגרת ולא תליא בחיותא ולהכי מיבעי לענין חיסרון קנה שלו בכמה הוא כיון שאין בו איסר, ואין לומר לפי גדלו וקטנו שהרי מצינו בענין חסרון גרגרת שלא שיערו לפי גדלו הה"ד בזה וי"ל כן ומסיק דאם חופה כו' וא"ש ודוק: סימן

לה

(ב) ברמ"א צורות האונות כו', כבר תמהו כולם דמנ"ל האי חילוף, ולי נראה דדמי למ"ש בחילוף הורדא שאם שינתה תוארה טרפה דהוי כמו חסרה הורדא כמ"ש האגור והרב בהג"ה והוא הדין הכא נמי כיון ששינתה הוי כמאן דליתא והוי חסרה אונא, מיהו כבר כתב הפר"ח דמדברי כל הפוסקים מוכח ההיפך ע"ש, ואע"ג שהאונא העליונה היא כמו שראוי' התחתונה להיות, אבל מ"מ הא פירש"י גבי חילוף דקרומים דושט דשניהם נטולים ממקום שהם ראוים להיות ואין לך נקיבה גדולה מזה וה"ה כאן כיון שנטולים ממקום שהם ראוים להיות כמאן דליתנייהו דמי וטרפה, כנ"ל טעם האוסרים, מיהו כבר כתב הפר"ח שכל הפוסקים חלוקים על זה ואין לחוש למנהג זה, ע"ש

שם בין נמצאו כו' ורדות או חסירה כו'. הקשה בט"ז דהא רש"י שהוא ראי' להמטריפים לא פירש הטעם רק לשיטתו דאוסר יתרת מקמא משא"כ לפי מה שהעיד הרמ"א שהמנהג להכשיר יתרת מקמא למה יהי' טרפה ותירץ הטעם דכל יתר כנטול דמי וה"ל חסרה הורדא, ובפלתי הקשה היאך יסברו המטריפים בפי' הש"ס דאמר אהא דסבר למיטרפי' דכל חיוי ברייתא הכי אית להו, ורש"י פירשה בורדא אחת שאצל בהמות שלהם לא היו שכיחין ורדות רק בחיוי ברייתא לפ"ז ודאי כשרה בחסירת הורד, אבל רבינו אפרים פירש בשני ורדות דאחת כולהו אית להו ולכן הטריף בחסירה ורדא, וקשה ממ"נ לרש"י לא שייך יתר דהא חסירה גופא כשרה ולרבינו אפרים הכשיר להדיא בשני ורדות ותירץ דטעם הוא כרמב"ן דיתר כנקוב דמי ע"ש, ולא נהירא דהא לקמן בסימן מ"ג ס"ה פסק הרב בהפסד מרובה להקל בשני טחולין שלא כדעת הרמב"ן וכאן סתם כאשר המנהג באמת אפילו בהפסד מרובה להחמיר, ויותר נראה לפמ"ש הט"ז דאם עומדת בשמאל כשרה, וא"כ י"ל ששם היתה עומדת בשמאל ולא שייך כל יתר אלא להטריף משום יתרת שלא בדרי דאוני, וע"ז אמר דכלהו חיוי ברייתא הכי אית להו משא"כ בעומדין במקום אחד טרפה מטעם כל יתר כנטול דמי כמ"ש הט"ז, מיהו דעת הש"ך להטריף אפילו בנמצאת היתירה בצד שמאל וצ"ל דהא בלא"ה כבר תמה בפלתי על רבינו אפרים שמפרש דמיירי בשני ורדות ומטריף בחסרה וקשה מנ"ל הא ומדלא הזכיר רבא הורדא בכלל האונות שנטרפת בחסרונם משמע ודאי דכשרה, וצ"ל שסובר הרב דודאי מסתבר להטריף כמו באונא דעיקר הטעם להטריף בחסרונם האונא כיון שהיא בכל ריאות וכאן חסרה והה"ד בורדא, ולכן לסיבת מה שלא הוזכר רבא הוא מפני שרבא בא לנו להורות כמה דינים בריאה (ור"ל) חסר ויתר וחילוף בחדא וכיון שעל הורדא אינו צודק הדין ביתר לפי שיטת ה"ר אפרים כאשר באמת כל חיוי ברייתא י"ל שנים גלל כן לא כלל עם אונות הריאה ששם שייכים כל הדינים, כנ"ל דברי רבינו אפרים ודו"ק

ונמצינו למידין מדבריו שאע"פ שלא הזכיר הטרפות בש"ס מ"מ מסברא יש לדמות ורדא לאונא, וכבר כתבו התוס' שנשתנו טבעי הבהמות ובהמות שלנו בכולם יש להם ורדא, וא"כ י"ל דאנו סוברין כפירש"י דקאי על אחת ומ"מ כיון שנשתנו הטבעים ובכולם יש להם וא"כ כיון שישנה בכולם וי"ל כסברת ה"ר אפרים שיש לדמות ורדא לאונא, ובחסרה לדידן טרפה אע"פ שאז היתה כשרה ואע"פ שאין לנו להוסיף על הטרפות בשום פנים מ"מ כיון שהוזכר חסרון אונות הה"ד חסרון הורדא כסברת הר"א אלא שיש לחלק דיש שאין להם וכיון שאצלינו נעדר ההבדל זה הדרא לדינא וביתר טרפה שהוא כחסר אפילו מצד שמאל ודו"ק: