חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות סה

סברת הש"ך דאפילו מאן דלא חייש היינו דוקא בקוץ תחוב וכן משמע מדבריו גם המסס שכתב על דעת רש"י דחיישינן שמא הבריא, והוא השיגו דדוקא גבי ושט דפעי' בי' וגמדא ליה, משא"כ בהמסס לא היה המחט חוזר, וחילוק זה נכון וברור, ומה שהקשה למה לא תירצו בכה"ג ניקב זה בלא זה י"ל שכיון שזה דוקא למאן דלא חייש לספק דרוסה, משא"כ למאן דחייש לספק דרוסה חיישינן נמי להבריא לפי שיטת רש"י גופי' כנראה מדבריו בהמסס וא"כ ליכא לאוקמי בקוץ תחוב דהא זה באמת טרפה לדידן דחיישינן שמא הבריא דרש"י לא סבירא ליה כראב"ן והקשה שפיר לשיטת רש"י, ובתוס' ודאי נכון ליישב כן. אמנם הרא"ש שכתב ואפילו למאן דלא חייש שהבריא לפי שמוצאין אותו תחוב, משמע מדבריו שקושיא היא גם לשיטה זו והלא לדעתם משכחת לה בכה"ג ע"י קוץ. ונראה ליישב דשם בש"ס מבעיא לי' נקב זה שלא כנגד זה מאי ואמרינן התם בושט כשר בקורקבן פסול, ומסיק איפכא דבקורקבן כשר ובושט פסול, ומשמע ודאי ושט דומיא דקורקבן ובקורקבן אי אפשר לומר דמיירי ע"י קוץ דבקוץ אפילו ניקב החיצון לבד טרפה כדלקמן סימן מ"ט דהוי מחט בחלל הגוף ומסתמא ודאי מיירי ע"י חולי ומשמע דבושט כה"ג כשר ולרש"י היאך משכחת לה, ולכן לא תירצו בניקב זה בלא זה בכה"ג שניקב ע"י קוץ שעדיין הי' קשה הך דניקב זה שלא כנגד זה האיך משכחת לה, ואם נאמר שנתחב גם בחיצון וגם בפנימי נתחב ג"כ קוץ לא הוי דומיא דקורקבן דאין לומר שנמצא קוץ בחיצון ולכן תירצו מציאות יותר נכון שהנקב בא ע"י חולי ואין חולי נכרת בחצון ומינה נמי ניקב זה שלא כנגד זה דמיירי ששלטה החולי גם בחיצון אך לא נגדו ומסיק דטרפה דמהנדזין בהדדי ודוק

ועפ"ז דברי הש"ך ברורים בהבדל זה וכ"כ (דעת) דברי רמ"א ולדברי התוס' א"ש טפי כנ"ל. ומיושב ג"כ דלא תקשה מאי מקשו התוס' דלמא הך שאינו טרפה בנקובת האחד ונפקא מינה בישב לו קוץ בעור החיצון דלפנימי יש לו בדיקה, ולפ"ז ניחא דמדברי התוס' דף נ' ע"ב נראה שסוברין כהך פירושא שעלה בו קרום וא"כ ביש קוץ באמת טרפה דיש לחוש שמא הבריא וע"כ שאין כאן קוץ דלא חיישינן שהבריא דגם הפנימי היה מתרפא כמש"ל באריכות והקשו שפיר ודוק, וגם ברא"ש אפשר לומר שעיקר קושיתו למאן דחייש שהבריא אלא שכתב דגם למאן דלא חייש לא משכחת לה בסתם נקב

שם ברמ"א וכן נהגו להקל בעירנו באווזות שמלעיטין. הטורי זהב רצה ללמוד היתר על הלעטה מדברי התוס' והרא"ש שכתבו לרש"י משכחת לה בניקב זה בלא זה שניקב ע"י חולי ובחיצון לא נכר שום חולי, אלא שנדחק במ"ש התוס' שאינו ניכר בחיצון שום חולי דאפילו שלטה בחיצון בקצתו ג"כ אינו מזיק דבמאי דשלטה שלטה ובמאי דלא שלטה לא שלטה והוא דחוק בכוונת התוס', ונראה לפענ"ד פירוש בדברי התוס', דהנה רש"י פירש הטעם דאין לנקב בדיקה בחיצון מפני שנכנס טיפת דם בנקב וגבי ישב לו קוץ בושט פירש"י אפילו אין בו קורט דם בפנים מ"מ למ"ד חיישינן לספק דרוסה חוששין שניקב העור השני ואין לו בדיקה כמו שפירש רש"י גופי' ולכאורה דבריו סותרים, ונראה דלק"מ דבלא"ה פירש רשב"א טעמא דלא בעינן קורט דם ואפ"ה י"ל דקודם שחיטה ניקב והיינו משום שטיפת המשקין וזה שייך בפנימי משא"כ בחיצון משקין מאי בעי התם שהרי הם דרך פנימי ושפיר י"ל שנכנס טיפת דם בנקב מיהו מדברי רשב"א בחידושים נראה עיקר הטעם שההרגש עובר בו וצריך התבוננות הרבה ומשמע שם אפילו בלי קורט דם הנכנס בנקב ג"כ עובר ההרגש דמדמה לה לבדיקת החלל ומ"מ אף לדברי רש"י ודאי מסתבר לפי שיטתו דחיישינן שנכנס טיפת דם בנקב גם בחולי יש לחוש לזה וגם בחולי שכיח כן שבא מלקותא ושכיח ג"כ דם וי"ל ג"כ שנכנס בנקב ומכ"ש לשיטת הרשב"א שזכרתי שאין סברא לחלק רק הריב"א לא חייש להכי שנכנס טיפת דם בנקב, ואפשר דס"ל דאפ"ה ניכר והן הן דברי התו' שתירצו דמיירי דניקב ע"י חולי מיהו ודאי בסתם נקב אפילו ע"י חולי יש לחוש שניקב גם החיצון כמ"ש רק דמיירי שהנקב בא מחמת לקותא והלקותא נראית בפנימי ואינה נראית בחיצון ומאין באנו לדון על נקובתו הוא מפני החולי ששלטה בו וכיון שאינו ניכר בחיצון שום חולי למה נחוש לנקב כיון שלא בא הנקב רק מחמת החולי וכאן לא שלטה הגיע לשם משא"כ אם ניכר בחיצון שום חולי הדרינן לסברתו דאין לו בדיקה ואף אם אין אנו רואין הנקב מ"מ חיישינן דאין לה בדיקה וזה ברור בכוונתם. נמצינו למדין מזה שדברי הט"ז נכונים כמ"ש שאם אינו ניכר שום חולי בחיצון דלא חיישינן לנקב, ולכן אם אין לקותא בחיצון כשרה, ומיהו בזה שהוסיף היתר אף אם שלטה בקצת החיצון אין דבריו נראין דמוכח בהדיא מדברי התוס' ורא"ש דבניכר שום חולי דטרפה דאין לו בדיקה, רק עיקר הטעם כיון שאנו דנין על הנקב זולת הלקותא משא"כ אם שלטה גם בחיצון יש לחוש גם על החיצון ואין לו בדיקה, ותדע לך דהא עדיין קשה לדבריהם היאך משכחת נקב זה שלא כנגד זה וע"כ נמי בכה"ג בעינן חולי ובחיצון לא שלט באותו מקום חולי רק במקום אחר שלטה חולי, ובודאי פשיטא דבמקום ששלטה החולי יש לחוש לנקובה וכיון דמסקינן דזימנין דמהנדזין פשיטא דטרפה אם החולי שלטה גם בחיצון אפילו בקצתו ודינו ממש כניקב זה שלא כנגד זה, כנ"ל ברור ועיקר

(יא) ברמ"א ניטל הזפק טרפה. בתשובת הגאונים כתוב ראי' לזה דלא קי"ל כרבי דמכשיר אפילו בניטל מדאמר אפילו גגו של זפק נידן כושט משמע דלא קי"ל הכא כרבי דהא יש מקום אפי' נקב טרפה וכ"ש ניטל, ורשב"א דחה ראי' זו דילמא רבי לא מכשיר בניטל רק מה שהכשירו רבנן בניקב והיינו למטה ממקום זה, והב"י והט"ז נדחקו בזה שאין צורך להשיב על דבריהם ולי נראה דודאי כיון דמבואר במתני' דניקב הזפק כשר ורבי אמר אפילו ניטל בשלמא לרבנן דאמרי ניקב הזפק יש לפרש דמיירי למטה ממקום שנמתח כיון שלא אמרו רק להשמיענו הכשרות בעוף כדתנן ואלו כשרות בעוף ואתי לאשמועינן הכשרה ולא אשמועינן רק שניקב הזפק כשר במקום שאין דינו כדין ושט מיהו למעלה ממקום שנמתח י"ל דטרפה אף שגם שם נקרא זפק לא אמרו בניקב במקום זה רק למטה הימנו וכן בגרגרת דתנן נקבה הגרגרת ואעפ"כ אם נקבה למטה ממקום שחיטה טרפה והוא ג"כ מטעם הנ"ל שלא אמרו רק נקב כשר בו ולא בכל מקומות, אבל לרבי שאמר ניטל הזפק כשרה דמשמע ודאי אפילו למעלה שהרי לשון ניטל משמע שניטל כולו ומנ"ל להוציא מה שלמעלה ממנו שהרי נקרא זפק ואין לו שם אחר וכיון דרבי סובר דניטל הזפק משמע כולו משא"כ בניקב שאינו רק במקום אחד אדרבא אנו אומרים שהנקיבה היא למטה כמו בגרגרת, ופירוש זה מחוור ונכון יותר מכל הפירושים, ונראה דלפי דעת הגאונים אם לא נשאר רק מקום הנמתח כשר דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דרבי רק בניטל עם מקום הנמתח משא"כ בנשאר מקום הנמתח י"ל דמודו לרבי ומנ"ל לאפושי פלוגתא, אך הרשב"א [דחה] דבריהם וסובר דרבי לא אמר רק למטה ממקום הנמתח ואעפ"כ פסק הלכה כרבנן וא"כ אפי' לא ניטל רק עד מקום הנמתח פליגי רבנן עליה דרבי וקיי"ל כוותייהו וצ"ע למעשה, ומדברי הרמב"ם פ"ו מה"ש נראה דגם שאר הזפק טרפה בניטל שלא כתב ההכשר רק בניקב משמע [אבל] לא בניטל ולכן יש להחמיר: סימן לג

סעיף ב במחבר ברוב רוחב חלל הקנה. ולפי מה שיתבאר בסמוך כו'. כוונת רמ"א מבוארת דכיון שנקבים שיש בהם חסרון דחמירי טפי מצטרפי לכאיסר ונקבים שאין בהם חסרון דקילי מצטרפין לרובא ש"מ דרובא טפי מאיסר דאל"כ יהיו נקבים שאין בהם חסרון חמורין מנקבים שיש בהם חסרון, כ"כ ברמ"א וכ"כ בח"י להדיא. אבל האחרונים תירצו לקושיא זו והאריכו וכלל כוונתם הוא דודאי איסר טפי מרוב אלא שהחומרא הוא בנקבים שיש בהם חסרון אם עומדין לאורך הגרגרת דדינו כמו נטלה ממנו רצועה דמצטרפת לכאיסר מטעם חסרון משא"כ נקבים שאין בהם חסרון אף אם יעמדו בכל אורך כמות הגרגרת אם אינן מקיפים רוב היקף החלל לא גרע מנסדק וכשרה. ובפלתי הקשה עליהם מדפריך רב ירמי' אר"י דאמר דמצטרפין לרובא דס"ד דמיירי בנקבים שיש בהם חסרון כנקבי הנפה כמ"ש התוס' שם ומאי קושיא דלמא מיירי שעומדין בהיקף, ואני תמה עליו איך יחס הקושי' לדעתם דוקא שהרי דינם ברור דנקבים שיש בהם חסרון אם עומדין בהיקף ויש רוב דטרפה מכ"ש דנקבים א בהם חסרון וכבר נתקשתי בקושיא זו טרם ראיתי דברי האחרונים. ונראה ליישב דכבר כתבו התוס' שגם ר"י ידע מדין זה רק שסובר דניקבה כנפה היינו נקבים שיש בהם חסרון אלא שכתבו דלשון אישתמיטתי' קשה, ויש ליישב לשון זה בפשיטות דבלא"ה יש לדקדק קצת למה אמר דאשתמיטתיה הא דאמר רב חלבו אמר רב ולא הביא ריב"ק מקודם מרב, לכן נראה באמת דודאי את"ל