חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות סד

לפמ"ש ניחא דה"ק כיון דכולהו אכלי קוצים ואין ספק שהיה להם קוצים בושט ואילו הוי חוששין בנמצא קוץ אף בלא נמצא ג"כ היה ראוי לחוש ואין שום צד מעליותא במה שנמצא בו הקוץ, וע"כ עיקר חידושא של עולא דלא חיישינן אף שיש בו קורט דם וזה ה"ל לאשמועינן בפשיטות דלא חיישינן לקורט דם, אע"פ דכל חיוי ברייתא אית להו קוצים בושט והל"ל עיקר חידושו, ומאי קמשמע לן בנמצא דלכולהו הוי נמצא א"ו ישב איתמר וקמ"ל שפיר אע"פ שהקוץ תחוב בו מ"מ לא חיישינן שהבריא וזה ודאי לא אשמועינן בכולהו חיוי ברייתא וטובא קמ"ל וזה ברור ונכון ודוק

ועוד י"ל (קושית הרשב"א על התוס') דודאי בלא"ה יש להבין היאך ס"ד דעולא מיירי ביש קורט דם הא סתמא קאמר ישב וקורט דם מאן דכר שמי', וצ"ל דזה ודאי פשוט בברייתא דלא נמצא קורט דם ודאי אחר שחיטה ניקב וא"צ לאשמועינן הכי דודאי עולא לא אשמועינן רק בניקב מחיים ופשיטא דלאחר שחיטה כשר בנקיבה וסתמא כפירושו דמיירי ביש קורט דם באופן שנקבה מחיים. והנה בגמרא דף נ"א פריך בש"ס אהך דלא נמצא קורט דם בידוע שלאחר שחיטה ומ"ש מכל נקובי דאפילו ליכא קורט דם טריף, ומשני התם ליכא מידי למיסרך משא"כ הכא דאיכא מידי למיסרך, הרי מבואר מזה דבליכא מידי למיסרך לא אמרינן שכיון שאין כאן קורט דם הוא לאחר שחיטה, והשתא אתי שפיר ולק"מ, דודאי אי עולא מיירי בישב לו קוץ א"כ שפיר י"ל דודאי מיירי בקורט דם דאל"כ ודאי לאחר שחיטה היה משא"כ באם נמצא הקוץ בושט וע"כ אין נקב במקומו דאל"כ היינו ישב שנתחב הקוץ אלא בודאי אי עולא מיירי דישב לו קוץ א"כ שפיר י"ל דודאי מיירי בקורט דם דאל"כ ודאי היה לאחר שחיטה, משא"כ באם נמצא הקוץ בושט וע"כ אין נקב במקומו דאל"כ (היינו ישב) הייתי חושב שנתחב הקוץ אלא ודאי שאין שם נקב, אלא שיש לחוש שמא ניקב (הקוץ) איזה מקום בושט ואח"כ נפל הקוץ ולכן נמצא הוא בושט, א"כ ודאי אינו מוכח שיהיה קורט דם, דכיון שכבר נפל הקוץ וליכא מידי למיסרך ובזה ודאי אפשר שמשקין שטפוהו ועיין לקמן ס"ס מ"ח דאפילו בניטל המחט אין לה בדיקה א"כ ודאי בנמצא יתכן שנקב קודם שחיטה אף שאין קורט דם סביב הקוץ דודאי אין לומר שיש קורט דם על הקוץ, וזה ודאי הוי באמת ישב כיון שכל ההבדל שבין ישב לנמצא שכאן יודעין שנתחב בו ואי ג"כ יש קורט דם על הקוץ ע"כ שנתחב בו כבר א"ו שאין קורט דם על הקוץ ועיקר החששא היא שמא כבר ניקב הקוץ ונפל משם וכיון שנפל משם שוב אינו מוכרח שיהי' קורט דם ואפשר שניקב מחיים ונפל וכמ"ש וא"כ קשה על עולא האיך אמר סתם נמצא ולא פירש עיקר החידוש דבזה ליכא למימר שלא הוצרך לפרש כן דסמך אברייתא דזה אינו מוכרח כלל מן הברייתא וע"כ דמיירי בלי קורט דם ושפיר אמר דלא איצטריך לאשמועינן אבל למסקנא דבעינן ישב בודאי הקורט דם מודיענו שניקב קודם שחיטה ודברי התוס' ברורים ונכונים ודוק

שם ברמ"א ויש מכשירין אם אין קורט דם בחוץ ונהגו להקל כו' סברא זו הוא סברת הרא"ש שהסכים לראב"ן לימוד ראייתו ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה ולא חיישינן שמא הבריא וחלק על הרי"ף שפסק דלא כעולא וכתב שאפשר שמחלק הרי"ף בין ושט לבה"כ שעורו עב ומסתברא דמשום עובי כל דהו אין לחלק, ובהגהות הרא"ש כתב חילוק אחר דשאני ושט דפעי' ביה יש לחוש שחזרה המחט לאחוריה משא"כ בבה"כ אדרבא אוכלין ומשקין דחקוהו. ומן התימה על הרא"ש שלא הזכיר הבדל זה והעלה כראב"ן. וגבי מחט בעובי בה"כ הביא הוא עצמו הפרש זה אמ"ש רש"י דהמסס אפילו מצד אחד טרפה דחיישינן שמא הבריא וכתב סברא זו לחלק בין המסס לושט וכבר תמה הפרי חדש, ונראה ליישב דלא יתכן לומר שנעלם מן הרא"ש חילוק זה אשר כתבו בעצמו, ולכן נראה דרש"י הביא שני פירושים בהבריא, הפי' האחד הוא פי' הרמב"ם והמחבר שהעלה קרום מחמת מכה, ועוד הביא פי' הבריא היינו שניקב, ונראה דלהך פירושו שלא חיישינן שמא ניקב ומדאמר עולא סתמא דאין חוששין שמא הבריא והיינו שמא ניקב הושט, משמע דלא חוששין שניקב, והך אם נתחב הקוץ בושט אין חוששין שניקב הושט ואפילו לא בדקוהו אם ניקב גם העור השני ולא צריך בדיקה כלל בשני ולמה נחוש שניקב גם השני כיון שאין נקובתו נראית אף שאפשר שאחר הבדיקה יראה שנתחב גם בשני בנקב דק מ"מ מדאמר סתמא משמע דלא חיישינן שניקב כלל וכלל לא, ובאם ראינו קוץ שנתחב בושט ולא ידענו אם הגיע הקוץ מעבר לעבר או לא הגיע ודאי משמע דכשרה כדמשמע מלישנא דאין חוששין שמא ניקב, ומדברי הרא"ש נראה שתופס לשון זה עיקר, שעיקר טעמא הוא למעיין שם דדוקא בספק דרוסה דאיכא רגלים לדבר ודרוסה שכיחא. משא"כ הכא מוקמינן ליה בחזקת היתר, ועל זה הביא ראיה ממחט בבה"כ מצד אחד דכשרה ומשמע אפילו בלי בדיקה מדאמר מחט שנמצא בעובי בה"כ מצד אחד דכשרה, משמע דכל שנמצאת בצד אחד דכשרה אפילו לא בדקוהו אם הגיע גם לצד השני ולא חששו שניקב גט מצד השני, ועל זה ודאי אינו צורך ההבדל בושט דפעי' ביה וגמדא ליה, שאחר שאין חילוק הזה צורך רק על חזרת המחט מאחר דבושט אף שאינו יוצא לחוץ בבירור מ"מ יש לחוש שחזרה המחט לאחוריה, אבל אם נאמר שלא חששו כלל שניקב ומוקמי' ליה אחזקתי' ואע"פ שאפשר שיצא לחוץ ולא חששו כלל שיצא לחוץ, ודאי אין סברא לחלק בזה כלל, שהרי אף בבה"כ אפשר שהמחט עברה כל העובי ואעפ"כ אינה צריכה בדיקה אף שאפשר שהיתה נקובת' נראית בצד השני, מ"מ לא הצריכוה כלל בדיקה, ודאי משמע שגם בושט הדין כן, שאין סברא לחלק, משא"כ אי אמרינן כפירושא קמא שכתב רש"י שעלה בו קרום, איירי שיש בו נקב מדחיישינן להעלאת קרום, ולדידן דחוששין לספק דרוסה ולא שייך כלל כעולא ופי' איך שיהי' מ"מ כאן ודאי סברה נכונה דמהיכי תיתי נאמר שיצאה המחט ממקום נקובתו ועלה בו קרום דלמה תחזור לאחורי' ומאיזה סיבה יתכן לומר שחזרה מחט לאחורי', אלא שבושט אפשר שיחזור לאחורי' ומטעם דגמדא ליה וזה הבדל נכון לפירוש זה

ומעתה דברי הרא"ש נכונים וברורים, דשם בריש א"ט גבי ישב לו קוץ בושט כתב כן אסברת הרי"ף דאין חוששין שניקב כמו שפי' הרי"ף, ולפירוש זה ודאי אין סברא לחלק מטעם דפעי' בי' וגמדא לי' דהא לא חיישינן כלל שניקב ומה סברא יש לחלק בזה, וע"כ שיש לחלק משום עובי מתוך שהוא עב אפשר שלא ינקב כמו בעור דק, וע"ז כתב דמשום עובי כל דהו אין לחלק, ושם גבי המסס כ"כ לשיטת רש"י דפסק (דלא) כעולא, וע"כ לא ס"ל ראי' הנ"ל מבית הכוסות, יהיה איך שיהיה מ"מ כיון שעיקר החששא למאן דחושש לספק דרוס' מחזרת המחט לאחורי' וזה דוקא בושט, משא"כ בהמסס ודאי אין סברא לומר כן והשיג על רש"י לשיטתו שפוסק כעולא משא"כ הרא"ש לשיטתו דס"ל כעולא וכפירוש שמא ניקב לא יתכן הבדל זה וכמ"ש, ודברי הרא"ש ברורים

אך מ"מ אין לסמוך על סברת ראב"ן והרא"ש להקל כמ"ש האחרונים, גם קשה לי לדעת הרא"ש שמדמה זה לבית הכוסות ואינו סובר שום הבדל ביניהם מההוא מרבנן מדאמר נמצא איתמר אבל ישב חוששין, וכי לא ידע הך מ"ד הך ברייתא דנמצא בעובי בה"כ דזה ודאי דבר שאינו עולה על דעת שלא ידע הך ברייתא, וגם רב כהנא דאמר לא תציתו לי' דנמצא לא איצטריך לאשמועינן, ומה נפקא לי' מני' כיון שעיקר הדין הוא ברייתא מפורשת והל"ל דאפי' ישב לא חיישינן כדמוכח מברייתא להדיא ומה לי בזה אם עולא אמרה או לא אמרה, ע"כ העיקר נראה כסברת החולקין וסוברין למאן דחייש לספק דרוסה חייש נמי לזה ואין הכרח מברייתא כלל, ע"כ אמר לא תציתו לי' דלא איצטרך לאשמועינן בנמצא (אלא ישב אתמר) וע"כ לא חייש לספק דרוסה משא"כ לדידן דחוששין לספק דרוסה גם בזה חיישינן שמא הבריא וכן עיקר אם באנו לסמוך ולהקל היה נראה יותר לסמוך על דעת התוס' ולא מטעם שכתב הרא"ש רק מטעם דבאין קורט דם בפנימי אמרינן לאחר שחיטה ניקב וכמו שביררתי לעיל דבריהם דלא קשה מידי עליהם

שם ברמ"א דלא חיישינן שהבריא. הקשה הש"ך ס"ק ך"א דלעיל סמ"ד כתב דביש לחוש שניקב ע"י קוץ דטרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון ואין לו בדיקה בחוץ ולמה לא נחוש גם כאן לנקובת החיצון, ותירץ בזה תירוצים, והנכון שבכולם דכיון שיש כאן קוץ עדיף טפי דאמרינן אילו היה נתחב בחיצון למה חוזר לאחוריו א"ו שמעולם לא נתחב בחיצון, משא"כ בסתם נקב י"ל שניקב הקוץ שניהם, ובפלתי השיג עליו דלפי"ז קשה למה דחקו התוס' והרא"ש עצמם לדעת רש"י במציאות נקב זה בל"ז דכשרה והל"ל לאשמועינן ע"י קוץ

ואני תמה עליו דנראה דאישתלי (שיטתי') דברי הרא"ש שהרא"ש עצמו כתב הבדל זה, וז"ל הרא"ש קשה לפירש"י היאך משכחת לי' נקב זה בלא זה, דכשיש נקב בפנימי יש לחוש שניקב גם החיצון למאן דחייש לספק דרוסה, ואפילו מאן דלא חייש היינו לפי שמוצאין אותו תחוב בעור הפנימי לבד משא"כ בסתם נקב ע"ש, הרי להדיא