חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות סג

דהמחבר סובר כדעת הסוברים דבמקום ידוע יש לושט בדיקה בחוץ כמש"ל, והא דכתב המחבר לעיל ס"ז דלענין נקב ג"כ אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים מיירי במקום שאינו ידוע דומיא דרישא שא"א לשחוט הושט וסיפא נמי מיירי בכה"ג ולק"מ קושית הש"ך, ומ"מ זה דחוק (היינו תירוץ הפלתי) שהרי דעת רש"י דאפי' בהמסס ובה"כ שיש להם בדיקה אצל נקב מ"מ חיישינן שמא הבריא, ויותר נראה דלא חיישינן שמא הבריא רק באתילד ריעותא בושט גופי' כיון שהוחל בה מעשה המטריף וניקב הפנימי חוששין שניקב גם החיצון דכיון דכבר נתחב הקוץ למה לא יותחב גם בחיצון, אבל אם לא נולדה ריעו' בגוף הושט אף שמסמס קועי' דמא מ"מ אין זה ריעותא להטריף דאם לא הגיע לושט אינו מזיק כלל, וכן פירש רש"י ז"ל אהא דעולא שישיבת קוץ בלא נקיבה אינו מזיק כלום, והה"ד נמי לדידן בלא נתחב שאינו ריעותא כלל, מיהו קשיא לי מה שכתבו התוס' והרא"ש דלרש"י משכחת לי' ניקב זה בלא זה כגון בנקב שע"י חולי וניכר שהחולי לא שלטה בחיצון ואמאי לא חיישינן שמא הבריא, ולא ידעתי לחלק בין חולי לקוץ ואדרבא בחולי שייך יותר שיתרפא כי אם יונח קצת מחוליו יוסף להתרפא. ולכן נראה דלא חששו שיתרפא רק בקוץ שנתחב בפנימי ויש לומר שהתחיל להתרפאות ועלה בו קרום מחמת מכה, ואף שאנו רואין שלא התחיל לירפא שהרי אילו היה מתרפא גם בפנימי היה מתרפא, יש לומר כמ"ש דוקא בחיצון יתרפא ולא בפנימי, אבל ע"י חולי ממ"נ אם כבר הוקל מעליו חוליו עד אשר יתחיל מעט להתרפאות גם בפנימי הי' מתרפא, ומאי שנא חיצון מפנימי, ואם אנו רואין שלא נתרפא הפנימי גם בחיצון לא יתרפא ואין סברא לחלק כלל ולכן באמת לא חיישינן להכי כלל, אבל כאן בקוץ שנתחב בפנימי דאנו אומרים שהחולי התחילה להתרפא ובאמת גם בפנימי היה מתרפא אלא שהקוץ הי' מעכב כיון שהוא תחוב בו וגלל כן אי אפשר לו להתרפא וזולת הקוץ באמת הי' מתרפא אלא שהקוץ חזר לאחוריו איידי דפעי' ביה ובחיצון שיצא הקוץ משם התחיל להתרפא רק בפנימי הקוץ מעכב בעדו ולא יוכל להרפא. ובזה אזלו כל הקושיות, דלכן כתבו הפוסקים דשחיטה מהני בעוף בצוארו מלוכלך כמבואר בש"ס דכיון שאין הקוץ תחוב. רק שאנו חוששין שנגוף בקנה אבל באמת אין כאן קוץ ולכן א"א, ולק"מ ממה שכתבו התוס' בחולי שלא חששו שמא יתרפא דכיון דאנו רואין דהפנימי נקוב ואילו הי' החולי מתרפא גם הפנימי הי' מתרפא כיון שהוקל החולי, אלא ודאי מדאנו רואין שהפנימי עדיין נקוב ע"כ לא התרפא וכיון שאין בחיצון נקב ודאי לא היה מעולם שאילו שלטה החולי גם בפנימי בחיצון היה ניכר כמו בפנימי דמ"ש זה מזה ולא חיישינן להכי שדוקא בחיצון יתרפא ולא בפנימי דזה לא שכיח כלל. ומיושב נמי קושית הש"ך שהקשה בס"ק ך"א לפמ"ש שדעת הרמ"א כהמחבר בעיקר הדין שחוששין שהבריא למה כתב לעיל טעמא דביש לחוש שניקב ע"י הקוץ דטרפה מטעם דושט אין לו בדיקה משמע אילו היה לו בדיקה בחוץ הוי מכשירין ת"ל מטעמא דנתרפא, ולפמ"ש דלא חששו שנתרפא רק בחיצון דאין לו בדיקה א"ש, מיהו לפ"ז א"ש טפי דכיון שאם אין כאן קוץ כל רק שאנו חוששין שניקב ע"י ואיידי דפעי' נפל משם וא"כ ליכא למימר שהקוץ היה מעכב וא"א לו להתרפא שהרי כבר נפל הקוץ, ואילו התחילה להתרפאות גם בפנימי היה מתרפא א"ו לא התחיל להתרפאות כלל ואין לחוש שתחב הקוץ מעור החיצון לפנים ובזמן מה קודם שחיטה נפל גם מפנים דכולי האי לא מחזקינן ריעותא ואוקמא בהמה בחזקת כשרות וזה ברור ונכון ודוק. כן י"ל לדעת המפרשים היה הבריא שנתרפא ומכללם הרמב"ם והמחבר. ואולם יש מפרשים הבריא היינו נקב, ויש נ"מ לשיטתם אם לא נתחב רק בפנימי מעט ולא נקב בכולו באופן שנשאר משהו בלתי נקוב ויש ו בדיקה בצד השני כיון שהוא בעור הפנימי, אבל המפרשים וכן כתוב בש"ך שמא נתרפא אין בדיקה מועלת. ואפשר שטעמם דלא פירשו הבריא נתרפא דאי חיי' שנתרפא אף בשניה' אינן נקובים יש לחוש שהי' שם נקוב ונתרפא, א"ו דסמכינן ארובא ורוב בהמות כשרים הם והה"ד כאן אע"פ שנתחבה קוץ בעור אחד מ"מ כיון שאינה נטרפת בזה ובעור החיצון אנו רואין שאינו נקוב והנקב שבפנים כמו שאינו היא אחר שאינה נטרפת בה, וכמו שפירש"י אישיבת קוץ בלי נקובה לעולא, כן י"ל ג"כ לדידן בבדקו בחיצון אך כל זה אינו רק לדידן דאזלינן בתר רובא ורוב בהמות כשרות ומוקמינן ליה אחזקתי' (עיין לקמן סימן נו"ן) משא"כ למאן דחייש למיעוטא, א"כ אף אם הוא בלתי נקוב ג"כ יש לחוש שעלה קרום מחמת מכה. מיהו בפנימי י"ל שגם קרום של מכה ניכר, ולכן אי לאו דחיישינן שמא שחט במקום נקב י"ל שיש לו בדיקה בפנימי לפי הסברא שכתבתי למעלה דקרום מחמת מכה ניכר בפנים. ובזה מיושב קושית ה"ר אלחנן שהקשה על ריב"א שסובר דנקב יש לו בדיקה בחוץ מאי פריך לר"מ היכא אכל בשרא דלמא אכל ע"י בדיקה, ולפ"ז ניחא דודאי לדידן ליכא למיחש שהעלה קרום כיון שאין כאן ריעותא להטריף ומוקמינן לבהמה אחזקתה דרוב בהמות כשרות הן משא"כ ר"מ דחייש למיעוטא אף שרוב בהמות כשרים וכל ימיה היתה בחשש נקובה, א"כ ודאי שכיח שיעלה קרום מחמת מכה בזמן רב ואין לה בדיקה בחוץ, וזו ראי' לסברא זו דבפנימי מינכר קרום של מכה ודוק

שם אפילו אין שם קורט דם. העלה הרשב"א בחידושיו ובת"ה ול"ד למחט שנמצא בעובי בית הכוסות דבלי קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה דשאני ושט כיון שאוכלין עוברין שם תמיד שוטפין הדם משא"כ בבית הכוסות דמינח נייחי. ולכאורה עדיין קשה שאחר שאינו מן ההכרח שהוא קודם שחיטה ואין שטיפת המשקין מוציא מידי ספק לפחות והדבר שקול אם הוא קודם שחיטה או אחר שחיטה א"כ למה נחוש שמא הבריא הא ה"ל ספק ספיקא ספק מחיים ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא הבריא, וצ"ל דודאי זה הוה מילתא דלא שכיחא שינקוב לאחר שחיטה, שכבר כלתה התנועה החיונית ואינו מתנועע ונד ממקומו רק במקום אשר יונח שמה ינוח וישקוט מאין תבוא הנקובה, אלא שההכרח לא יגונה שכיון שאין כאן קורט דם מן ההכרח הוא שניקב לאחר שחיטה עם היותו בלתי שכיח כיון שאין כאן קורט דם ודאי קרה הדבר שניקב לאחר שחיטה ויהי' מאיזה סיבה שיהיה, וזה בכלל אמרם בידוע שהוא לאחר שחיטה כמ"ש שאין כאן ספק כלל רק ודאי לאחר שחיטה, אבל בושט שאפשר שיהי' קודם שחיטה אלא שהמשקין שטפוה אין זה נכנס כלל בגדר ספק שמא היה אחר שחיטה דודאי זה רחוק המציאות, וכיון שאין כאן הכרח, אמרינן ודאי נקב מחיים ודוק. כן י"ל לדעת הרשב"א והר"ן דסברי סברא זו דחיישינן שמא שטפו דם

שם ברמ"א ויש מכשירין. אמנם כבר דחוהו האחרונים והאמת אתם, אך הרשב"א בחידושיו הביא דעת התוס' שמקילין בישב לו קוץ בושט ואין בו קורט דם מטעם אחר דאמרינן לאחר שחיטה ניקב כדלקמן סימן מ"ח בהמסס ובה"כ דאם אין קורט דם אמרינן לאחר שחיטה נקב, אלא שדחה דבריהם מהא דאמרינן בש"ס יתיב האי מרבנן ואמר נמצאת איתמר ואמר רב כהנא לא תציתי' ליה ישב איתמר אבל נמצאת לא איצטריך לעולא לאשמועינן דכולי' חיוי ברייתא קוצי אכלי, ואי מיירי בקורט דם אטו כולי חיוי דברייתא אית להו קורט דם ומכח זה דחה דבריהם, והנה כבר הודה הרשב"א שדבריהם נראין אלא שדחה מכח ראיה זו, וכן בת"ה שהביאו הטור משמע שהעיקר כסברא הראשונה אלא שכתבו לבסוף ומקצת המורים אמרו בין כך וכו' ולזה דעתי נוטה והוא מראי' הנ"ל והנראה ונדחה חוזר ונראה דלק"מ דבלא"ה יש לדקדק קצת אמאי דאמר בנמצא לא איצטריך לעולא דכולי חיוי ברייתא כו', וממ"נ אם יש סברא להטריף בזה מאי נפקא מני', וי"ל דיש להבין לפי שיטת התו' למה לא אשמועינן עולא רבותא טפי אפילו יש קורט דם שאין חוששין והל"ל כן בפירושיו ולמה סתם, וצ"ל דודאי לא בעי לאשמועינן רבותא בקורט דם דבזה ודאי אין לחוש (היינו שמצד ק"ד בעצמו יהי' טרפה דא"כ למה לי ישב כדלקמן) אלא דאשמועינן רבותא טפי שאפילו ישב לו קוץ ויש קורט דם באופן שנראה שהוא מחיים דאל"כ ודאי לאחר שחיטה הוי ופשיטא דשרי, ועיקר רבותא הוא דאע"פ שישב לו חיישינן שהבריא וזה פשוט, והנה זה דוקא בישב לו קוץ י"ל שעיקר רבותא הוא ישיבת קוץ משא"כ בלא ישב רק נמצא כיון דנמצא לבדו אין מזיק כלל ואם היינו חוששים בנמצא קורט דם, ודאי מסתבר שאף בלי מציאות הקוץ ג"כ הי' לנו לחוש שבא מחמת קוץ שכיון דכולי חיוי ברייתא קוצי אכלי וכיון שדרך הושט הולכים הקוצים ודאי אין ספק לנו שהיה הקוץ בושט ומה נפקא מיני' אם נראה לנו עתה אף שאינו נראה לגו מעתה רק שידענו בבירור שהיה בו קוץ ומה נ"מ בנשאר או נקח הקוץ, וא"כ אין זה רבותא במה שנמצא הקוץ דאילו היה סברא לחוש מפני שנשאר בושט, גם אם אין א נראה ג"כ יש לחוש כיון שיש כאן קורט דם, וא"כ אם בא להשמיענו שאין חוששין להקורט דם אף אם לא נמצא הי' יכול להשמיענו זה וממילא הוה ידעינן דאף אם נמצא כך והשתא א"ש ומדוקדק הלשון היטב דכולהו חיוי ברייתא הכי אית להו דלמה לי טעם זה, וממ"נ אם יש לחוש בכולן יש לחוש כמו באווזות הלעטה לדידן אבל