חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות ס

הנ"ל במקומה, והנלע"ד בזה דהנה התוס' בפרק השוחט הקשו לרש"י דס"ל דנקב הושט אין לו בדיקה מבחוץ, היכא משכחת ניקב זה בלא זה, ותירצו דמשכחת ע"י חולי והחולי אינו ניכר בחיצון עכ"ל וכ"כ הרא"ש פא"ט משמע להדיא דבניכר בחיצון שום חולי שלרש"י אין לו בדיקה, ונראה פשוט הטעם דאע"פ שרש"י פי' בפרק השוחט שהטעם שאין לו בדיקה מפני שנכנסה טיפת דם בנקב הה"ד ע"י חולי י"ל כן שנכנס בו דם מחמת חוליו, ובאמת פא"ט אהך דעולא פי' רש"י גופי' שאין בו טיפת דם ואעפ"כ כתב דאין לו בדיקה מבחוץ, גם מדברי הרשב"א ור"ן שחלקו בין מקום ידוע דיש לו בדיקה, משמע שעיקר הטעם הוא מפני שצ"ל עינו משוטט בכל מקום ונקב משהו אינו ניכר בו וכן משמע בתה"א שכתב נקב משהו בעור אדום אינו נבדק, ובמקום ידוע י"ל בדיקה ע"ש בדף ל"א ויותר משמע כן בחידושי, ועכ"פ י"ל שדעת התוס' והרא"ש הוא כן שנקב משהו אינו ניכר בחיצון יהי' מאיזה טעם שיהי', ולכן הצריכו שלא תהי' חולי ניכר בחיצון ובפנימו נראה שהנקב מחמת חולי, וא"כ מאין אתה בא לדון על נקיבתו ומאין בא הנקב, וע"כ ע"י החולי גרמה הנקב כאשר נראה בפנימי, א"כ למה ניחש שניקב גם החיצון, וע"כ שגם החיצון נלקה בחולי זו, והרי אין לקותא נכרת בו וע"כ הצריך שיהי' ניכר שהחולי לא שלטה בחיצון, נמצא אנו למדין שדעת התוס' והרא"ש שצריך שיהא ניכר בהכרח שלא שלטה החולי בחיצון, וזולת זה אף בחולי אין נקב ניכר בחוץ, אפשר שיהי' שגם בחולי נצרר הדם יהי' מחמת מה שיהי' זה י"ל ברור בכוונת התוס', ומעתה דברי רמ"א נכונים וברורים, דבשלמא אם הוא ע"י חולי פשיטא דכשירה ולמה נטריף, משא"כ כאן דאינו ניכר חולי ויש לחוש לקוץ אין לו בדיקה ממ"נ אם הוא ע"י קוץ אין לו בדיקה, וא"ת שהוא ע"י חולי ג"כ אין לו בדיקה, כמו שנתבאר מדברי התוס' ורא"ש שאף נקב שע"י חולי אין לו בדיקה בחוץ, אלא שאם ניכר בפנים שבא ע"י חולי ובחיצון לא ניכר שום לקותא די"ל כמ"ש ממ"נ מותר דמאין בא נקיבתו מחמת חולי, והרי עינינו רואות שאינו ניכר בו שום חולי, משא"כ אם גם בפנים אינו ניכר שום חולי, פשיטא דצריך בדיקה בחיצון, וא"ת הא אינו ניכר בו חולי, הרי גם בפנימי אינו ניכר, ואף אילו היינו יודעין דבא מחמת חולי, מ"מ כיון שאין כאן לקותא יש לחוש, ולכן אמרינן בפשוט שבא מחולי, ואף אם תאמר שבא מקוץ ג"כ כה"ג טריפה, שבקוץ לקותא לא מעלה ולא מוריד, דמ"מ יש לחוש שניקב החיצון בקוץ, והדברים ברורים, ועוד י"ל דכיון דקרומו של ושט לבן וזך מאד אילו הי' מחמת חולי לא שייך שלא יוכר במקצת חולי דנקב שע"י חולי ודאי אינו בא רק מחמת לקותא משא"כ בקורבן דאינו ניכר בו כ"כ כמו בושט

(ה) ואם נתחלפו טריפה, הר"ן כתב בשם רש"י שאם הוחלף הפנימי לאודם דטריפה דאמרינן דרוסה הוא, ומזה למד הב"ח להטריף במעט אודם בושט, והט"ז השיגו דלית מאן דחש להא כלל, ורש"י מיירי בספק דרוסה, והביא ראי' דאל"כ הוי דברי רש"י סותרים אהדדי, דרשב"א הביא בשמו דבעינן שיתחלפו שניהם, א"ו דמיירי באופן שיש לחוש לדרוסה, כגון דעייל ארי' ביניהן. ובפלתי כתב דהקשה לו לרש"י ממ"נ אם לקותא הוא מטבע קר וגורמת לובן, איך אפשר שיחלף לאודם, ואם להיפך שהלקותא היא מטבע אש והחום גבר אי אפשר שיחליף האודם ללובן, והאיך יתכן חילוף שניהם, לכן אמרינן דדרוסה הוא והדרוסה אדום, ואחד הוא מצד הקרות הלקותא, והשני הוא מדרוסה, עכ"פ נתיישב הסתירה ברש"י ואם כי דבריו ברורים בסברא וראוי' אליו מ"מ נמנע לומר כן בכוונת רש"י, שזה שהוציא הרשב"א כן מדברי רש"י, הוא ממה שפרש"י על הא דעולא שמנה סוגי הטריפות וכתב ז"ל וחלוף דשני קרומים דושט שניהם נטולים ממקום שהם ראוים להיות, ואין לך נקיבה גדולה מזה, הנה שהכניסם בסוג נקוב, ומזה דייק הרשב"א דבעינן שיתחלפו שניהם, ולדברי הפלתי ראוי' שיכניסם בסוג דרוסה, ולכן קשה לדעת הרשב"א שרצה להשוות דברי רש"י באופן שלא יחלקו וזה אינו כמ"ש, ולדעת הט"ז קשה יותר מאי ענין אי חליף לזה, ומ"ש לקמן בגמ' דאמרי מאי נ"מ לספק דרוסה וגם כאן הי' להם לומר כלשון הזה, וברור שאי אפשר לסבב כוונת רש"י, ואפשר שחזר בו בפירושו, וכ"כ הפר"ח אבל בפירושא קמא נראה ברור כמ"ש אף בלי ספק דרוסה כגון על אריא בנייהו נמי חישינן לדרוסה, מיהו מסתברא שלא אמר רש"י רק בהוחלף הפנימי לאודם דיש ריעותא גדולה כזו ודאי יש לחלק, לכן תלינן בדרוסה, נמצא שלפ"ז הדין הוא מוסכם שאין להטריף במעט אודם כמ"ש הטורי זהב וכן עיקר, והנה בגמרא אמר כלשון הזה שני עורות יש לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר, ופריך למה לי' למימר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חילף טריפה ע"כ. ויש להבין למה לא משני באמת דנ"מ לספק דרוסה שאין לו בדיקה מבחוץ, וכבר עמד בזה מהר"ם שיף ונדחק בזה. ונראה ליישב עם מ"ש הרא"ש דיש אומרים דבעינן דליחלפו תרווייהו, דזולת זה הוי ניקב זה בלא זה דכשר, והוא ז"ל דחה דבריהם דאמרינן דכיון שכולו לקוי' אינו מתקיים ע"י הב' ול"ד לנקב קטן דחברי' מגין עליו עכ"ד

והנה עוד יש להבין על רבא שהרכיב שנים יחד וכייל להו בחדא שני עורות יש לו ניקב זה בלא זה, ומה שייכות יש להם זה לזה, והי' להם להזכירו דין בפ"ע, ולפי הנ"ל ניחא דהכי פירושו שני עורות יש לושט, ומזה משמע דחילוף טריפה כדמשני הש"ס, ודוקא כשיש לו שני עורות אז ניקב זה בלא זה כשר משא"כ אי חילוף אע"פ שהוא כניקב זה בלא זה מ"מ טריפה, דל"ד לנקב קטן דחבירו מגין כמ"ש הרא"ש אבל אי מיירי לענין דרוסה קשה האיך כללן יחד, ומאי ענין דרוסה לנקובה אלא ודאי דאתי לאשמועינן חילוף והוא ממש אחד עם נקובה כמ"ש רש"י וא"ש המשך הלשון, ויש לפרש לדעת המצריכים שיחלפו שניהם משום דבלא"ה הם כניקב זה בלא זה דכשר וא"ש בפשיטות דחיצון אדום ופנימי לבן אי חילף טריפה, ומ"מ ניקב בלא זה כשר, ולכן צריך לחילוף שניהם, וחד בחברו מישך שייך, משא"כ לענין דרוסה דל"ל הכי ודו"ק

(ה) שניהם אדומים טריפה, הטעם כתבו הרא"ש והטור דאע"ג דניקב זה בלא זה כשר, זה לא דמי לנקב קטן דחברי' מגין עליו, אבל כיון שכולו לקותי' אינו מתקיים ע"י השני ע"כ, והטורי זהב הקשה לסברא זו דהא לקמן סימן ל"ו בריאה קיי"ל אפילו ניקב כל הקרום העליון כשרה כיון דבעינן נקיבת שניהם, ותירץ שגרע לקותא יותר בעור אחד ועדיין דבוק כ"כ יגרום גם להשני לקותא ע"ש. והנה בדבריו יש קולא וחומרא, הקולא הוא באם ניטל העור לגמרי כמ"ש הטורי זהב עצמו, והחומרא הוא בריאה ביש לקותא בקרום העליון לבד טריפה לפי סברתו, אבל אין דבריו מחוורין מכמה טעמים, דלפ"ז אפשר לטריפה שתחזור להכשרה, כגון שלקה העור האחד כולו שאז היא טריפה, ואם ינטל אח"כ תחזור להכשרה, ועיקר שמדברי הרא"ש עצמו נראה להדיא דלא ס"ל כן מדכתב הרא"ש דלא דמי לנקב קטן דחברי' מגין עליו, ולדעת הט"ז הל"ל בפשיטות דנקב אין סוף השני לנקב שאין בו לקותא הגורמת נקיבה להשני משא"כ כאן שכולו לקוי' אין חבירו מגין עליו ואינו מתקיים ע"י השני, משמע להדיא שההבדל בין נקב ולקותא שבנקב חבירו מגין עליו, ואפשר שיתקיים עם היותו נקוב, משא"כ כאן שא"א לו להתקיים ע"י השני, ולסברת הט"ז אם הוא מתקיים, מסתבר טפי להטריף שגורם גם בשני לקותא, ועוד דלסברת הט"ז הי' לו לומר בפשיטות על מה שכתב דהוי ניקב זה בלא זה דכאן גם סוף השני לנקב, ולא הוי כלל ניקב זה בלא זה והוי כניקבו שניהם, ומסתברא שהרא"ש דייק מש"ס דאמר ניקב זה בלא זה כשר, ולא סיים במאי דפתח במראות הושט לומר שאם הוא נחלף הוא טריפה וסיים בניקב זה בלא זה משום דטעמא דחליף משום שהוא כנטול היה לו להשמיענו רבותא טפי בחילו זה בלא זה דכשר א"ו בניטל טריפה, דלא דמי נקב לנטול וכל זה שלא כדברי התוס' ודו"ק. והפרי חדש כתב שאין מדמין בטריפות להדדי ואינו נכון, דהא בנקב זה שלא כנגד זה שפיר למידין כל הנקובים בקורקבן היכא שאין טעם לחלק כמ"ש הרשב"א בריאה, וע"ש בטור לעיל ריש סימן ל"א, ואף החולקין לא חלקו רק מפני טעם שיש לחלק, אבל אם אין טעם גם הם מודים ועוד קשה לדעת הפר"ח שהרי הרא"ש הביא ראיה מריאה דבעי נקיבת שני קרומים, מיהו בזה אפשר לומר שהרא"ש לא הביא ראי' אלא שלשון קרמא תתאה הוא בצירוף העליון דגם בריא' איתא האי לישנא ואף קרמא תתאה וע"כ הוא בצירוף העליון דע"כ למאי דפסקינן במסקנא דבעינן שניהם, ודאי ע"כ הוא עם העליון דא"כ הוא דלא כמאן, ומסתמא גם כאן כן הוא הפירוש, אך לקמן אכתוב טעם נכון להרשב"א והר"ן והמחבר שפסקו בחלוף אחד מהם טריפה דלא כהרא"ש ועיין לקמן סימן ל"ו בישוב קושי' הטורי זהב

שניהם לבנים טריפה, הט"ז הביא בשם רש"ל דבשניהם לבנים אין להטריף דלקותא דשינוי מראה אינו פוסל רק בריאה ולא בזולתה, אבל בשניהם אדומים טריפה ואין דבריהם ברורים דמ"ש שינוי מראה באדום או לבן, ואדרבה לקמן ל"ח באדום כשר ולבן טריפה, ואם